 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
"אזהרה בריאותית: אלבום זה עשוי להיות מסוכן עבור אדיוטים בעלי אוזני-בד. אם הינך סובל
ממצב זה, מומלץ להתייעץ עם רופא בדחיפות". כך כתב מייק אולדפילד על גב אחד מאלבומיו
הבלתי-שגרתיים ביותר, שיצא לאור בתחילת שנות התשעים, בהקלטה דיגיטלית.
בשלב זה היה אולדפילד עדיין שקוע באיבה קשה כלפי מנכ"ל ורג'ן, ריצ'רד ברנסון. הוא היה סבור, ועודנו כך, שהמנהל שלו, זה שהחתים אותו בשנות השבעים על חוזה ארוך-טווח, לא מבין כלום במוסיקה. זה לא פרט רכילותי: היצירה ספוגה בתיעוב עמוק כלפי הבוס באופן אישי וכלפי המערב באופן כללי, אך גם באהבה נאיבית כלפי כל מה שמייצג את ההיפך ממנו - אמנות, מוסיקה ובעיקר חופש אמנותי.
כהרגלו בקודש, בנה אולדפילד סימפוניה גדושה בתפניות, הנעזרת באולפן ההקלטות ככלי לבניית היצירה עצמה. היא בנויה מעשרות רבות של תתי-פרקים מהירים, המתחלפים ללא הרף. אולדפילד בונה מספר מוטיבים מוסיקליים ומשחק איתם כמו צעצועים: הוא מחליף עיבודים, סולמות, מצלולים, מצבי רוח ומשקלים ללא נימוק מוסיקלי מובן מאליו. הפיתוח ההרמוני נשמע שרירותי יותר מתמיד. אולדפילד נתן למוחו הקודח להכתיב את העלילה, בלי לחשוב כמו איש מקצוע מן היישוב.
'אמארוק' היא יצירה קשה למאזין מכיוון שהיא מכריחה אותו להיכנס לראשו של אולדפילד. האלבום הוא מעין מסע זרם-תודעה בתוך תאי העצב של בחור בלתי שגרתי, שנהנה מן החופש שניתן לו. הוא משתמש, כרגיל, במגוון עצום של כלי נגינה, ומנגן עליהם בביטחון רב. ההפקה המוסיקלית המעולה של ידידו הותיק, הטכנאי טום ניומן ושותפו-לשעבר של ברנסון (השניים הסתכסכו ונפרדו) - יצרה כאן הקלטה דינמית וצלולה.
בהאזנה ראשונה, האלבום נשמע כמו סוג של תאונת-דרכים מוסיקלית. אף קטע לא מצליח להתחבר לזה שאחריו. המוטיבים אמנם חוזרים שוב ושוב, אבל קשה לעשות סדר בבלגן. מזל שהאינטרנט מסייע לרפי-שכל שכמותי: לאחר שמצאתי ניתוח מוסיקולוגי מעמיק של היצירה, התחלתי להבין שאולדפילד איננו מטומטם. הוא אולי קצת משוגע, אבל יש מה ללמוד ממנו.
באמצע האלבום, אולדפילד מתנקם במעסיקו. הוא עושה זאת ברמת תיחכום של ילד קטן ושובב: המאזין שומע כמה צפצופים בלתי מוסברים, אך מי שזכה לעבור קורס ב'קוד מורס' יודע שמדובר במילים הבאות: "פאק אוף, ר.ב.". התרגום העברי הבלתי-מצונזר: לך להזדיין, ריצ'רד ברנסון. אך לא כאן טמונה גדולתו של אולדפילד, וגם לא בשילובה של החקיינית ג'נט בראון; האחרונה נכנסה לנעליה של מרגרט ת'אצ'ר, עוד אחת משנואות-נפשו של אולדפילד, בנאום מגוחך. בהמשך היא גם רוקדת ריקוד אירי בצורה בלתי-מוצלחת, שוברת חלון ונופלת דרכו החוצה. כמה חבל.
אולדפילד החרוץ, ביחד עם ניומן, תופרים טלאי-לטלאי, בלי להתעייף. המלחין לא מפסיק לעמת בין מוסיקה פולקלוריסטית, מלאת שמחת חיים והרמוניה, ובין סגנונות מתועשים הלקוחים מן המערב השבע. הוא מגחך על הרוק, הפופ, הבלוז ועל תעשיית הסינגלים והרדיו. שלא במפתיע, הוא מוצא נחמה רק במוסיקה הקלאסית הסימפונית של מערב-אירופה, ובשירי-העם הפשוטים של אפריקה ודרום אמריקה. חלק מן הטקסטים מושרים בשפת הזולו.
מבחינה סגנונית, זה תרגיל ארוך ועקשני בקונטרסטים. אי אפשר להישאר אדיש לרגע. אולדפילד מתרוצץ ללא הפסקה בין יעדים שונים, ואיננו נח עד שהאלבום מפסיק להסתובב לאחר שעה תמימה. זה יהיה קצת טיפשי לסווג את המוסיקה הזאת במגירת ניו-אייג'. היצירה צינית מדי, מוטרפת מדי, אקלקטית מדי. זו כבר לא האחידות הסגנונית האורגנית של 'אומאדון', ולא הדיסקו-פופ של אלבומיו משנות ה-80. נדמה שאולדפילד מריץ שקופיות מחייו הסוערים ונזכר במה שחשוב לו. הוא גם לא חושש לצטט בדרך מוטיבים עתיקים מאלבומים קודמים, כולל 'טיובלר בלז' הידוע.
בשלב זה היה אולדפילד עדיין שקוע באיבה קשה כלפי מנכ"ל ורג'ן, ריצ'רד ברנסון. הוא היה סבור, ועודנו כך, שהמנהל שלו, זה שהחתים אותו בשנות השבעים על חוזה ארוך-טווח, לא מבין כלום במוסיקה. זה לא פרט רכילותי: היצירה ספוגה בתיעוב עמוק כלפי הבוס באופן אישי וכלפי המערב באופן כללי, אך גם באהבה נאיבית כלפי כל מה שמייצג את ההיפך ממנו - אמנות, מוסיקה ובעיקר חופש אמנותי.
כהרגלו בקודש, בנה אולדפילד סימפוניה גדושה בתפניות, הנעזרת באולפן ההקלטות ככלי לבניית היצירה עצמה. היא בנויה מעשרות רבות של תתי-פרקים מהירים, המתחלפים ללא הרף. אולדפילד בונה מספר מוטיבים מוסיקליים ומשחק איתם כמו צעצועים: הוא מחליף עיבודים, סולמות, מצלולים, מצבי רוח ומשקלים ללא נימוק מוסיקלי מובן מאליו. הפיתוח ההרמוני נשמע שרירותי יותר מתמיד. אולדפילד נתן למוחו הקודח להכתיב את העלילה, בלי לחשוב כמו איש מקצוע מן היישוב.
'אמארוק' היא יצירה קשה למאזין מכיוון שהיא מכריחה אותו להיכנס לראשו של אולדפילד. האלבום הוא מעין מסע זרם-תודעה בתוך תאי העצב של בחור בלתי שגרתי, שנהנה מן החופש שניתן לו. הוא משתמש, כרגיל, במגוון עצום של כלי נגינה, ומנגן עליהם בביטחון רב. ההפקה המוסיקלית המעולה של ידידו הותיק, הטכנאי טום ניומן ושותפו-לשעבר של ברנסון (השניים הסתכסכו ונפרדו) - יצרה כאן הקלטה דינמית וצלולה.
בהאזנה ראשונה, האלבום נשמע כמו סוג של תאונת-דרכים מוסיקלית. אף קטע לא מצליח להתחבר לזה שאחריו. המוטיבים אמנם חוזרים שוב ושוב, אבל קשה לעשות סדר בבלגן. מזל שהאינטרנט מסייע לרפי-שכל שכמותי: לאחר שמצאתי ניתוח מוסיקולוגי מעמיק של היצירה, התחלתי להבין שאולדפילד איננו מטומטם. הוא אולי קצת משוגע, אבל יש מה ללמוד ממנו.
באמצע האלבום, אולדפילד מתנקם במעסיקו. הוא עושה זאת ברמת תיחכום של ילד קטן ושובב: המאזין שומע כמה צפצופים בלתי מוסברים, אך מי שזכה לעבור קורס ב'קוד מורס' יודע שמדובר במילים הבאות: "פאק אוף, ר.ב.". התרגום העברי הבלתי-מצונזר: לך להזדיין, ריצ'רד ברנסון. אך לא כאן טמונה גדולתו של אולדפילד, וגם לא בשילובה של החקיינית ג'נט בראון; האחרונה נכנסה לנעליה של מרגרט ת'אצ'ר, עוד אחת משנואות-נפשו של אולדפילד, בנאום מגוחך. בהמשך היא גם רוקדת ריקוד אירי בצורה בלתי-מוצלחת, שוברת חלון ונופלת דרכו החוצה. כמה חבל.
אולדפילד החרוץ, ביחד עם ניומן, תופרים טלאי-לטלאי, בלי להתעייף. המלחין לא מפסיק לעמת בין מוסיקה פולקלוריסטית, מלאת שמחת חיים והרמוניה, ובין סגנונות מתועשים הלקוחים מן המערב השבע. הוא מגחך על הרוק, הפופ, הבלוז ועל תעשיית הסינגלים והרדיו. שלא במפתיע, הוא מוצא נחמה רק במוסיקה הקלאסית הסימפונית של מערב-אירופה, ובשירי-העם הפשוטים של אפריקה ודרום אמריקה. חלק מן הטקסטים מושרים בשפת הזולו.
מבחינה סגנונית, זה תרגיל ארוך ועקשני בקונטרסטים. אי אפשר להישאר אדיש לרגע. אולדפילד מתרוצץ ללא הפסקה בין יעדים שונים, ואיננו נח עד שהאלבום מפסיק להסתובב לאחר שעה תמימה. זה יהיה קצת טיפשי לסווג את המוסיקה הזאת במגירת ניו-אייג'. היצירה צינית מדי, מוטרפת מדי, אקלקטית מדי. זו כבר לא האחידות הסגנונית האורגנית של 'אומאדון', ולא הדיסקו-פופ של אלבומיו משנות ה-80. נדמה שאולדפילד מריץ שקופיות מחייו הסוערים ונזכר במה שחשוב לו. הוא גם לא חושש לצטט בדרך מוטיבים עתיקים מאלבומים קודמים, כולל 'טיובלר בלז' הידוע.
לסיכום, הרבה יותר מעוד אלבום רוק מתקדם, זו סימפוניה פסיכולוגית. היא חושפת נפש מסוכסכת,
מלאת ניגודים ופחדים. מייק הלא-צעיר מטייל בשבילי השיגעון והייאוש, ויוצא חבול ומוכה מן
החוויה הנוירוטית. הדילוג הבלתי-פוסק בין עולמות מוסיקליים שונים עשוי, לעתים, לעייף גם
את מיטיבי-הלכת שמביניכם. המאזין שהאמן מחפש כאן איננו צרכן המחפש סיפוק מהיר: מר
אולדפילד רוצה פסיכולוג צמוד. כדאי להתמקם בנוחות על הספה השחורה, להקשיב לשטף
הדיבור שלו, לנסות להיכנס אל הלך-המחשבה של המטופל, ומדי פעם להנהן בהבנה, מלאת
רחמים ואהבה.
הציון: 8.5/10