 |
|
מסורת ההלחנה עליה נשען אולדפילד ביצירה זו חייבת יותר לאירלנד, סקוטלנד והתרבות הקלטית מאשר לבלוז של מיסיסיפי או לסצינת הרוק והפופ של לב לונדון. הוא מנותק כמעט מכל אופנה מתוקשרת, משוטט לו בפליאה בעולם פולקלוריסטי אבוד. אולדפילד צולל במיומנות לפולחנים הקמאיים של אירופה, לחיי הכפר המבודדים, בצל מגיפות, מיסטיקה ופחד מן הלא-נודע. הוא מקים לתחייה מקהלות פגאניות ומנגינות עממיות, תוך שהוא מחדיר לתוכן בעדינות את הגיטרה החשמלית הזריזה שלו.
בעוד המוטיבים המוסיקליים באלבומו הראשון סירבו להיארג יחדיו בצורה מושלמת, ב'אומאדון' השתפרה יכולתו של אולדפילד ליצור מבנים סימפוניים מורכבים. הטלאים בין החלקים כבר הרבה פחות מורגשים, ולכן היצירה זורמת ללא הפרעה עד סיומה. חבל רק שאורכו של תקליט הויניל (20 דקות) מנע ממנו לעבוד באופן חופשי על אורך הפרקים, בלי להיות תלוי באילוצים טכנולוגיים שכיום אינם קיימים.
מצבו הכלכלי האיתן של אולדפילד איפשר לו לממן הפקה מוסיקלית קפדנית יותר מבאלבומו הראשון (טיובלר בלז). המקהלה הנשית, המפזמת טקסטים שרירותיים בשפה הקלטית העתיקה, נשמעת הרבה יותר אמינה מכל סאמפלר, סינתיסייזר או מלוטרון. גם בתזמורת הקלאסית שברשותו הוא משתמש באופן חסכוני, בלי לתת לה להשתלט לו על היצירה. אולדפילד שומר על המתח לאורך כל הדרך, ולא מאבד את המיקוד.
בעזרת כלי הקשה אפריקניים עתיקים, שלא נשמעים כמו מערכת תופים רוקנרולית, אולדפילד בונה בבגרות ובסבלנות את המתח לקראת האקסטזה המוסיקלית של הפרק הראשון: הגיטרה החשמלית שלו נאנקת, בוכה, זועמת, משתוללת, כאילו קשרו אותה למזבח והעלו אותה קורבן לאל אכזרי. הפולחן הדרמטי הזה מסתיים בבת-אחת, כשרק תופי הפולחן מתרחקים לאיטם.
הפרק השני של אומאדון נפתח באדג'יו מרגיע לקלידים ומיתרים, שבתוכו משייטים חליל וגיטרה קלאסית. חמת-חלילים סקוטית משרבטת מוטיב מפויס, המאזן את הסערה של הפרק הקודם. המוסיקה מתפתחת לריקוד איכרים עליז, שבו הגיטרה החשמלית נכנסת לנעליו של הכינור. אפשר ממש להרגיש את רקיעות הרגליים של הרוקדים על רצפת העץ של הפאב.
המסיבה מגיעה לשיא קטן משלה ומסתיימת בחבטה. כשהכפריים הולכים הביתה לישון, רק אולדפילד נשאר לבדו בפאב. עם הגיטרה הקלאסית הוא מזמר שיר אינטימי, בו הוא מתוודה בחינניות על אהבתו לסוסים וחיים פשוטים הרחק מן העיר. מקהלת ילדים מצטרפת אליו בשמחה, ללא שמץ של מבוכה. הציניקנים ירימו גבה, אבל בעולם המוסיקלי של אולדפילד אין מקום לציניות. חבל שבהשוואה לפרק הראשון, הפרק השני מותיר טעם קל של החמצה.
רימיקס 2010: אולדפילד הוציא גרסה מחודשת של האלבום, 35 שנה לאחר שיצא לאור. ה'רימיקס' (remix) שיפר את איכות הסאונד במידה מסוימת. גרסת ה'דלוקס' (deluxe) של 'אומאדון' כללה גם גרסת סראונד 5.1 ערוצים, ואת כל המיקסים המקוריים, בתוספת כמה בונוסים בלתי-חיוניים. גרסת הירמיקס מ-2010, ובמיוחד גרסת הסראונד, גילו פרטים קטנים חדשים בהקלטה, שהיו כמעט חבויים עד כה. אך גם השידרוג הטכני המאומץ הזה, למרות שהוא מבורך לכשעצמו, לא מגביר באופן משמעותי את ההנאה מן היצירה.
לסיכום, חצי נקודה יורדת ל'אומאדון' בגלל קוצר היריעה: 36 דקות בלבד. מעבר לכך, חוזרת על עצמה התופעה שהחלה ב'טיובלר בלז' שנתיים קודם לכן - הפרק הראשון מצוין, הפרק השני קצת נמרח. אולדפילד הגיע לשיא במיומנות רבה, אך לא הכין מספיק חומר מעניין בשביל אלבום באורך סביר. לכן, למרות שהפרק הראשון של אומאדון הוא בגדר יצירה מוסיקלית מהפנטת שחובה להאזין לה שוב ושוב, הפרק השני מדלל את האלבום כמכלול, ופוגם בתוצאה הסופית. וכאמור, גם הרימיקס המבורך מ-2010 לא שינה את השורה התחתונה.
הציון: 8.5/10
עוד ביקורות על אלבומים של מייק אולדפילד
טיובלר בלז המקורי - Tubular Bells 1973
טיובלר בלז אלפיים ושלוש - Tubular Bells 2003
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")