אלבום האולפן השני של להקת מאטראז, גריטארה מ-2004, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הרוק המתקדם המשובחים ביותר שיצאו אי-פעם ממדינת צ'ילה, וכמובן גם יותר מכך. הוא נוטה לשילוב בין ג'אז-פיוז'ן, פרוגרסיב סימפוני עם תבלונים של פרוג-מטאל. השירים מבוצעים בשפה הספרדית על ידי זמרת פנטסטית בשם לורטה צ'פארו. כל חברי הלהקה הם וירטואוזים, כאשר הלחנים והעיבודים מעידים על בשלות מוסיקלית מלאה, השראה אמיתית, סבלנות ומחשבה מעמיקה.


שבע יצירות באורך כולל של 60 דקות מרכיבים אלבום רציני ומעורר-כבוד, שתענוג להעמיק בו שוב ושוב, לאורך זמן. משמעות השם 'מאטראז' בספרדית הוא 'צפחת', סוג של בקבוק. משמעות שם האלבום 'גריטארה' בספרדית הוא 'אצעק' (זאת אומרת, 'אני הולך לצעוק'). הלהקה נוסדה בעיר סנטיאגו ב-1996, הקליטה כמה דמואים, אלבום אולפן ראשון ('טיאמפו') ב-2001, ועברה גלגולים רבים עד שהצליחה להשיג את הזמרת המקצועית שחיפשו, ללטש את החומר ולהיכנס לאולפן ב-2003, להקליט את יצירת המופת שלה.


המוסיקה ב'גריטארה' דינמית מאוד: האנסמבל משייט במיומנות בין קטעי דרמה מלכותיים בליווי סוללת כינורות תזמורתיים, כסאח כמעט-מטאלי ואילתורי ג'אז-פיוז'ן מפותלים. המגמה היא לקטנית (אקלקטית), ועיקר המלאכה היא חיבור התפרים עד קבלת חליפה מחוייטת. הלהקה לא חוששת מפואמות סימפוניות גרנדיוזיות באורך 18 דקות, כמו היצירה המסיימת 'סוברויויאנטה', אבל מאפשרת גם אוויר לנשימה עם קטע קצר-יחסית, בשם R.E.M באורך 4 דקות בלבד.


הקלידן דייגו אבורטו מספק את עמוד השדרה המלודי וההרמוני של רוב היצירות באלבום, וקשה לדמיין את הקומפוזיציות של מאטראז בלעדיו. אך שיתוף הפעולה המבריק בין אבורטו ובין הגיטריסט המשכיל והיצירתי קלאודיו קורדרו מאפשר למוסיקה להמריא לגבהים שהיא מחפשת. העבודה הריתמית המפוארת של מרצ'לו סטוארדו מעידה על רקע ג'אז-פיוז'ן מוצק ובטוח. סטוארדו מתואם בצורה מושלמת עם הבסיסט המשובח חורחה גארסיה - והתוצאה היא הרכב שהמילה 'רוק' קטנה עליו, ושעבר את כל הגיבושים המוסיקליים בהצטיינות יתרה.




בשביל להפוך להקה טובה ללהקה יוצאת-דופן, אי אפשר בלי להתחמש בסולן כריזמטי - וכאן נכנסת לתמונה הגברת לורטו צ'פארו. מורה לפיתוח קול בהכשרתה, מלאת התלהבות והשקעה, היא מצליחה לקלוע בול בכל תפקיד וקאלי מורכב שניתן לה, כולל צליפות מושלמות לחצאי-טונים מאתגרים, עליות ומורדות, החלפות מצבי-רוח ואפילו כמה רגעים של מאצ'ואיזם נשי מהסוג שלא נתקלים בו בלהקות מערביות. היא זו שנותנת פנים אנושיות למוסיקה.


קחו את תצוגת התכלית התיאטרלית של צ'פארו, שמגישה כל שיר כאילו הוא קרב אחרון לחיים ולמוות, ביחד עם ארבעת המקצוענים המקיפים אותה, ותקבלו הרחבת-אופקים תרבותית ראויה בהחלט. בשנים שלאחר הוצאת האלבום (2005-2014) לא עשתה מאטראז שום דבר משמעותי מלבד הופעות מזדמנות, אבל 'גריטארה' הוא אלבום שכדאי להתעמק בו, בלי קשר לצ'ילה או לסצינה הדרום-אמריקנית. להקות צ'יליאניות מצויינות נוספות כמו לוס חאיבאס (Los Jaivas), מאר דה רובלס (Mar de Robles) או אקינטון רטארד (Akinetón Retard) הדגישו כיוונים קצת שונים: פולק-פרוג, ג'אז-פרוג ואוונגארד-רוק, בהתאמה.

מה אומרים הציונים?  הוסיפו תגובה

---