"רוב מנהלי חברות התקליטים לא יכלו להקשיב למוסיקה שלנו יותר משלוש דקות בלי להיכנס לתרדמת או לעשות שיחת טלפון טרנסאטלנטית דחופה" (דייב סטיוארט)

נשיונל הלת' (נ"ה בקיצור), ובתרגום עברי ('בריאות לאומית'), קיבלה את שמה מפרוייקט ציבורי באנגליה, שבו קיבלו אזרחי בריטניה שירותים רפואיים בהנחה משמעותית. היה זה הקלידן דייב סטיוארט, מקים הלהקה, שחשב על השם, בזכות משקפי הראייה שקיבל מן המדינה. סטיוארט, מלחין מחונן, מעבד מבריק ומבצע מיומן, כתב שזהו אלבומה החזק ביותר של הלהקה. ואני נאלץ להסכים איתו.


נ"ה משתייכת בבירור לזרם המכונה 'קנטרברי' במוסיקה הבריטית, וזאת בגלל קבוצה של מוסיקאים שגדלו בעיר בשם זה; סופר ושמו צ'וסר כתב את 'סיפורי קנטרברי', אחד מהיצירות הספרותיות הגדולות של אנגליה. הסגנון של ה'קנטרבריסטים' טשטש את הגבולות בין הרוק והג'אז. זה לא ממש פיוז'ן, ולא ממש רוק מתקדם סימפוני. זה בוודאי לא בלוז. כשלא יודעים להגדיר את זה בדיוק, בודקים מי מנגן -- הקבוצה מונה בערך 15-20 מוסיקאים -- ואז אומרים בחשיבות-עצמית: "אה, כן, בטח, זה קנטרברי".


המוסיקאי הישראלי היחיד שמזכיר לי את הקנטרברי הוא יוני רכטר: אף פעם לא ממש רוק כמו בספרים, לא בדיוק ג'אז של מועדון חשוך, וגם לא מספיק גרובי בשביל להיות פיוז'ן. אם אתם אוהבים את הסגנון הקריר והמלנכולי-הומוריסטי של רכטר, מן הסתם תאהבו מאוד את הכנופיה הקנטרברית, שהקליטה כאן את אחד מפסגותיה האחרונות. רבים מגיעים אל האלבום הזה אחרי ששמעו את רוברט ווייאט (Robert Wyatt) ואת שני האלבומים של להקת הטפילד אנד דה נורת' (Hatfield and the North) שהתפרקה ביוני 1975.


הלהקה, שהוקמה בקיץ 1975 והתפרקה במרס 1980, הוציאה לאור רק שני אלבומי אולפן מסודרים (גם הראשון מצוין). לאחר פירוקה, הקליטה אלבום שלישי להנצחת זכרו של אלן גואן הקלידן (חברו הטוב של סטיוארט), שנפטר מלוקמיה בשנת 1981. גואן עזב את הלהקה עוד לפני האלבום הראשון, אך הופיע בו. עם הזמן התווספו שני אלבומים ובהם הופעות חיות וקטעים אולפניים מהארכיון. הדיסק שעליו מבוססת ביקורת זו מגיע מהוצאה מאוחרת (1998) של הלייבל צ'רלי רקורדז, שבו עברה ההקלטה רימסטר דיגיטלי משובח.


בניגוד לאלבום הראשון של נ"ה, בו כתב סטיוארט את מירב החומר לצידו של גואן (שנעדר מן האלבום השני), כאן מדובר במאמץ קבוצתי, כמעט דמוקרטי. הבסיסט ג'ון גריווס, הגיטריסט פיל מילר והמתופף פיפ פייל, כל אחד הלחין קטע אחד. סטיוארט תרם שניים, כשאחד מהם מתחלק לשני חלקים, הפותחים וסוגרים את האלבום.


אז הנה ההתרשמות, במילים פשוטות: מדובר במוסיקה מעוררת קינאה. ומדוע? מפני שחברי ההרכב כל כך מוכשרים, כל כך טבעיים וכל כך נהנים ממה שהם עושים, עד שאין ברירה אלא לקנא בהם. דייב סטיוארט הוא מרכז העניינים: מפליא באילתוריו על האורגן והפסנתרים החשמליים והאקוסטיים, וקורע את הקלידים בלי לחשוב פעמיים -- ממש כמו ק'ית אמרסון, ולא פחות טוב ממנו, אם לא יותר.


בפתיחת הקטע הרביעי, 'דרימס ווייד אווייק' (Dreams Wide Awake), למשל, אפשר להבחין בגדולתו של סטיוארט. ג'ון גריווס לא מתבלט אבל אף פעם לא נשמע משועמם. פיל מילר מדויק ועליז; פיפ פייל קופצני ונחוש, לרגע לא מאבד את השליטה על המשקלים המשתנים. סטיוארט כתב שההרכב היה בשיאו באולפן באותה תקופה, כיוון שסיבוב ההופעות גיבש אותם היטב.


הקלטת האלבום באה לאחר סיבוב הופעות מתיש בהולנד, צרפת ואנגליה. הכספים שנחסכו ממנו איפשרו לנ"ה להעשיר את העיבודים במוסיקאים נוספים. לכן מענג לגלות בין השורות גם קלרינטים ואבוב, צ'לו, חליל-צד, חצוצרה, טרומבון ועוד.

לסיכום, באמת שאי אפשר לבקש הרבה יותר מזה. המוסיקה מעודנת, אינטליגנטית, הומוריסטית במידה אבל לא מוטרפת כמו חלק מהחומרים שיצאו ממחתרת הקנטרברי בתחילת שנות ה-70. המוסיקה לעולם לא בומבסטית מדי, לא יומרנית מדי, אלא "רק" מתוחכמת מבחינה מוסיקלית ועשירה בסגנונות שונים, התפורים זה אל זה במלאכת-מחשבת.
הציון: 9/10