 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים | |
| Magma K.A (Kohntarkosz Anteria) 2004 Seventh Records France (48:49) SeventhRecords.com ביקורת: אורי ברייטמן 23/5/06 |
 |
|
מאגמה מעולם לא נשמעה כל כך טוב באולפן ההקלטות. אחרי 20 שנות היעדרות, חזר כריסטיאן ואנדר אל מלאכת הפקת האלבום המאגמאי. זה החל בפברואר 2003 והסתיים באוקטובר 2004. על הכוונת של ואנדר: היצירה "קונטרקוז אנטריה" (ק.א. בקיצור), שאת חלקה כתב בתחילת שנות השבעים. ואנדר הוסיף, שיפץ, ליטש, החליף והעיף, מחק ושיכתב, פירק והרכיב, תיקן והשלים. התוצאה הסופית: האלבום המוצלח ביותר של מאגמה אי-פעם, ואחד הקאמבקים המפתיעים-לטובה של 2004. כן, "ק.א." יותר טוב מהאלבום הקלאסי MDK משנת 1973, שכיום נשמע כמעט כמו בוטלג חובבני. היצירה "קונטרקוז אנטריה" היא למעשה החולייה החסרה שבין MDK (או בשמו הארוך - "מקאניק דיסטרוקטיב קומאנדו") ובין "קונטרקוז" משנת 1974. המוסיקה מחולקת לשלושה פרקים, קצת כמו סימפוניה ניאו-קלאסית. היעדרה של מחלקת כלי נשיפה אינו מורגש כלל, כיוון שצוות הזמרים המחונן נותן את עצמו מעל ומעבר, ומוציא צלילים שרוב בני האדם טרם שמעו בתקליט. קחו לדוגמה את מה שקורה בתזמון 7:34 של הפרק הראשון: "טרררררר, טסססססס, טרררררר, טססססס". זה נשמע כמו סוללת שעונים מעוררים בתוך מכונת-קיטור מאיימת. מיד אחר כך מקפצים הזמרים עם "סקיביט, סקיביט, סקיביט", בקלילות עליזה שכל כך מאפיינת את הדינמיקה התהומית של יצירות מאגמה ושל כריסטיאן ואנדר, המוח שמאחוריה. היצירה מצליחה לעבור דרך מגוון עצום של מצבי-רוח בכל 49 הדקות העומדות לרשותה. הזמרים נמצאים במרכז רוב הזמן, והם מציצים פה ושם אפילו בקטע האילתור הג'אזי שנמשך בערך 8 דקות, בתחילת הפרק השלישי. העיבודים מספיק משוכללים כדי להכיל רגעים איטיים מאוד של מנוחה והתרעננות, לצד מירוצים אקסטטיים של אנרגיה בלתי-נלאית. התיפוף של ואנדר נשמע בטוח בעצמו יותר מאי-פעם, וגילו המתקדם (55 בזמן ההקלטות) לא פגע כהוא-זה ברמת הדיוק המיליטנטי שהוא תמיד היטיב להפגין. תפקידי השירה הנשיים שכתב כאן ואנדר הם הטובים ביותר שכתב מעודו, וההקלטה הדיגיטלית הנקייה מאפשרת להתרשם מכל פרט קטן ומן ההרמוניזציות המרתקות שהפיק. סטלה ואנדר גם היא לא מראה סימני גיל, ומתגברות אותה איזבל פיולבואה הנפלאה והימיקו פגנוטי החדשה (בת הזוג של הזמר אנטואן פגנוטי). בעיקר בגלל שהוקלט במאה העשרים ואחת, "ק.א." מצטיין בהעברת האנרגיות הבימתיות החייתיות של מאגמה אל המאזין הביתי הנינוח. יותר מדי אלבומים של מאגמה שהוקלטו בשנות השבעים נשמעים כיום מרוחקים, מטושטשים ושטוחים בהשוואה להופעות החיות. לכן השיפורים הטכנולוגיים ביכולת של האולפן הדיגיטלי המודרני לתפוס את המנעד הדינמי הרחב של מאגמה מאפשרים לאלבום הזה להמריא באצילות אל הסטרטוספירה. כאשר חברי מאגמה מגיעים לאורגזמה סימפונית עם "הללויה! הללויה!" בארבע הדקות האחרונות של הפרק השלישי, המאזין אמור כבר לפרפר על הריצפה מרוב תענוג. נסו לדמיין מאה בולדוזרים שנוסעים במהירות של 100 קמ"ש אל תוך שכונת מגורים שקטה. מרכיב נוסף שהופך את "ק.א." לאלבום מופתי כל כך היא היכולת של ואנדר ליצור איזונים פנימיים מושלמים בתוך הפרקים עצמם. אחרי כל אקסטזה יש פינת עישון קטנה שבה אפשר להרהר במשך כמה רגעים. אחרי כל מנוחת-לוחם באה פקודה לצאת שוב לקרב. ואנדר מרביץ בתופים כאילו הוא מעניש אותם על רצח-עם. המאזין נחשף להשפעות קלאסיות עתיקות, ג'אז מבית קולטריין, בלוז-רוק אמריקני (בשפה הקובאינית, כמובן) וכמובן הדים מפולחנים פגאניים עתיקים. התערובת הנדירה בין עבר קדמוני, היסטוריה אירופאית וקצביות אפרו-אמריקנית נדחסת אל תוך מעבורת-חלל ומשוגרת אל כוכב ושמו קובאיה. אף להקה אחרת בגלקסיה שלנו לא נשמעת כך, ולא רק בגלל השפה שהמציאה בעצמה. אפילו באלבום ההופעה החיה משנת 1975 לא נרשם איזון מוצלח כל כך בין הניגודים המהותיים במוסיקה של מאגמה. מי שכבר מכיר את מאגמה ואוהב את העולם המוסיקלי שלה, לא יעז להתעלם מן האלבום המשמח הזה. הצד החזותי של מאגמה אמנם מתועד היטב בדיוידי הטרילוגיה של מאגמה, אבל האלבום הזה נגיש הרבה יותר, בין השאר מפני שהוא תמציתי כל כך. מי שעדיין לא נחשף אל ההרכב הצרפתי הנדיר הזה יכול להתחיל את המסע שלו כאן. אם מחר יחזיר כריסטיאן ואנדר את מקלות התיפוף שלו אל המגירה (חס וחלילה), האלבום הזה לבדו ממצה כמעט את כל הישגיה של מאגמה בפחות מחמישים דקות. הדגש שנתן ואנדר על שירה ועל הקול האנושי מעצים את החווייה המאגמאית ומבחין אותה מכל הרכב פיוז'ן אירופאי אחר בהיסטוריה. הכוחנות של מאגמה אינה בלתי-מרוסנת (כמו, למשל, באלבום כמו MDK), והאנרגיות המטורפות לא באות על חשבון הדיוק, התיחכום והמלודיות. הדמיון למלחינים כמו סטרווינסקי או ואגנר ברור ומתבקש.
לסיכום, מדובר באלבום מופתי, מענג, אינטנסיבי ודחוס, המכיל מוסיקה נדירה ורבת-עוצמה. כריסטיאן ואנדר התעלה על עצמו הפעם, והעניק למאזיניו הנאמנים יצירה מושלמת שמכילה את כל המרכיבים הייחודיים של מאגמה מכל שנות פעילותה. ההקלטה האולפנית המצויינת מאפשרת לכל חברי ההרכב להקרין החוצה באופן אופטימלי את התפקידים שנכתבו עבורם, ולמאזין רק נותר לעצום עיניים ולדמיין שהוא נמצא בהופעה חיה אמיתית. אחרי עשרות שנים של הפקות אולפניות לוקות-בחסר שהסתכמו בהחמצות מכאיבות, למאגמה יש סוף-סוף דיסק שנשמע כמו מליון פראנק (או דולר קובאיני). זהו המסמך המייצג האמיתי של סגנון ה-Zeuhl לדורות הבאים, והוא בא בדיוק בזמן.
הוסיפו תגובה לביקורת על האלבום של מאגמה |