רוב המוסיקה נכתבה בידי ברנט הינדס, הזמר הראשי והגיטריסט השני של מסטודון, שיודע לנגן היטב גם על בנג'ו, כפי שאפשר לשמוע גם באלבום עצמו. הינדס הסתבך בקטטה לאחר הופעה בטקס פרסי הוידאו של MTV לשנת 2007. הוא סבל מדימום תוך-מוחי, אושפז למספר חודשים וחזר בסופו של דבר לפעילות מלאה. ביחד עם שאר חבריו (טרוי סנדרס על הבס והשירה; ביל קליהר בגיטרות; בראן דיילור בתופים ובשירה) הוא שותף מרכזי בהוצאת אחד מאלבומי הפרוג-מטאל הטובים ביותר של 2009. באלבום מהדהדים ענקי רוק כבד כגון לד זפלין, דיפ פרפל, לצד השפעות מאוחרות יותר כגון סאונדגארדן, אופת' או טול (Tool).


הקטע הבולט ביותר באלבום הוא "הצאר" (הרצועה הרביעית באורך 11 דקות). מעבר לכך שהוא מתאר את הרצח המפורסם של המיסטיקן הרוסי גרגורי רספוטין (1869-1916), הוא חורג מן ההיסטוריה כדי לתאר נרטיב של בריחה, מוות קדושים ומעבר היפר-ריאליסטי ליקום אחר. ולמרות הדומיננטיות של "הצאר", אין באלבום שניה אחת של שפל. כל הקטעים, מתחילתם ועד סופם, אפקטיביים בצורה יוצאת דופן. אין בהם סולואים ארוכים, אבל הם בנויים בקפדנות וממולאים בשכבות רבות של צלילים. מסטודון לא מאמינים בסולואים ארוכים, אלא ביצירת מוסיקה "קולנועית", שרודפת את המאזין אל תוך חלומותיו, סיוטיו ומה שביניהם.


הקטע המורכב והפרוגרסיבי ביותר באלבום הוא האחרון, "הברון האחרון" (הרצועה השביעית באורך 13 דקות). שלוש הדקות הראשונות נשמעות כמו שיר שהגיע אל סופו, אך הן למעשה רק מבוא לפרק השני והמרכזי, שכולל כמה שיאים אינסטרומנטליים גדולים מהחיים, גשר אופראי (בדקה השביעית) וסיום גרנדיוזי. בדקה התשיעית המוסיקה חוזרת בצורה מעגלית אל המבוא של שלוש הדקות הראשונות, ומסיימות את האפוס באקורד הנגדי, המעניק תחושה מטרידה של חוסר-שקט.


בהאזנות חוזרות לאלבום אפשר להבחין בכמות נכבדת של פרטים וניואנסים קוליים, חבויים מן האוזן בשמיעה שטחית. סנדרס משתמש ב'בס-סינתיסייזר' כדי להגביר את הרושם של התדרים הנמוכים. ריץ' מוריס, קלידן חיצוני, נשכר כדי לספק מלוטרון וסינתיסייזרים נוספים. סקוט קלי מלהקת "נוירוסיס", גויס כדי להוסיף תפקיד שירה בקטע הפותח. כאשר מתחילים להתמכר ל"קראק דה סקיי" ולתת לו את תשומת הלב המלאה המגיעה לו, שוקעים עמוק יותר בעושר הצלילי וההפקתי, שמגיע למימדים קולנועיים מפחידים בקטע "גוסט אוף קרליה", למשל. בזכות העבודה הקשה והנכונות להקריב את עצמם על מזבח האמנות, מסטודון העפילו כאן לפסגה שרק להקות פרוג-מטאל מעטות זוכות לראות ולשמוע.


כבר באלבום הקודם, "בלאד מאונטיין", מסטודון הראתה שיש לה מה להציע מבחינה מוסיקלית, בעיקר בהקשר הוירטואוזי. אבל תריסר הקטעים באלבום סבלו מאיכות מזגזגת: חלק מהם היו טובים, חלק חלשים, והמכלול לא היה ממוקד. גם הסאונד של "בלאד מאונטיין" היה חלול ודל. האלבום שלפניו, "לויתן" הציג קונספט (הספר "מובי דיק" של הרמן מלוויל)אבל נשמע כמו ערימה אקראית של קטעים בלי קשר ביניהם. בשני המקרים, שני האלבומים אפילו לא התקרבו לאותה רמת מיקוד ודיוק, מבחינה מלודית והרמונית, של "קראק דה סקיי". האלבום של 2009 הוא לא קפיצת-מדרגה או שיפור לינארי, אלא זינוק קוואנטומי לאטמוספירה אחרת.


יותר מדי אלבומי פרוג-מטאל, ובמיוחד אלבומי פרוג-דת'-מטאל, נופלים בגלל שירה בינונית (במקרה הטוב) או מגוחכת (במקרה הרע) של סולנים. עודף של גראולים, זעקות-שבר וצרחות-פאלצטו הופכים אלבומים רבים לבלתי-אזינים. מסטודון הצליחו לדלג מעל המכשלה הזאת, ולספק הרמוניות קוליות מעניינות בלי להתפשר על האותנטיות והטבעיות של השירה הנקייה שלהם. ביצועי הסולנים לא עוברת את הקו הדק שבין מפחיד ובין פאתטי, וכמות הגראולים הופחתה עד למינימום ההכרחי. גם הליריקה משכנעת מאוד, וברוב השירים אפשר ממש להבין על מה הם מדברים ומה הם מנסים להעביר. הטקסטים ספוגים במיסטיקה ובדימויים אפלים, אבל הם לא קיטשיים, מגעילים או ריקים מתוכן.

לסיכום, "קראק דה סקיי" הוא נקודת-מפנה בקריירה של להקת מסטודון, ואחד מן האלבומים הפרוג-מטאליים המוצלחים ביותר של השנה האחרונה. האלבום הוא דוגמה מצויינת לחשיבותה של הפקה מוסיקלית עשירה ורבת-רבדים. מסטודון הצליחה לזקק את החזון האמנותי שלה לכדי 50 דקות אינטנסיביות, למצות את כל הצדדים החיוביים במוסיקה שלה, וללמוד מטעויות העבר החובבני שלה. האלבום הסופי הוא הישג מעורר-קנאה מכל הבחינות האפשריות: איכות גבוהה בכל אחד מן הקטעים, לחנים דרמטיים, ליריקה מדויקת, שירה סוחפת, קונספט אחיד ועבודת סאונד שהמילה "מושקעת" קטנה עליה. זה מה שקורה כשלהקת רוק מתקדם עם חזון ומוכנות לעבודה קשה פוגשת חברת תקליטים גדולה, שמוכנה להשקיע משאבים במוסיקה יוצאת מגדר הרגיל.

הציון: 9/10