רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

The Moody Blues
Days Of Future Passed

1967 Decca Records
UK
(42:49)
MoodyBlues.co.uk

ביקורת: עמרי גולדינג
16/10/04
Moody Blues - Days of Future Passed

ה"מודי בלוז" - פרוגרסיב? נכון, זה יכול להישמע קצת מוזר (שלא לומר - מקדים את זמנו), אבל הקשר בין הלהקה הבריטית, בין מובילי "הפלישה הבריטית השנייה" לארה"ב (המזוהה בדרך כלל עם צלילי פופ ופסיכדליה קלילה) ובין הרוק המתקדם הוא הדוק.


המודי בלוז החלו את דרכם מלהקה בשם "אל ראייוט והמורדים" (El Riot & the Rebels) שהוקמה בתחילת שנות השישים בברמינגהם שבמרכז אנגליה ע"י שני בחורים בשם ריי תומאס ומייק פינדר (Mike Pinder). לאחר שהחליט כל אחד מהם ללכת בדרכו, הם נפגשו שוב בשנת 1963 בלהקה שזכתה לטיפת הצלחה בגרמניה, והשניים החליטו שהם רוצים לקחת את המוסיקה צעד אחד קדימה בחייהם, ולהפיק משהו רציני. יחד עם דני ליין, גראם אדג' וקלינט ווארוויק הוקמה להקת המודי בלוז - או לפחות כך הם כונו בהתחלה.


כמו רוב הלהקות של התקופה, התחילו החבר'ה כלהקת "רית'ם אנד בלוז" (R&B), והאלבום הראשון שיצא בשנת 1964 היה מורכב כולו, למעט כמה יצירות מקוריות בודדות, מקאברים של להקות מאותו ז'אנר. למרות להיט אחד גדול בשם "Go now", הלהקה לא זכתה להצלחה רבה. כאשר הייאוש הגיע לשיאו, הודיעו ווארוויק (בס) וליין (גיטרות) על עזיבתם. במקומם הגיעו ג'ון לודג', בסיסט מוכשר שעבד בעבר עם תומאס, והגיטריסט-סולן ג'סטין הייווארד (Justin Hayward). מכאן והלאה, העניינים כבר התחילו להסתדר.


השינוי הגדול בקריירה שלהם הגיע עם צאת האלבום השני בשנת 1967, מקורי ומהפכני לזמנו, בשם "Days of Future Passed". את החומר הבסיסי החלו פינדר והייווארד לכתוב כבר שנה לפני-כן, אך נטשו בהדרגה את הרית'ם-אנד-בלוז לטובת ההתקרבות למוסיקת פופ של התקופה. בדרך שילבו נגיעות של פולק-רוק וצלילים פסיכדליים בהשפעת הביטלס. מעניין לדעת שלולא נכשלה הלהקה בהפקת דמואים והקלטות, כמתחייב מן החוזה שלה מול חברת התקליטים, האלבום לא היה יוצא לאור כלל.


למזלם, בדיוק באותו זמן חיפשה חברת התקליטים של המודי בלוז, "דקה" (Decca) להקה שבעזרתה תוכל לפרסם מערכות סטריאו מודרניות שניסו להפיץ ברחבי אנגליה; כוונתם הייתה לצרף את הויניל למערכת הסטריאו כדוגמא לאיכות ולנקיון הצליל. כך "נוצלה" המודי בלוז לטובת המטרה. כיוון שמנהלי החברה ידעו שרוב האנשים באנגליה שבבעלותם מערכת סטריאו היו חובבי מוסיקה קלאסית מושבעים, צירף המפיק טוני קלארק ללהקה את המנצח פיטר נייט והתזמורת שלו (London Festival Orchestra), מה שתרם לאלבום את מקוריותו באותה תקופה והפך אותו ליצירה פורצת-דרך.


התוצאה היא אבטיפוס מיוחד במינו לז'אנר הפרוגרסיבי, מה שזכה בדיעבד לכינוי פרוטו-פרוג (Proto-Prog): אלבום חלוצי שהיה בין הראשונים לשלב בהצלחה בין מוסיקת רוק ובין מוסיקה קלאסית. יחד עם הכתיבה הנהדרת של הייווארד ומכשיר המלוטרון החדש (והנדיר באותה תקופה) של פינדר, התוצאה הסופית נהדרת, והחזיקה מעמד זמן רב בצדק.


האלבום שאף לתאר יום בחיים הרגילים (אולי בעקבות A Day in a Life של הביטלס?), כפי שאפשר להבחין משמות השירים. ההקלטה נפתחת בקטע אינסטרומנטלי-ברובו יפהפה באדיבות התזמורת, המתאר את תחילת היום (The Day Begins). זו יצירה קלאסית של ממש. מוטיב זה חוזר גם בשירים עצמם, כאשר בכל תחילת קטע יש מעין-מבוא (Intro) של התזמורת, ולאחר מכן מרגישים את כניסת הלהקה; לעיתים הקטע נסגר עם התזמורת. היינו מצפים שבמהלך האלבום ייבלעו הלחנים של הלהקה בצליליהם הסוחפים של התזמורת, אבל זה לא קורה: בקטעים הבאים ניתן להאזין בברור כיצד משתלבת המוסיקה הקלאסית עם פופ-רוק בריטי שנון ומאופק, כולל כמה נגיעות פסיכודליות קלות. אפשר לשמוע כיצד הלהקה מחזיקה את התזמורת קצר, ומראה לה מי נמצא בשליטה.


הקטע השני והקצר, "שחר" (Dawn), מתבסס על החלילים של התזמורת. הוא מלנכולי למדי וכאן לראשונה אנו נתקלים בשירה שמתארת את תחילת היום. הקטע הבא, "Another Morning", גם הוא קצר, אך שמח במיוחד: בעזרת חלילים קופצניים הוא מתאר בוקר בו ילדים משחקים, ומדגיש את תמימותם ושלוותם של הילדים (הילדים בעצם נמצאים בבוקר של חייהם):

Time seems to stand quite still
In a child's world it always will

ובתרגום:
נדמה שהזמן עצר מלכת
כמו תמיד, בעולמו של ילד


לאחר הבוקר כמובן מגיעים הצהריים, ואיתם ארוחת הצהריים, שאותה מבחינה מוסיקלית מתארים המודי בלוז כזמן לחוץ למדי (מעין שעת-שיא) בו כל האנשים מנסים להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. היישום של רעיון זה ע"י התזמורת בתחילת הקטע מעורר התפעלות. הקטע עצמו רוקיסטי ונשמע מאוד "ביטלסי"; הוא אפילו מכיל סולו גיטרה קצרצר וסולו מלוטרון תמים למדי, אך זהו כל היופי שבסיפור. בקטע הזה מתעלה הייווארד וקולו מגיעה לגבהים חדשים, והשיר כאחד פשוט נשמע נהדר.


הקטע הבא מביא איתו את הערב, ואיתו אחד משיריהם המפורסמים ביותר של הלהקה, ואחד מלהיטי שנות השישים - "Tuesday Afternoon". הוא מתחיל לאט, נהפך לקצבי, מכיל צלילי מלוטרון מרתקים ולחן שהוא בו-זמנית נקי אך מורכב. הרגעים שמפילים אותי מהכסא הם אלו שבהם הייווארד והחליל "שרים" ביחד, ובסוף, כאשר ניתנת לתזמורת הזכות לסיים. לאחר אחר-הצהריים מגיע הערב, ובקטע החביב "Evening: The Sunset", שוב ניתן להתרשם מכישרונם של פינדר והייוורד בכתיבת שירים. לא פלא שהאלבום הגיע למקום 3 בטבלאות של ארה"ב ומקום 23 במצעד האנגלי.


השיר המסיים הוא גם המפורסם ביותר שיצא מהאלבום הזה, להיט אמיתי שנכנס לרשימת העשרים המובילים של אנגליה באותה שנה, וזכה למקום של כבוד בארכיון מוסיקת הרוק של כל הזמנים. "נייטס אין ווייט סאטין" ("Nights in White Satin"), שתורגם לעברית כ'לילות משי לבן', הוא שיר אהבה אמיתי, אך גם די קשה לתיאור. אין ספק שהוא נעים להאזנה, רגוע ברובו. בפזמון אנו עדים להרמוניה מושלמת בין קולו מלא הכוח של הייווארד, הפזמון והמלוטרון, ולאחר מכן, גיטרה אקוסטית נהדרת שמתלוות לסולו חליל. אין ספק שהרבה אנשים קנו את האלבום רק בשביל השיר הזה. כמו בפתיחה, מסתיים האלבום בקריאה של מעין שירה מודרנית, וסיומת גרנדיוזית של התזמורת בגוון כמעט קולנועי.


הרימסטרים: במרץ 2006 יצאה גרסת דלוקס כפולה לאודיופילים (חובבי סאונד משובח) בפורמט SACD של האלבום על ידי חברת פולידור (Polydor). מכיוון שלרוב חובבי הלהקה אין מכשיר שמסוגל לנגן דיסקים בפורמט סופר-אודיו, הם קיבלו את שלהם שנתיים אחר כך; ביולי 2008 הוציאה 'פולידור' גרסת רימסטר מורחבת לאלבום הקלאסי, על גבי דיסק אחד בלבד בפורמט קומפקט דיסק רגיל. האלבום עבר שידרוג סאונד רציני, ונשמע הרבה יותר טוב בגרסה החדשה. כמו כן, התווספו לו 10 בונוסים קצרים, רובם באיזור ה-2 דקות כל אחד. אם אתם מתכננים רכישה של הדיסק, אל תתפשרו על גרסאות קודמות - חפשו את הרימסטר של פולידור מ-2008.


לסיכום, למרות שהמודי בלוז אינם להקה פרוגרסיבית מובהקת, הם שוכנים לבטח בהיכל האבות המייסדים של הז'אנר. האלבום החשוב הזה משלב מוסיקת פולק-רוק מתונה עם קטעים קלאסיים, ושואף לתאר יום בחייו של האדם - קונספט מובהק, בסגנון "מוסיקה תוכניתית" קלאסית (Program Music).
אמנם אף חבר בלהקה לא הפגין כאן טכניקה וירטואוזית בכלי בו הוא מנגן, כל ההרכב כולו נשמע מעולה; העיבודים מקוריים ופורצי דרך, והשתלבו יפה ברוח לונדון התקופתית, יחד עם אלבומים כמו "סרג'נט פפר" של הביטלס.
מילות השירים גם הן בעלות המאפיינים של סוף שנות השישים: מלאות באופטימיות וליברליות.
החיסרון של האלבום הזה הוא אולי ההתיימרות של פינדר לכתוב שירה של ממש. לא רק שלא ממש הלך לו, זה גם לא ממש מתאים. ועדיין, חובבי פסיכדליה ורוק סימפוני רך אוהבים אותו.

הציון: 9.5/10

 

ביקורת: עמרי גולדינג



 תגובות על המודי בלוז

התגובות שלכם

***

מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il