אלבומה הרביעי והאחרון של להקת הרוק הספרדית "לוס קנריוס" הוא פרויקט שאפתני במיוחד, שמנסה להתמודד עם יצירת המופת של אנטוניו ויואלדי, "ארבע העונות". במקור, מדובר היה באלבום פרוג סימפוני כפול, שהכיל ארבעה פרקים נפרדים; כל אחד באורך של כ-20 דקות. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית, וגם ההוצאה הדיגיטלית נדירה למדי כיום. כנראה ש"סיקלוס" הוא באמת אלבום קשה לעיכול, במיוחד אם אתה לא ספרדי חובב מוסיקת בארוק. במבט לאחור של 30 שנים תמימות, ניתן לחשוף ביתר-קלות את הבעייתיות הרבה הטמונה ביומרה שכזו.


ראשית, מי שמכיר את היצירה הבארוקית המקורית, ודאי הבחין בסגולותיה ובמגרעותיה. למרות שזכתה למעמד של יצירת מופת תקופתית, כיום מנגנים ממנה רק פרקים נבחרים. הבארוק היה סגנון חדשני, אבל לפעמים היה טכני להחריד, מונוטוני ואימפוטנטי מבחינה רגשית. המחלות התורשתיות האיטלקיות הללו עברו, למצער, גם אל ההפקה הפרוגרסיבית הספרדית, שסובלת בעיקר מן העובדה שהיא נצמדת למקור יותר מדי.


זו לא משימה פשוטה להפוך יצירה קלאסית טובה ליצירת רוקנרול טובה. זה לא רק עניין של טכניקה או יכולת עיבוד, אלא גם של דמיון וכוח מחשבה. בשביל ליצור משהו חדש ומעניין מתוך חומרים מוסיקליים עתיקים, צריך המוסיקאי לדעת ליצוק משהו מודרני אל החומרים הבסיסיים. "לוס קנריוס" נופלים שוב ושוב למלכודת העצלנות הטמונה בספר התווים: הרבה יותר קל לבצע את היצירה כפי שהיא נכתבה אז, במקום להתאמץ ולנסות לשאוב ממנה השראה בסיסית בלבד.


כך נע "סיקלוס" (מחזורים) בין קיטש מוחלט, בזבוז-זמן מוסיקלי המסתכם בנגינת קלידים מהירה, קטעי מעבר עמוסי אפקטים טורדניים, שירת מקהלה חובבנית, מסרים ניו-אייג'ים פשטניים, פה ושם כמה ריפים רוקנרוליים חמודים, אבל גם לא מעט יופי בסיסי. זו הקלטה עמוסה וארוכה, דחוסה ובומבסטית, שופעת שיאים ותהפוכות, עליות ומורדות, אבל נשמעת יותר מדי פעמים כמו פרודיה או קריקטורה.


חלק מהעיבודים מצועצעים למדי, נוסטלגיים לכל היותר או פשוט כאלה שלא צלחו את מבחן הזמן. לצד רגעים של גדולה ופאר, קיימים רגעים מעוררי גיחוך ורחמים. מי שיצליח לשרוד את כל 73 הדקות, אמנם יהנה פה ושם מכמה הברקות טכניות הנובעות משימוש מעניין בסינתיסייזרים, אבל העיקר: הבסיס המלודי רעוע מדי מכדי למנוע מכל זה להתמוטט.


קראתי כמה ביקורות ברשת שטענו ש"סיקלוס" שם בכיס הקטן את העיבוד החלוצי של להקת ELP ל'תמונות בתערוכה' של מוסורגסקי. לכך קשה להסכים: שלושת המופלאים הבריטים אולי השטיחו את היצירה המקורית בדרך אל הרייטינג, אבל הצליחו לשמור על עניין ופרופורציה לאורך כל הדרך. האלבום של ELP היה ונשאר אנרגטי, הומוריסטי אבל מכבד את המקור. ההשוואה לעבודתם של אמרסון לייק ופאלמר מוצאת את "לוס קנריוס" בעמדת נחיתות עצובה: הם עשו את זה מאוחר מדי, ארוך מדי ובמבטא אנגלי עילג.

לסיכום, לא הוגן להתעלם מהעובדה שהלהקה הספרדית השקיעה את כל הנשמה שלה בפרויקט האדיר הזה. ניכר שהם התאמצו כדי להפיק את האלבום הפרוגרסיבי האולטימטיבי; קשה מאוד להביס את הבריטים במגרש הביתי שלהם. אמנם מי שסוגד לצליל החם והאנלוגי של שנות השבעים, יתאהב באלבום מיד; אך מי שחוש הביקורת שלו לא נמס מיד כשהוא מבחין בתו הראשון של המלוטרון, יבחין שהכוונות הטובות והיומרה העצומה לא מתממשות כמצופה, והאלבום מסתכם בהרפתקה גרנדיוזית וצבעונית שלא בהכרח מצליחה לכבוש את התאים האפורים, שנמצאים אי-שם בין האוזניים שלנו.

הציון: 8/10

 רוק מתקדם ספרדי מומלץ