להקת מאגמה אמנם נוסדה בפריז, אבל אין בה שום סממן שעליו אפשר לשים את האצבע ולומר "זה צרפתי!". מבחינה סגנונית היא נעה כל הזמן על הגבולות המטושטשים בין רוק מתקדם אופראי, ג'אז-רוק אמריקני ופיוז'ן אירופאי. מייסד הלהקה, המתופף כריסטיאן ואנדר, קיבל הכשרה קלאסית בפסנתר. הכיוון האמנותי שלו פונה לכיוון מוסיקה טוטלית, פולחנית, כמעט דתית. כל אלבומי הלהקה משתמשים בשפה בדויה, קוביאנית, שנשמעת כמו שילוב של פולנית, גרמנית ולטינית. ואנדר מכנה את הסגנון של מאגמה בשם המוזר Zeuhl, שאותו הוגים 'זול' (zool).


פיצוח הקוד הגנטי של מאגמה דורש זמן. זו לא להקה פשוטה, אך ברגע שמבינים את צורת המחשבה שלה, הדרך הופכת קלה יותר. מבחינה מוסיקלית טהורה, ואנדר שואב את עיקר השראתו ממוסיקה ניאו-קלאסית מערבית כמו סטרווינסקי, בארטוק וקרל אורף, אך הוא מושפע עמוקות גם מן הג'אז הנועז של ג'ון קולטריין ומיוהאן סבסטיאן באך. הוא מערבב בין אופרה גרמנית אגרסיבית, פיוז'ן הרפתקני, מינימליזם רפטטיבי (מלודיות מהירות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, בשינויים קלים) וטכניקות דרמטיות השאובות ממוסיקה ליטורגית-נוצרית, פגאנית וכנסייתית.


הקטלוג של מאגמה עשיר למדי, וכולל גם את האלבום הקלאסי 'מקאניק דסטרוקטיב קומנדו', או בקיצור אם-די-קיי (MDK) משנת 1973. עם זאת, דווקא האלבום החי הזה, שיצא שנתיים מאוחר יותר, נשמע טוב יותר וגם זורם טוב יותר לדעתי. הוא מציג את ההרכב בשיא אונו, בהופעות שהתקיימו ביוני 1975 בפריז. ואנדר הלחין את כל הקטעים. בירת צרפת היתה ונשארה העיר האוהדת ביותר את הלהקה, עד היום למעשה. העותק שברשותי הוא רימסטר מאוחר-יחסית של חברת צ'רלי מ-2001 שכיווץ את האלבום הכפול (במקור) לדיסק אחד ארוך.

 

 

האלבום נפתח ביצירה שאפתנית וחזקה, Kohntark, באורך 31 דקות. היא לקוחה מן האלבום הקודם של ההרכב (Kohntarkosz משנת 1974), ומדגימה בו-זמנית את יכולת ההלחנה והעיבוד הגבוהה של הלהקה, כמו גם את האנרגיות האדירות בהן ניחנים המוסיקאים עצמם מול קהל. התגובה של הצופים, מיותר לציין, נלהבת מאוד. קשה להאשים אותם: מאגמה נותנים את כל מה שיש להם, והמאמץ ניכר לאוזן, אם לא לעין.


האב, הבן ורוח הקודש כריסיטיאן ואנדר מבריק לאורך כל הדרך: התיפוף שלו מקורי ומפתיע בכל רגע נתון. דידייה לוקווד הצעיר מפגין שליטה מעולה בכינור (הוא היה רק בן 17 אז). קלידי הפנדר-רודז (בנואה וידמן, ז'אן-פול אסלין) נותנים להקלטה גוון פיוז'ני וידידותי. הבס של ברנרד פאגאנוטי חזק ופרוע לא פחות מזה של ג'ון ווטון בקינג קרימזון של 73-74. השירה של קלאוס בלאסקווי והגברת סטלה ואנדר (כן, אשתו של כריסטיאן) פנטסטית. רק הגיטרה של גאברי פדרו חלשה מדי במיקס, וכמעט אי אפשר להבחין בה. עוצמתו (ותדירות הופעתו) של הכינור וחולשתה של הגיטרה מערערים מעט את האיזון הטבעי הצפוי מהרכב כזה.




היצירה 'קונטארק' (Kohntark) היא מופת של הז'אנר, והאלבום היה מוצלח גם אם היה נעצר בסיומה. היא מכילה מגוון של מצבי-רוח, התפתלויות והפתעות מלודיות. אך גם הקטעים הבאים מוסיפים עניין רב: 'קובה' (Kobah) (זהו איות לא-נכון ליצירה Kobia) ממשיך את החזון הקוביאני לכיוון מעט יותר קליל. גם 'לינס' (Lihns) מאפשר להתפרק מן המתח של היצירה הראשונה, ומוכיח שמאגמה יכולה להיות עדינה כשהיא רוצה. הקטע 'חי' (Hhai, בהשראת השפה העברית) נחשב, ובצדק, לאחד האהובים והמוצלחים בקריירה של הלהקה, ומסתיים כרגיל באורגזמה ווקאלית.


היצירה האחרונה, 'מקאניק זאין' (Mekanik Zain) באורך 18 דקות, נפתחת בסולו בס רועם. הוא נשמע כאילו חייזר מנגן עליו. הלהקה נכנסת לגרוב ג'אזי אינטנסיבי, שהוא לטעמי החלק החלש ביותר באלבום, אך הוא לא נמשך לנצח. האילתור החופשי הופך לפזמון מאגמאי טיפוסי, שרץ במהירות הולכת וגוברת עד לעצירה הפתאומית, טריק חביב במיוחד על הלהקה. גם הסאונד מצוין.

לסיכום, 'לייב' של מאגמה מ-75 הוא ללא ספק אחד מגדולי אלבומיה החיים בשנות השבעים, למרות שההרכב המשיך להוציא שלל אלבומי אולפן והופעה מעולים. זהו אלבום נדיב וגדוש בחומר, אותנטי בכל רמ"ח איבריו, מלא זיעה, אנרגיה ואומץ-לב אמנותי נדיר שמהדהד כבר עשרות שנים.

הציון: 9/10

 אלבומים מומלצים דומים