 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
'אמנטט-רה' הוא אלבום האולפן ה-10 של להקת מאגמה הצרפתית, ואחד מאלבומי הרוק המתקדם המדוברים שיצאו בשנת 2009. הוא מציג מקרה מעניין של אלבום חדש-ישן: שילוב בעייתי של חפירה ארכיאולוגית עם תלבושת עכשווית. מאזין מאגמה מתחיל, העושה את צעדיו הראשונים בז'אנר ה-Zeuhl, צפוי להנות מן החוויה באופן עמוק ואמיתי. לעומתו, מומחה מאגמה יבין שמדובר בפרויקט של ליקוט, שידרוג ואיחוד קטעי מוסיקה שונים שהצטברו משנות ה-70 העליזות. מעבר למגמת ההטלאה הכללית, האלבום אינו מחדש הרבה למי שכבר הולך ארבעים שנה אחרי ההרכב הפריזאי הזה.
כריסטיאן ואנדר, מנהיג הלהקה, אינו מוסיקאי עצלן. חמש שנים עברו מאז יצירת המופת המכונה בקיצור K.A ("קונטרקוז אנטריה"). ואנדר אמנם כתב-מחדש את כל התפקידים, והעשיר את רובם, אבל רוחה הירקרקה של אלת המיחזור משוטטת לה, חסרת מנוחה, מעל לקברו החשוך של פרעה המצרי, העונה לשם הנושא את שם האלבום (Ëmëhntëhtt-Ré).
כך, הפתיחה המהממת-לכאורה (Ëmëhntëhtt-Ré I) היא רק הרחבה של הקטע 'רינדה' מן האלבום 'אטאק' (Attahk) שיצא ב-1978. גם הריף העקשני שמשתלט על החלק האחרון של הפרק השני, הוא למעשה הקטע החמישי מתוך 'אודו וודו' (Üdü Wüdü) שהוקלט הרחק ב-1976; הקטע השביעי, שיצא לאור בתור בונוס בגרסת הדיסק של 'אודו וודו', נקרא במקור 'אמנטט-רה', וגם הוא ממוזג, בשינויים קלים מאוד, אל האלבום המלא. שמונה דקות מתוך 'אמנטט-רה' כבר הופיעו ברצועה השלישית של האלבום הכפול 'לייב' (Kohntark) מ-1975.
הפער בין ההתרשמות הבתולית של המאגמאיסט המתחיל, ובין האכזבה המבולבלת של המעריץ המנוסה, יוצר דילמה בהערכת הדיסק. אם נוציא את האלבום מן ההקשר המיידי שלו -- הקטלוג העשיר של מאגמה, באולפן ומחוצה לו -- נקבל יצירה של מלחין פרפקציוניסט, מנוסה בעיבודים רחבי-היקף, השולט באנסמבל שלו בהקפדה יתרה. אך חייבים להתייחס לאלבום בתור חלק ממפעל-חיים מאגמאי, וגם בתור חלק קטן מז'אנר יומרני, המתיימר להתקדם על ציר הזמן. לכן, אם נצפה ממר ואנדר וחבריו ללדת משהו חדש עבור המציאות המוסיקלית המאתגרת של 2009, הם ייתקלו בכמה מכשולים מכאיבים בדרך למימוש המטרה האמנותית.
'אמנטט-רה' מייצגת את מאגמה שהפכה לקלאסיקה מתוך קיבעון, חנוטה בתוך ארון-קבורה קדמוני: היא לא מחדשת, אלא רק מלטשת. ואנדר ממשיך לייצר מוסיקה להרכב גדול עם מקהלה דו-מינית, המשלבת בין הג'אז של קולטריין ובין האופרות הניאו-קלאסיות של קרל אורף; אבל המהפכנות והחלוציות של תחילת הדרך כבר התפוגגו באבק הקטקומבות. כבר אפשר לצפות מראש את המהלכים ההרמוניים של ואנדר, ולפעמים זה נשמע כמו בחישה נוספת ברגעי התהילה הגדולים של האלבום MDK משנת 1973.
רגעי-שיא רגשיים קיימים באלבום הזה, במיוחד בסוף הקטע השלישי (דקות 10-12), וגם באמצע הקטע השני (דקות 10-11). אבל לאורך כל 51 דקות האלבום אי אפשר להתנער מן המועקה, הנובעת מכך שמר ואנדר ולהקתו אפילו לא מהרהרים באפשרות להמציא את עצמם מחדש. זה מתבטא בבחירת הכלים והצלילים, במבנה היצירה, בקשרים החזקים שלה לעבר הרחוק, ובחוסר-הנכונות להפתיע את המאזין עם עולמות-סאונד שטרם נשמעו. תוסיפו לזה את רגעי הדז'ה-וו הרבים ('כבר שמעתי את זה פעם, או שלא?'), ותקבלו סימפוניה נוצצת שאינה מוציאה את המאזין המנוסה משלוותו.
מבחינתו של ואנדר, 'אמנטט-רה' היא סגירת מעגל רעיונית: זוהי הצלע השלישית במה שהחל ב-1975 באלבום 'קונטארקוז' (Köhntarkösz) ונמשך ב-'ק.א.' (K.A) של 2004. הטרילוגיה השנייה של מאגמה ננעלה באופן מכובד, אי אפשר להתווכח על זה. קשה להתלונן על יכולת ההלחנה הסימפונית-אופראית וטכניקת התיפוף הסינקופטית של ואנדר: שתיהן נשמרו היטב. אבל אם הולכים אחורה לאלבום כמו 'אודו וודו' וליצירה שאפתנית כמו 'דה פוטורה', מבינים עד כמה דומה מאגמה של 2009 לאותה אשת לוט, שהביטה לאחור ואז קפאה כנציב-מלח.
כריסטיאן ואנדר, מנהיג הלהקה, אינו מוסיקאי עצלן. חמש שנים עברו מאז יצירת המופת המכונה בקיצור K.A ("קונטרקוז אנטריה"). ואנדר אמנם כתב-מחדש את כל התפקידים, והעשיר את רובם, אבל רוחה הירקרקה של אלת המיחזור משוטטת לה, חסרת מנוחה, מעל לקברו החשוך של פרעה המצרי, העונה לשם הנושא את שם האלבום (Ëmëhntëhtt-Ré).
כך, הפתיחה המהממת-לכאורה (Ëmëhntëhtt-Ré I) היא רק הרחבה של הקטע 'רינדה' מן האלבום 'אטאק' (Attahk) שיצא ב-1978. גם הריף העקשני שמשתלט על החלק האחרון של הפרק השני, הוא למעשה הקטע החמישי מתוך 'אודו וודו' (Üdü Wüdü) שהוקלט הרחק ב-1976; הקטע השביעי, שיצא לאור בתור בונוס בגרסת הדיסק של 'אודו וודו', נקרא במקור 'אמנטט-רה', וגם הוא ממוזג, בשינויים קלים מאוד, אל האלבום המלא. שמונה דקות מתוך 'אמנטט-רה' כבר הופיעו ברצועה השלישית של האלבום הכפול 'לייב' (Kohntark) מ-1975.
הפער בין ההתרשמות הבתולית של המאגמאיסט המתחיל, ובין האכזבה המבולבלת של המעריץ המנוסה, יוצר דילמה בהערכת הדיסק. אם נוציא את האלבום מן ההקשר המיידי שלו -- הקטלוג העשיר של מאגמה, באולפן ומחוצה לו -- נקבל יצירה של מלחין פרפקציוניסט, מנוסה בעיבודים רחבי-היקף, השולט באנסמבל שלו בהקפדה יתרה. אך חייבים להתייחס לאלבום בתור חלק ממפעל-חיים מאגמאי, וגם בתור חלק קטן מז'אנר יומרני, המתיימר להתקדם על ציר הזמן. לכן, אם נצפה ממר ואנדר וחבריו ללדת משהו חדש עבור המציאות המוסיקלית המאתגרת של 2009, הם ייתקלו בכמה מכשולים מכאיבים בדרך למימוש המטרה האמנותית.
'אמנטט-רה' מייצגת את מאגמה שהפכה לקלאסיקה מתוך קיבעון, חנוטה בתוך ארון-קבורה קדמוני: היא לא מחדשת, אלא רק מלטשת. ואנדר ממשיך לייצר מוסיקה להרכב גדול עם מקהלה דו-מינית, המשלבת בין הג'אז של קולטריין ובין האופרות הניאו-קלאסיות של קרל אורף; אבל המהפכנות והחלוציות של תחילת הדרך כבר התפוגגו באבק הקטקומבות. כבר אפשר לצפות מראש את המהלכים ההרמוניים של ואנדר, ולפעמים זה נשמע כמו בחישה נוספת ברגעי התהילה הגדולים של האלבום MDK משנת 1973.
רגעי-שיא רגשיים קיימים באלבום הזה, במיוחד בסוף הקטע השלישי (דקות 10-12), וגם באמצע הקטע השני (דקות 10-11). אבל לאורך כל 51 דקות האלבום אי אפשר להתנער מן המועקה, הנובעת מכך שמר ואנדר ולהקתו אפילו לא מהרהרים באפשרות להמציא את עצמם מחדש. זה מתבטא בבחירת הכלים והצלילים, במבנה היצירה, בקשרים החזקים שלה לעבר הרחוק, ובחוסר-הנכונות להפתיע את המאזין עם עולמות-סאונד שטרם נשמעו. תוסיפו לזה את רגעי הדז'ה-וו הרבים ('כבר שמעתי את זה פעם, או שלא?'), ותקבלו סימפוניה נוצצת שאינה מוציאה את המאזין המנוסה משלוותו.
מבחינתו של ואנדר, 'אמנטט-רה' היא סגירת מעגל רעיונית: זוהי הצלע השלישית במה שהחל ב-1975 באלבום 'קונטארקוז' (Köhntarkösz) ונמשך ב-'ק.א.' (K.A) של 2004. הטרילוגיה השנייה של מאגמה ננעלה באופן מכובד, אי אפשר להתווכח על זה. קשה להתלונן על יכולת ההלחנה הסימפונית-אופראית וטכניקת התיפוף הסינקופטית של ואנדר: שתיהן נשמרו היטב. אבל אם הולכים אחורה לאלבום כמו 'אודו וודו' וליצירה שאפתנית כמו 'דה פוטורה', מבינים עד כמה דומה מאגמה של 2009 לאותה אשת לוט, שהביטה לאחור ואז קפאה כנציב-מלח.
לסיכום, 'אמנטט-רה' היא יצירה מכובדת ומלכותית של להקה חלוצית, המפגינה רמה אמנותית הממוקמת מעל לממוצע בז'אנר הפרוגרסיבי. ועדיין, היא מאגדת בתוכה קטעים רבים שכבר הוקלטו ויצאו לאור בעבר, ולכן מנוטרלת מכל אפשרות של הפתעה וחידוש. הנסיון של ואנדר לטפל, באהבה רבה, ביצירות בלתי-גמורות מן העבר הרחוק, אמנם ראוי להערכה; אך התוצאה הסופית לא מספיק מודרנית, מלהיבה ומפתיעה. אין תלונות במחלקת העיבוד, ההפקה, ההקלטה והביצוע של הזמרים והמוסיקאים. מאזינים מתחילים יהנו מאוד מן הסימפוניה בכללותה, אך מעריצי מאגמה למודי-קרבות לא יוכלו שלא להישאר מסוייגים (מי פחות, ומי יותר) מן המיחזור, השיחזור והאיחזור. אף אחד לא רוצה לחנוט את מאגמה בעודה בחיים, אלא אם כן הלהקה תעשה זאת במו-ידיה.
הציון: 8/10
עוד אלבומי מאגמה