רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Maxophone by Maxophone

Maxophone

Maxophone

1975 Produttori Associati / Akarama

Germany

(63:35)

Maxophone.it



ביקורת: אורי ברייטמן

23/07/04

מקסופון הוא אחד האלבומים המקסימים שיצאו מסצינת הרוק המתקדם האיטלקית. זה לא רק הנבל היפהפה, העוגב הקאתולי, קרן היער המלכותית, חליל הצד, הויבראפון, הפסנתר, הסקסופון והקלרינט, המתעמתים באלגנטיות עם גיטרה חשמלית, באס חשמלי, אורגן האמונד, קומץ סינתיסייזרים, פנדר רודז ומערכת תופים זועמת - אלו הלחנים המלודיים, המאוזנים, והעיבודים המיומנים של הרכב נטול-שחצנות, אנטי-ציני, מגובש והחלטי.

'מקסופון' נכנס בצדק רב לרשימת 50 אלבומי הפרוג האיטלקיים הגדולים של כל הזמנים.
וכך נכתב על ההוצאה המחודשת של חברת אקארמה משנת 2001:
"באביב 1973 נפגשו רוברטו ג'וליאנו (גיטרה חשמלית), סאנדרו לורנזטי (תופים) ואלברטו רוואזיני (בס), שלושה מוסיקאים מן העיר מילאנו כדי להקים להקת רוק שתישמע קצת אחרת, יותר בכיוון הפרוגרסיבי. לצורך העניין גייסו שלושה חברים נוספים, שלושתם בוגרי קונסרבטוריונים למוסיקה קלאסית. כך נוצרה שישיית מקסופון, שעשתה חזרות במשך שנתיים, תוך חיפוש אחרי חברת תקליטים מתאימה."
התוצאה מן המפגש הוא שילוב עדין, זהיר ומלומד בין קלאסי ורוק, סווינג ואופרה, בלוז ונפוליטני, עם קצת ג'אז כתבלין. הכל עובד יופי, ואין אפילו נפילה אחת לאורך כל הדרך. כל החבורה הצליחה לנטרל את האגואים הפרטיים, לרסן את ההורמונים הגועשים, ולבנות שישה קטעים שזורמים כמו אחד.




לאחר הוצאת תקליט הבכורה בשנת 1975, יצאו המקסופונים לסיבוב הופעות, בין השאר גם בפסטיבל הג'אז היוקרתי של מונטרו (בשווייץ). מהדורה נוספת, עם שירה באנגלית, יצאה לשוק האמריקני. בשנת 1977 הוציאה הלהקה שני סינגלים, ותכננה אלבום שני. חברת התקליטים נקלעה לקשיים, הלהקה איבדה את המוטיבציה, והתפרקה. הסינגלים, שניהם לא משהו, מצאו את דרכם למהדורה הדיגיטלית המאוחרת, כשני קטעי בונוס. במבט לאחור, נראה שרק המחסור בתמיכה כלכלית חיסל את מקסופון, לא שום דבר אחר. אם הלהקה היתה פועלת באנגליה, גורלה היה שונה.


מבחינה מוזיקלית, זה אלבום נפלא. העיבודים מאווררים ונקיים, לעולם לא מהירים מדי, נושמים כמו שצריך, בלי ליפול למלכודות של וירטואוזיות ריקה מתוכן. לכל נגן יש את הפינה שלו, השירה מרוסנת ונקייה. בכל קטע יש מנגינה או שתיים שקל לזכור. כל קטע נבנה מתוך מחשבה ולוטש עד כדי שלמות לאורך זמן רב. הפיתוח ההרמוני הגיוני ושיטתי. גם ברגעים האגרסיביים ביותר שלו, הוא לא מלודרמטי ולא נשמע מוגזם (הגזמה היא תופעה מצערת בפרוג האיטלקי, שנסחף להיסטריה אופראית יותר מדי פעמים).


לרוע המזל, איכות הסאונד לא מושלמת, כיוון שסרט ה"מאסטר" של האלבום הראשון אבד, והדיסק יצא כשיכפול של תקליט ויניל. אפילו גרסת הרימסטר היפנית מ-2004, שהיא ככל הנראה הטובה מכולן, עדיין נשמעת קצת מוגבלת לפעמים.

עטיפת האלבום של מקסופון
עטיפת התקליט המלאה של מקסופון


ההשוואה לחלוצי הפרוג מאנגליה מתבקשת, וכאן מורגשות השפעות ישירות של קית' אמרסון (האמונד), העדינות של ג'נסיס, ואולי גם העיבודים התזמורתיים המעודנים של רנסאנס והגוונים הבארוקיים של ג'נטל ג'ייאנט (במיוחד כאשר הויבראפון נכנס אל המיקס). זה לא מפריע, כי אין כאן חיקויים בוטים או גניבות מבישות, אלא השפעות עמוקות שעובדו-היטב לאורך זמן.


מקסופון, כלהקה, לא מתה אלא רק נכנסה לתרדמת בשנות ה-80 וה-90. ב-2005 היא התאחדה לראשונה מאז סוף שנות השבעים. בשנים האחרונות הוזמנה הלהקה להופיע בכמה פסטיבלים, וחברי הלהקה גם הוציאו קופסה המשלבת דיסק עם קטעים שלא יצאו לאור עם דיוידי המתעד אותם בהופעה חיה בטלוויזיה האיטלקית, כולל ראיונות באיטלקית.

הצליל האקוסטי הנעים של מקסופון נתן לאלבום חיי-מדף ארוכים, והוא מעורר, כל פעם מחדש, דחף עז לשיר את כל השירים )הליריקס, שנכתבו על ידי חברים של הלהקה, מצורפים כלשונם, גם למי שלא מבין מילה אחת באיטלקית. המהדורה האנגלית מאפשרת להבין על מה הם שרים, אבל הגירסה האיטלקית נשמעת אמינה יותר. איכות הסאונד, מה לעשות, מורידה לו חצי נקודה, אבל גם כך אין ללהקת מקסופון במה להתבייש.

הציון: 8.5/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום היחיד של מקסופון





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")