 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
|
רוק מתקדם >>>
ביקורות אלבומים
Mindgames
Actors In a Play
2006 Mindgames Release
Belgium
(66:54)
Mindgames.be
ביקורת:
אורי ברייטמן
16/3/06
האלבום השני של להקת מיינדגיימס, הרכב רוק מתקדם בלגי, הוא הפתעה נעימה ביותר. הסגנון של הלהקה הוא ניאו-פרוג, והיא שרה באנגלית. למרות תנאי הפתיחה הגרועים (תת-סגנון מושמץ, מדינה קטנה) זהו אלבום מצוין, עשוי-היטב, עם ליריקה טובה ומוסיקה מלודית ובשלה. קחו את הסולן של ראש (גדי לי), שימו אותו בג'נסיס במקום פיטר גבריאל, ונסו לגייס את כריס סקווייר בתפקיד הבסיסט -- כך נשמעת מיינדגיימס מודל 2006. כך מצליחה להקה בלגית עלומה להשתחל לרשימת הלהקות הפרוגרסיביות שראוי להאזין להם.
חלק גדול בהצלחה של ההרכב טמון בסולן הבלגי בארט שראם. האמנים החביבים עליו הם סופרטרמפ, יס, ג'נסיס, ביטלס, זאפה, קינג קרימזון, ג'ון אנדרסון, אדריאן בלו, ביל ברופורד, סטיב האו, ואנגליס ועוד כמה. הוא מוביל את כל הלהקה קדימה, מקרין את הליריקה בצורה מעניינת, וסוחב את רוב השירים על כתפיו. לצידו מתייצבים הגיטריסט רודי ואנדר-וקן והקלידן טום טרוירס -- שניהם עושים עבודה מצויינת. ההפקה המוסיקלית מזכירה את הפרוג המהוקצע מן המחצית השנייה של שנות השבעים (1975-1980).
Mindgames - מיינדגיימס
כמעט כל אלבום קם ונופל על טיב הלחנים ויכולת ההגשה של הסולן. כאן מיינדגיימס הצליחו להגשים את החזון האמנותי שלהם, ולמרות שניתן לאתר פגמים זעירים במבטא הלא-בריטי של שראם, כל 66 הדקות של האלבום חולפות במהירות רבה, בלי אף נפילה. אין סינגלים קיטשיים, אין אקספרימנטים תמוהים, אין מעברים אינסטרומנטליים מהורהרים, אין 'קטעי-מילוי' ואין פסיכדליה מעושה. כמו בכל אלבום פרוג בשרני, גם כאן יש קונספט: כל שיר הוא שחקן אחד בתוך המחזה -- נגן פסנתר מסתורי שאינו מוציא מילה מפיו, פסל שנהרס במהפיכה פוליטית, מלך שאיבד את שלטונו, וכו'.
כמובן שלא צריך להיסחף ולומר ש'מיינדגיימס' הצליחה לפתח נוסחה פרוגרסיבית חדשה, או פרצה את גבולות הז'אנר אל מחוזות חדשים: האלבום מתבסס על נוסחאות מוכחות ולא מתיימר לחרוג מהן אל הלא-נודע. אבל ההגשה הסימפטית של הסולן, הלחנים המלודיים והעיבודים ההדוקים משלימים אלבום מוצלח, ראוי לרכישה, ממכר, מגוון ואף מרגש לפרקים.
לסיכום, האלבום השני של 'מיינדגיימס' הוא אלבום פרוג-רוק קלאסי שבושל בדיוק לפי ספר המתכונים הבלתי-כתוב של הז'אנר. הוא זורם בצורה טבעית, נגיש, קל להבנה ומעודד האזנות חוזרות. המוסיקה ממזגת בצורה אורגנית את המימד הקלאסי-סימפוני עם הרוק הבועט של אנגליה וארה"ב. התוצאה הסופית לוחצת על כל הכפתורים הנכונים של חובבי הפרוג, בלי חידושים אך גם בלי נפילות מביכות.
הציון: 8/10
תגובות
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
|
Mindgames Actors In a Play 2006 Mindgames Release Belgium (66:54) Mindgames.be ביקורת: אורי ברייטמן 16/3/06 |
|
|
האלבום השני של להקת מיינדגיימס, הרכב רוק מתקדם בלגי, הוא הפתעה נעימה ביותר. הסגנון של הלהקה הוא ניאו-פרוג, והיא שרה באנגלית. למרות תנאי הפתיחה הגרועים (תת-סגנון מושמץ, מדינה קטנה) זהו אלבום מצוין, עשוי-היטב, עם ליריקה טובה ומוסיקה מלודית ובשלה. קחו את הסולן של ראש (גדי לי), שימו אותו בג'נסיס במקום פיטר גבריאל, ונסו לגייס את כריס סקווייר בתפקיד הבסיסט -- כך נשמעת מיינדגיימס מודל 2006. כך מצליחה להקה בלגית עלומה להשתחל לרשימת הלהקות הפרוגרסיביות שראוי להאזין להם. חלק גדול בהצלחה של ההרכב טמון בסולן הבלגי בארט שראם. האמנים החביבים עליו הם סופרטרמפ, יס, ג'נסיס, ביטלס, זאפה, קינג קרימזון, ג'ון אנדרסון, אדריאן בלו, ביל ברופורד, סטיב האו, ואנגליס ועוד כמה. הוא מוביל את כל הלהקה קדימה, מקרין את הליריקה בצורה מעניינת, וסוחב את רוב השירים על כתפיו. לצידו מתייצבים הגיטריסט רודי ואנדר-וקן והקלידן טום טרוירס -- שניהם עושים עבודה מצויינת. ההפקה המוסיקלית מזכירה את הפרוג המהוקצע מן המחצית השנייה של שנות השבעים (1975-1980).
כמעט כל אלבום קם ונופל על טיב הלחנים ויכולת ההגשה של הסולן. כאן מיינדגיימס הצליחו להגשים את החזון האמנותי שלהם, ולמרות שניתן לאתר פגמים זעירים במבטא הלא-בריטי של שראם, כל 66 הדקות של האלבום חולפות במהירות רבה, בלי אף נפילה. אין סינגלים קיטשיים, אין אקספרימנטים תמוהים, אין מעברים אינסטרומנטליים מהורהרים, אין 'קטעי-מילוי' ואין פסיכדליה מעושה. כמו בכל אלבום פרוג בשרני, גם כאן יש קונספט: כל שיר הוא שחקן אחד בתוך המחזה -- נגן פסנתר מסתורי שאינו מוציא מילה מפיו, פסל שנהרס במהפיכה פוליטית, מלך שאיבד את שלטונו, וכו'. כמובן שלא צריך להיסחף ולומר ש'מיינדגיימס' הצליחה לפתח נוסחה פרוגרסיבית חדשה, או פרצה את גבולות הז'אנר אל מחוזות חדשים: האלבום מתבסס על נוסחאות מוכחות ולא מתיימר לחרוג מהן אל הלא-נודע. אבל ההגשה הסימפטית של הסולן, הלחנים המלודיים והעיבודים ההדוקים משלימים אלבום מוצלח, ראוי לרכישה, ממכר, מגוון ואף מרגש לפרקים.
לסיכום, האלבום השני של 'מיינדגיימס' הוא אלבום פרוג-רוק קלאסי שבושל בדיוק לפי ספר המתכונים הבלתי-כתוב של הז'אנר. הוא זורם בצורה טבעית, נגיש, קל להבנה ומעודד האזנות חוזרות. המוסיקה ממזגת בצורה אורגנית את המימד הקלאסי-סימפוני עם הרוק הבועט של אנגליה וארה"ב. התוצאה הסופית לוחצת על כל הכפתורים הנכונים של חובבי הפרוג, בלי חידושים אך גם בלי נפילות מביכות.
|
תגובות
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")