מיריודור היא הלהקה שהייתם רוצים שתקבל את פניכם בכניסה לגיהנום. היא תתאים לאווירה השטנית, אך תוכל לרומם במקצתאת מצב רוחם העגום של הנכנסים. ההרכב הקנדי הוותיק הזה, שהוקם לראשונה כבר בשנת 1980, מורכב ממוסיקאים המתגוררים בקוויבק, האיזור ה"צרפתי" של קנדה. לזכותו נזקפים תשעה אלבומים עד 2019. הגרעין מורכב מארבעה נגנים: גיטרה, קלידים, כלי הקשה ובאס - בתוספת נגנים לא-קבועים, כמו סקסופונים, כינור וחצוצרה. האלבום 'מקאנו' הוקלט כולו בעיר מונטריאול. ציור העטיפה המכוער לא מעיד על החומר המוסיקלי.


לא פשוט לתאר את המוסיקה של מיריודור במילים. היא ספוגה בהומור מיואש, מעין רוק מתקדם מקאברי ומודע-לעצמו. ההרכב לא מאפשר למאזין לקחת אותו ברצינות-יתר, וקוטע את הדרמה שוב ושוב, כאילו כדי ליצור תחושה של אירוניה. כשהמאזין מתחיל להיספג אל תוך המחשכים, המוסיקאים חותכים את המתח בזוג מספריים ומחליפים את האווירה בזריזות וביעילות.


במונחים תיאטרליים, זוהי טכניקת ניכור, המסייעת לשמור על מרחק ריגשי מן היצירות. פה ושם יוצאות מזה גם כמה הברקות, למשל הקלטת הרעש שגורמות אצבעות הקלידן המתרוצצות על הסינתייזר הדיגיטלי, ובידודו משאר הצלילים; זה סוג של מפגן גאונות, לדעתי. אך מי שמחפש מוסיקה קונבנציונלית, כזו שתביא אותו לשיאים רגשיים מובהקים, צפוי להשתומם או להתאכזב.


מבחינה סגנונית, מיריודור ממוקמת בקו התפר המטושטש בין ג'אז אירופאי בלתי-שגרתי ובין רוק מתקדם אוונגארדי. הסגנון המנוכר, המשועשע, הציני, מתאים לעבודות מקבילות של פרנק זאפה, ג'ון זורן, ביל לאזוול ולהקות ג'אז-רוק הומוריסטיות כמו אקס-לגד סאלי (X-Legged Sally), רק קצת רגועה יותר מהן.


מבחינה מוסיקלית, מיריודור משתמשים במלודיות בלתי-שגרתיות, הנוטות לכיוון הסריאלי, תוך הימנעות מכוונת מכל סוג של תבנית סדורה ומחזורית. אי אפשר לדעת איפה הם יהיו בעוד חצי דקה. אין פזמון, אין בתים, אין כמעט סולואים ובוודאי שאין מפגני וירטואוזיות. יש הנוטים לשייך את הלהקה לקו המוסיקלי הנסיוני של זרם ה-'RIO' (רוק באופוזיציה) האמריקני. מה שבטוח, הם חורגים מן הפיוז'ן המקובל בזכות מנה גדולה של אפקטים; האחרון שבהם נתן לי את התחושה כאילו הרמקולים שלי עומדים להתפורר בגלל עומס-יתר.


מיריודור ממשיכים את המסורת האירופאית של ה'אנסמבל': הם עובדים כמו קבוצה מגובשת ומאוזנת, לא כמו אסופת-אגואים הרוכבת על גבה של יחידת-קצב ממושמעת. אין מנהיג, אין מלחין מרכזי ואין כוכבים. מגמה זו מבדילה אותם באופן מובהק מן הג'אז האפרו-אמריקני.


העיבודים בוגרים ומדויקים, מתוכננים כמעט מן התו הראשון ועד האחרון. רמת הביצוע גבוהה במיוחד, עם דגש חזק על דיוק מוגזם-בכוונה ותיאום הדוק בין יחידת הקצב, המיתרים והקלידים. ההפקה המוסיקלית עשירה בניואנסים, מוקלטת בקפדנות ובניקיון. כי חשוב להבהיר - מיריודור איננו הרכב אנרכיסטי: יש שיטתיות בשיגעון שלהם.


המנעד הרגשי רחב באופן קיצוני: המוסיקה נעה בין הדרמטי, ההיתולי, האכזר, הילדותי, האלים, המכאיב, המלטף, השטותניקי, הפילוסופי, היומיומי והחלומי. במובנים רבים אין כאן אפילו שיר אחד לרפואה: כל הקטעים נועדו לשקף סוג של מרחב הרמוני ואקוסטי חד-פעמי וקצר באופן יחסי - לא יותר משבע דקות.


חובבי מיריודור מתבקשים לבדוק גם את האלבום הקודם של הלהקה, ז'ונגלר אלסטיק (1996) ואת האלבום השביעי, אוונטי! (2009). קטלוג הלהקה אלבומים דומים ברמתם, עם אותו הומור משונה וגישה אבסורדית לחיים. אם אפשר לתמצת את מיריודור בשורה אחת: מוסיקאים שלא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל מאמינים בכוחה המשעשע של המוסיקה.

לסיכום, תשכחו מהנוסחאות המקובלות של הרוק המתקדם הסימפוני: מיריודור לא רוצה להישמע כמו כוכבי העבר. חווית ההאזנה היא סוג של ריענון אגרסיבי, שמחייב לזרוק לפח את הקונספציות ולהאזין באומץ. זה אגוז לא קל לפיצוח, המסרב להעניק סיפוק קל למשתמש הממהר. לא מתאים לכל אחד.
הציון: 8.5/10

 עוד ביקורות על אלבומי רוק באופוזיציה