אלבום האולפן החמישי של להקת הפרוג-מטאל השוודית "מיינד'ס איי" הופיע משום-מקום, לכאורה. מעטים שמעו על ההרכב הזעיר הזה, המונה כעת רק שלושה מוסיקאים, שלושתם אלמוניים בזירה העולמית. זהו אלבום קונספט, מופק לעילא ולעילא, מבוצע בקפדנות ומכיל סדרה רצחנית של שירים מדבקים לחלוטין. מבחינה היסטורית, מדובר בבנו החורג של האלבום אופריישן: מיינדקריים (1988) מאת להקת קווינסרייך האמריקנית. מבחינה עובדתית, הבן השוודי נמצא רמה אחת מעל אביו האמריקני, שנמכר במליוני עותקים. ההבדל: מעטים יידעו עד כמה טוב הוא "הוריקן של ג'נטלמן", כיוון שתחנות הרדיו לא ישמיעו אף אחד משיריו המדהימים.


עלילת האלבום נשמעת פשוטה, על הנייר. במרכזה דמותו של אדם אוונגליסטה, רוצח-שכיר אמריקני בן 53, שנשכר על ידי ארגון ה"אילומינטי" המחתרתי לבצע התנקשויות פוליטיות בקרב אנשי-מפתח ברחבי העולם. המתנקש המקצועי נדרש לבצע 12 רציחות בשבוע אחד, ונטל האשמה הרובצת עליו מתחיל להכביד יותר מכרגיל. הוא מחליט, לראשונה בחייו, להתוודות בפני כומר. הוא פוגש את הכומר בדימוס, קוואליריו די מורי ("אדון המוות"), והשניים מחליפים ביניהם וידויים מחרידים, עד לסופו המפתיע של הסיפור (אל דאגה: אין כאן ספויילרים).




מה שהופך את "הוריקן של ג'נטלמן" לאלבום כל כך סוחף ומוצלח הם שלושה מרכיבים מרכזיים: 1) אוסף נדיר של להיטים מושלמים, מלודיים וקצביים, בלי אף נפילה (אפילו לא לעשר שניות) לאורך כל 13 הקטעים המרכיבים את הדיסק הארוך הזה; 2) הפקה מוסיקלית נוצצת, עשירה בערוצים ובאפקטים, מגוונת, מדודה ומאוזנת; 3) סיפור מרתק ששואב את המאזין פנימה כמו אל מותחן הוליוודי משופשף.


הכירו בבקשה את המתופף, הקלידן והמפיק המוסיקלי החרוץ דניאל פלורז. מאולפנו הצנוע הוא עשה עבודה מקצועית ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, בכל קנה מידה. פלורז כתב את התסריט (כן, תסריט) לאלבום, כמו גם את הרוב המוחלט של הלחנים והעיבודים; הוא גם ביצע את כל תפקידי התופים והקלידים לאורך 75 דקותיה של אופרת הרוק המושקעת הזו, או אם תרצו: מותחן-פרוג (Prog Thriller).


פלורז נשען בין השאר גם על כישוריו של בסיסט להקת ת'ריון, מר יוהאן נימאן. האחרון תרם את כל תפקידי הגיטרה באלבום, ועשה עבודה יעילה להחריד. בתפקיד הסולן הכריזמטי: אנדריאס נובאק. המבטא האנגלי שלו כמעט מושלם. הוא כוחני ובשרני כמעט כמו הסולן של טול, מיינרד ג'יימס קינן; אך ההשראה האמיתית של נובאק היא דווקא הסולן של קווינסרייך, הלא הוא ג'ף טייט. האחרון עולה על נובאק, בעיקר ביכולת שלו להמחיש סרקזם מקפיא-כקרח. עם זאת, נובאק נותן לו פייט טוב, לאורך כל הדרך.


פירוק עדין של רשימת השירים, שאותם יש לשמוע ברצף (כמו צפייה בסרט מותח), מגלה שכל קטע וקטע עומד בזכות עצמו, מכיל את כל אבות המזון הפרוג-מטאלי, ומציג פזמון מדבק שפשוט אי אפשר להתחמק ממנו. כמעט כל הביקורות שנכתבו על האלבום מזכירות את "מאכיל את האקדח שלי" ("פיד מיי ריוולוור" -- "Feed my Revolver") בתור שיר ממכר וקליט בצורה בלתי נסבלת, שחייב להיחשף בפני קהל רחב יותר; השיר מתייחס בין השאר גם לרצח קנדי, וכל תיאוריות הקונספירציות שצצו סביבו. באותה נשימה חובה להזכיר את "אססיניישן" (AssassiNation), מועך-מצעדים קלאסי עם נטייה קלינית להתנחל בתאי המוח ולא לצאת משם עד קץ כל הדורות. הנה כל הליריקה לקריאה.


הדמיון של "הוריקן של ג'נטלמן" לאופרת הרוק המפורסמת "אופריישן: מיינדקריים" של קווינסרייך לא מסתכם רק בבחירת נושאים דומים, כמו רוצח-שכיר שעובד בשביל מחתרת צינית, ומשלם את המחיר בנפשו. האלבום משתמש באפקטים קולנועיים באותה מידה של הצלחה כפי שעשה "מיינדקריים", ולפחות חלק מן הקטעים ב"הוריקן של ג'נטלמן" מצביעים על השפעות הארד-רוק משנות ה-80, לצד תבניות פרוג-מטאל שנלמדו במכללה של דרים ת'יאטר. מי שלא מכיר את "מיינדקריים" הישן והטוב עשוי לתת לאלבום החדש הזה מ-2007 ציון גבוה מדי, ואולי להקת "מיינד'ס איי" בונה על דור המטאל החדש, שלא ידע את חברי קווינסרייך: ג'ף טייט, כריס דה-גרמו ומייקל וילטון.


ההשוואה ל"מיינדקריים" מגלה עוד כמה תובנות: החבר'ה השוודים משנות האלפיים הבינו שהם מסוגלים להתעלות על ההישגים הטכניים של "מיינדקריים" הקשיש, והם אכן ניצלו את ההזדמנות הזאת כדי למצות עד תום את כל תוכנות הסאונד שישבו אצלם על ההארד-דיסק. גם אין ספק שמר פלורז -- שלמד מוסיקה במשך שלוש שנים במכללה, ושנתיים נוספות בקונסרבטוריון של שטוקהולם -- הוא מתופף הרבה יותר גמיש, יצירתי ומוכשר ממר סקוט רוקנפילד המוגבל של קווינסרייך. גם בתחום הקלידים יש לשוודים יתרון ברור על יריביהם מעבר לים: הסינתי המודרני של פלורז לוקח בעמידה את כל הקלידנים השכירים של קווינסרייך, גם ברמה הטכנולוגית וגם ביעילות האינסטרומנטלית.


עד כאן היתרונות ברורים. ל"הוריקן של ג'נטלמן" יש, למרות כל השבחים והסופרלטיבים, נכות קלילה בכל מה שנוגע לריאליזם ולאפקטיביות של סיפור העלילה. בסוף שנות השמונים, "מיינדקריים" שאב חלק ניכר מכוחו הלירי מביקורת אמיתית, עוקצנית וכואבת על חולייה של החברה האמריקנית בתקופת רייגן ועמיתיו. לעומת זאת, ל"הוריקן של ג'נטלמן" אין הקשר פוליטי עכשווי מוצק שעליו הוא יכול להישען במלוא העוצמה. לכן פלורז התמקד בשרטוט מעמיק של שתי הדמויות המרכזיות (הרוצח והכומר), תוך שימת דגש על הביוגרפיות המדכאות שלהן. בנוסף, נהנה "מיינדקריים" מהתייחסות עשירה למוטיב הסמים, השליטה וההתמכרות הכרוכים בהם. ל"הוריקן של ג'נטלמן" אין תשובה שוות-ערך למוטיב הדרמטי הזה.


אם משימתנו היא לאתר פסגות פרוגרסיביות באלבום הדרמטי הזה, הרי שניתן לדבר על הקטע השלישי במספר ("שבעה ימים"), שלמעשה מתניע את העלילה; הקטע התשיעי ("סירנות חורף אדומות"), שמתרחש ברוסיה ומשמש מיני-אפוס בפני עצמו; והגדול מכולם - הקטע האחרון ("תיבת פנדורה המוסיקלית"), שסוגר את כל קצוות הסיפור בטכניקת ג'אמפ-קאט קולנועית מסחררת. השליטה של פלורז במלאכת טוויית הסיפור על פני מרחבי הזמן, הטיפול העיקבי במוטיבים והעריכה הדיגיטלית הקפדנית, מרשימים לא פחות מן היכולת שלו לכתוב מלודיות ויראליות, שלא מרפות מהתאים האפורים.


המארז השיווקי מכיל את הליריקה, כמו גם חוברת קומיקס המגוללת את כל צדדיו הנסתרים של הסיפור המפותל, בתוספת דיוידי של "איך עשו את..." למעריצים המעוניינים לצלול אל רזי ההפקה.


הערה חשובה אחת לפני הסיכום: במקרים רבים אנו מחפשים את יצירת המופת הבאה "מתחת לפנס". במילים אחרות, המאזינים מצפים מן הלהקות הגדולות לספק את הסחורה האיכותית ביותר על בסיס שנתי. הציפייה מן ההרכבים המפורסמים ורבי-התהילה להנפיק אלבומים מדהימים באופן קבוע, עד כמה שהיא מובנת לכשעצמה, מתנגשת באופן מכאיב עם עובדת קיומו של אלבום מזהיר כמו "הוריקן של ג'נטלמן". האלבום הזה הגיח מן החשיכה המוחלטת כמו מחסל "מוסד" מאומן על אופנוע יוקרתי. להקת מיינד'ס איי מוכיחה בצורה קריסטלית ובוהקת כי אסור להתמכר למותגים מוסיקליים ידועי-שם, וחייבים לצאת לשטח הפתוח, כמו גשש בדואי אמיץ, כדי לעלות (תמיד במקרה) על עקבותיה הטריים של תגלית מוסיקלית חדשה.

לסיכום, "הוריקן של ג'נטלמן" הוא אחד מאלבומי הפרוג-המטאל הגדולים של 2007, אך ללא ספק גם אחד האלמוניים שבהם. ההרכב השוודי הצעיר הזה מאפסן את כל מפלצות המטאל השמנות והמפוטמות משנות ה-80 של המאה הקודמת, וגם חובט בישבנם של סופרגרופים עכשוויים. הפקה מוסיקלית יהלומית, המהווה דוגמה ומופת לכל פרוג-מטאליסט ברחבי הגלובוס, בצירוף אוסף שירים בלתי מנוצח ויכולת כתיבה שנוגעת שוב ושוב בפסגות הז'אנר -- משלימים יצירה ענקית, מעוררת-קנאה ומבעיתה בעוצמתה הדרמטית. סטוקהולם ממשיכה לקבע ולהנציח את מעמדה בתור בירת הפרוג של אירופה, ומביסה באלגנטיות את לונדון, ניו-יורק ופריז.

הציון: 9/10

התגובות שלכם