 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
בלאקווטר פארק, אלבומה החמישי של אופת', העלה את קרנו של ההרכב השוודי ברמה המסחרית ופרץ את הדרך לשגשוג בינלאומי יוצא דופן. שיתוף פעולה ראשון עם סטיבן ווילסון ('פורקיופיין טרי') כמפיק מוסיקלי, הוביל לעבודה נוספת של הצמד בהמשך. הסאונד של וילסון כאן צלול ועוצמתי, אך מסוגל להתמודד עם קטעים בעלי אופי ג'אזי-מודרני לחלוטין. אופת' של 'בלאקווטר פארק' נחשבת בעיני רוב המעריצים לאופת' בהרכבה ה"קלאסי" – פיטר לינדגרן על הגיטרה, מרטין לופז על כלי ההקשה, מרטין מנדז על הבס, וכמובן מייקל אקרפלדט המנהיג והמפקד העליון על הגיטרה השניה והמיקרופון. רק 50% מהמניפסט הזה מרכיב את אופת' של ימינו (2014).
'פארק המים השחורים' קיבל את שמו מלהקת רוק מתקדם גרמנית שהוציאה אלבום אחד ב-1971. הוא הגיח אחרי 4 אלבומי אולפן מרהיבים, שהוכיחו כי מייקל אקרפלדט הוא רב-אומן ומלחין בחסד עליון. מטאל, פרוג, פולק סקנדינבי, ולפעמים אלמנטים מעולם הג'אז הרך – אופת' התבלטה בסצינת המטאל השבדית, שלקראת סוף שנות האלפיים הייתה מעט עייפה מדת'-מטאל מלודי על גווניו.
אקרפלדט של תחילת שנות האלפיים היה טירון יחסית בכל מה שנוגע להפקה. סטיבן ווילסון המנוסה קיבל יד חופשית לא רק בהנדסת הצליל של האלבום, אלא גם בפן האומנותי, כולל נגינה ושירת ליווי ארעית. ההשפעה הכמעט-אבהית של ווילסון עוד תעצב את הבחירות האומנותיות של אקרפלדט במשך שנים קדימה.
'דה לפר אפניטי' (The Leper Affinity), הרצועה הפותחת את האלבום, היא ארטילריית פרוג מטאל קטלנית ומסמרת שיער. סאונד קלידים מאיים מתעצם לאט לאט עד כדי התפוצצות רבתי, כאשר מרטין לופז מפליא מכותיו בתופים, הגיטרות מנסרות את המרחב באחד מריפי הפתיחה הטובים בהיסטורית המטאל הקיצוני, ומייקל אקרפלדט נמצא בשיא ווקאלי של גראולים בשרניים ומדוייקים. מתחילתו ועד סופו – השיר הוא ממתק שובר שיניים לכל חובב פרוג-דת'-מטאל באשר הוא. מומלצת הצפייה בדיוידי 'לאמנטיישנז' (Lamentations) שיצא ב-2003, שמכיל בין השאר גם את הקטע הנפלא הזה בהופעה מעולה. היצירה מסתיימת בקטע פסנתר יפהפה ומסתורי, שבוודאי נוגן ע"י סטיבן ווילסון. 'דה לפר אפניטי' רכש מוניטין של אחד מטובי "הלהיטים הכבדים" של אופת' - ובצדק.
להקת אופת' בשנת 2001
היצירה השנייה, 'בליק' (Bleak), פחות בומבסטית מקודמה, ומבקשת לייצר אווירה קודרת, יותר מאשר ריפים מהפנטים. שילוב של כתיבה חכמה והפקה נכונה עושים בדיוק את זה, כאשר בעומק היצירה נחשפים קטעי ג'אז-רוק נהדרים, סולואים שנכתבו ובוצעו בטוב טעם, וגם קטע סולו ווקאלי קצרצר ומוצלח של המפיק סטיבן ווילסון.
ווילסון ואקרפלדט היו ונשארו "דבילים מוצהרים" בכל הקשור לתיאוריה מוזיקלית. אולי דווקא בגלל שפרי עטם קורם עור וגידים אך ורק על בסיס שמיעה בריאה ולא הבנה תאורטית, קטעי הג'אז-פיוז'ן באלבום כל כך מוצלחים. אקרפלדט לא חיפש לנפנף באקורדים ודיס-הרמוניות, שאולי מעניינות מוזיקאים מקצוענים מהתחום, אבל הולכות לאיבוד בנבכי אוזניו של המאזין הממוצע; הוא מעוניין לרגש את הקהל.
'הארווסט' (Harvest), הרצועה השלישית, הינה יצירה רגועה ללא גראולים – מסורת מקובלת עבור אקרפלדט, שדאג להכניס לכל אלבום של אופת' לפחות קטע אחד שקט ("לא מטאל"). מדובר ב'קציר' בינוני – השיר מונוטוני, ההרמוניות חוזרות על עצמן, ומדובר בסופו של דבר בקטע חביב אך לא יותר, על אחת וכמה וכמה אם משווים אותו לשירים הלא מטאליים האחרים שנכתבו ע"י מייקל עד אותה תקופה כדוגמת 'פייס אוף מלינדה' (Face of Melinda) המרגש מהאלבום 'סטיל לייף' (Still life), או 'טו ביד יו פרוול' (to bid you farewell), האפוס המוזיקלי הנוגה מהאלבום 'מורנינגרייז' (Morningrise).
האלבום ממשיך בקו ההרמוני-מלנכולי עם אחד מהשירים האהובים ביותר על הקהל האופת'י – 'דה דרייפרי פולז' (The Drapery Falls). אקורדי הפתיחה בעלי הצבע המעניין והעצוב מהווים מקפצה טבעית אל הליווי שמגיע מיד אחריהם, אשר נכתב ע"י סטיבן ווילסון. השיר הפך להמנון בהופעות של אופת' באותם הימים, והוא משלב גם קטע פרוגרסיבי כבד ומשובח בהמשכו. השירה הנקייה והגרואלים של מייקל בשיר זה הם מהטובים בקריירה המפוארת שלו.
יחידת הקצב המרשימה "מרטין-את-מרטין" מגבה במהלך כל האלבום באופן מושלם את הליווי והמלודיות. המתופף מרטין לופז זורח לאורך כל האלבום בקטעי מטאל עוצמתיים, דאבל בס מהיר ומדוייק, וקטעים ג'אזיים המנוגנים בחן מוקפד – האיש ידע ללטף את המערכת באותה מידה שידע להרביץ בה תורה; הבסיסט מרטין מנדז, שאינו וירטואוז גדול, מגיש את התווים באופן היוצר "מיקשת-קצב" אחידה ועוצמתית כשצריך, אך גם גמישה ורכה היכן שיש בכך צורך ועניין; הדואו "מרטין-את-מרטין" מהווה 'צוק איתן' כל העת.
הרצועה השישית באלבום, 'קינה לנובמבר' (Dirge for November), ממשיכה את הקו של הקודמות: פתיחה שקטה יחסית, אמצע כבד וסיום שקט. מן הראוי לציין לחיוב את הפתיחה והסיום של שיר זה – עבודת הגיטרה בעלת האופי הג'אזי מתארת את הליריקה העצובה באופן מושלם – קשה שלא לצלול אל המלנכוליה המלטפת את האוזן ודוקרת מעט את הנפש. היא מובילה את המאזין לרצועה 'דה פיונרל פורטרט' (The Funeral Portrait), שמזכירה באופיה את 'דה לפר אפניטי', אך היא פחות מוצלחת ממנה ברמת הפרוגרסיביות; ובכל זאת, מדובר בקטע מטאל מעולה ובועט.
היצירה הקצרה והאינסטרומנטלית 'פאטרנס אין דה אייבי' (Patterns in the Ivy) מובילה ליצירה הסוגרת את האלבום, הנושאת את שמו. 'בלאקווטר פארק' הוא אחד הקטעים הכבדים ביותר של אופת', דווקא בגלל העובדה שהטמפו שלו איטי לאורך רוב הזמן. הריפים הם מהטובים שנכתבו בז'אנר, ההפקה נכונה, והגראולים הנמוכים והעבים הם תענוג אמיתי ש"קצר מנעדם" (מלשון מנעד) של סולני מטאל רבים מלבצע. חלק הסיום של השיר הוא אורגזמה מוזיקלית של דאבל בס שלא פוסק למשך דקות ארוכות, ריפי גיטרה עשירים הן בסאונד והן בטיב הלחנים והעיבוד, וכמובן גראולים אימתניים. בהחלט מדובר בתענוג שלא חדל מלהרשים לאורך שנים ארוכות.
מומלץ להאזין לאלבום בגרסת ה'ספשל אדישן' (גם היא מ-2001), הכוללת שני קטעי בונוס יפהפיים: 'סטיל דיי בינית' דה סאן' (Still Day Beneath the Sun), ו-'פאטרנס אין אייבי 2' (Patterns in the Ivy II). שני הקטעים, באורך 4 דקות כל אחד, חסרי כלי-הקשה לחלוטין, וכוללים גיטרת ליווי אקוסטית ונגיעות חשמלית עדינות ואלגנטיות. ב-2010 יצא רימיקס מורחב ('לגאסי אדישן') עם גרסת סראונד (5.0), סרט תיעודי ובונוס: 'דה לפר אפיניטי' בהופעה חיה.
'בלאקווטר פארק' היה האלבום ששינה את הקריירה של להקת אופת'. עד אלבום זה, ההרכב לא נהג להופיע בצורה מסודרת. אך ברגע שהאלבום זכה להצלחה מסחרית מפתיעה, הוא איפשר ללהקה לצאת לסיבוב הופעות ראשון בארצות הברית; שם היא גילתה שיש לה קהל רציני. גם סיבוב ההופעות האירופאי של בלאקווטר פארק נחשב לפורץ-דרך עבורה, והניח את התשתית לשנים הבאות, שהתאפיינו בסיבובי הופעות ארוכים, וגרעין מעריצים חזק. האלבום גוסט רבריז מ-2005 חיזק עוד יותר את הצלחתה.
שיתוף הפעולה בין ווילסון לאקרפלדט חי וקיים עד היום – חמישה מאלבומי אופת' (כולל שני האחרונים) עברו מיקס/הפקה ע"י ווילסון, והכיוון המוזיקלי הכללי של מייקל לא חזר לכשהיה. גם ווילסון הושפע עמוקות מהעוצמה של אופת', וקטעים מטאליים בועטים בעלי ריפים מוכפלים החלו לתפוס נפח מהותי באלבומי להקתו 'פורקיופיין טרי', לאחר שסיים לעבוד עם ההרכב השבדי. השניים גם יצרו ביחד ב-2012 את סטורם קורוז'ן.
'פארק המים השחורים' קיבל את שמו מלהקת רוק מתקדם גרמנית שהוציאה אלבום אחד ב-1971. הוא הגיח אחרי 4 אלבומי אולפן מרהיבים, שהוכיחו כי מייקל אקרפלדט הוא רב-אומן ומלחין בחסד עליון. מטאל, פרוג, פולק סקנדינבי, ולפעמים אלמנטים מעולם הג'אז הרך – אופת' התבלטה בסצינת המטאל השבדית, שלקראת סוף שנות האלפיים הייתה מעט עייפה מדת'-מטאל מלודי על גווניו.
אקרפלדט של תחילת שנות האלפיים היה טירון יחסית בכל מה שנוגע להפקה. סטיבן ווילסון המנוסה קיבל יד חופשית לא רק בהנדסת הצליל של האלבום, אלא גם בפן האומנותי, כולל נגינה ושירת ליווי ארעית. ההשפעה הכמעט-אבהית של ווילסון עוד תעצב את הבחירות האומנותיות של אקרפלדט במשך שנים קדימה.
'דה לפר אפניטי' (The Leper Affinity), הרצועה הפותחת את האלבום, היא ארטילריית פרוג מטאל קטלנית ומסמרת שיער. סאונד קלידים מאיים מתעצם לאט לאט עד כדי התפוצצות רבתי, כאשר מרטין לופז מפליא מכותיו בתופים, הגיטרות מנסרות את המרחב באחד מריפי הפתיחה הטובים בהיסטורית המטאל הקיצוני, ומייקל אקרפלדט נמצא בשיא ווקאלי של גראולים בשרניים ומדוייקים. מתחילתו ועד סופו – השיר הוא ממתק שובר שיניים לכל חובב פרוג-דת'-מטאל באשר הוא. מומלצת הצפייה בדיוידי 'לאמנטיישנז' (Lamentations) שיצא ב-2003, שמכיל בין השאר גם את הקטע הנפלא הזה בהופעה מעולה. היצירה מסתיימת בקטע פסנתר יפהפה ומסתורי, שבוודאי נוגן ע"י סטיבן ווילסון. 'דה לפר אפניטי' רכש מוניטין של אחד מטובי "הלהיטים הכבדים" של אופת' - ובצדק.
להקת אופת' בשנת 2001
היצירה השנייה, 'בליק' (Bleak), פחות בומבסטית מקודמה, ומבקשת לייצר אווירה קודרת, יותר מאשר ריפים מהפנטים. שילוב של כתיבה חכמה והפקה נכונה עושים בדיוק את זה, כאשר בעומק היצירה נחשפים קטעי ג'אז-רוק נהדרים, סולואים שנכתבו ובוצעו בטוב טעם, וגם קטע סולו ווקאלי קצרצר ומוצלח של המפיק סטיבן ווילסון.
ווילסון ואקרפלדט היו ונשארו "דבילים מוצהרים" בכל הקשור לתיאוריה מוזיקלית. אולי דווקא בגלל שפרי עטם קורם עור וגידים אך ורק על בסיס שמיעה בריאה ולא הבנה תאורטית, קטעי הג'אז-פיוז'ן באלבום כל כך מוצלחים. אקרפלדט לא חיפש לנפנף באקורדים ודיס-הרמוניות, שאולי מעניינות מוזיקאים מקצוענים מהתחום, אבל הולכות לאיבוד בנבכי אוזניו של המאזין הממוצע; הוא מעוניין לרגש את הקהל.
'הארווסט' (Harvest), הרצועה השלישית, הינה יצירה רגועה ללא גראולים – מסורת מקובלת עבור אקרפלדט, שדאג להכניס לכל אלבום של אופת' לפחות קטע אחד שקט ("לא מטאל"). מדובר ב'קציר' בינוני – השיר מונוטוני, ההרמוניות חוזרות על עצמן, ומדובר בסופו של דבר בקטע חביב אך לא יותר, על אחת וכמה וכמה אם משווים אותו לשירים הלא מטאליים האחרים שנכתבו ע"י מייקל עד אותה תקופה כדוגמת 'פייס אוף מלינדה' (Face of Melinda) המרגש מהאלבום 'סטיל לייף' (Still life), או 'טו ביד יו פרוול' (to bid you farewell), האפוס המוזיקלי הנוגה מהאלבום 'מורנינגרייז' (Morningrise).
האלבום ממשיך בקו ההרמוני-מלנכולי עם אחד מהשירים האהובים ביותר על הקהל האופת'י – 'דה דרייפרי פולז' (The Drapery Falls). אקורדי הפתיחה בעלי הצבע המעניין והעצוב מהווים מקפצה טבעית אל הליווי שמגיע מיד אחריהם, אשר נכתב ע"י סטיבן ווילסון. השיר הפך להמנון בהופעות של אופת' באותם הימים, והוא משלב גם קטע פרוגרסיבי כבד ומשובח בהמשכו. השירה הנקייה והגרואלים של מייקל בשיר זה הם מהטובים בקריירה המפוארת שלו.
יחידת הקצב המרשימה "מרטין-את-מרטין" מגבה במהלך כל האלבום באופן מושלם את הליווי והמלודיות. המתופף מרטין לופז זורח לאורך כל האלבום בקטעי מטאל עוצמתיים, דאבל בס מהיר ומדוייק, וקטעים ג'אזיים המנוגנים בחן מוקפד – האיש ידע ללטף את המערכת באותה מידה שידע להרביץ בה תורה; הבסיסט מרטין מנדז, שאינו וירטואוז גדול, מגיש את התווים באופן היוצר "מיקשת-קצב" אחידה ועוצמתית כשצריך, אך גם גמישה ורכה היכן שיש בכך צורך ועניין; הדואו "מרטין-את-מרטין" מהווה 'צוק איתן' כל העת.
הרצועה השישית באלבום, 'קינה לנובמבר' (Dirge for November), ממשיכה את הקו של הקודמות: פתיחה שקטה יחסית, אמצע כבד וסיום שקט. מן הראוי לציין לחיוב את הפתיחה והסיום של שיר זה – עבודת הגיטרה בעלת האופי הג'אזי מתארת את הליריקה העצובה באופן מושלם – קשה שלא לצלול אל המלנכוליה המלטפת את האוזן ודוקרת מעט את הנפש. היא מובילה את המאזין לרצועה 'דה פיונרל פורטרט' (The Funeral Portrait), שמזכירה באופיה את 'דה לפר אפניטי', אך היא פחות מוצלחת ממנה ברמת הפרוגרסיביות; ובכל זאת, מדובר בקטע מטאל מעולה ובועט.
היצירה הקצרה והאינסטרומנטלית 'פאטרנס אין דה אייבי' (Patterns in the Ivy) מובילה ליצירה הסוגרת את האלבום, הנושאת את שמו. 'בלאקווטר פארק' הוא אחד הקטעים הכבדים ביותר של אופת', דווקא בגלל העובדה שהטמפו שלו איטי לאורך רוב הזמן. הריפים הם מהטובים שנכתבו בז'אנר, ההפקה נכונה, והגראולים הנמוכים והעבים הם תענוג אמיתי ש"קצר מנעדם" (מלשון מנעד) של סולני מטאל רבים מלבצע. חלק הסיום של השיר הוא אורגזמה מוזיקלית של דאבל בס שלא פוסק למשך דקות ארוכות, ריפי גיטרה עשירים הן בסאונד והן בטיב הלחנים והעיבוד, וכמובן גראולים אימתניים. בהחלט מדובר בתענוג שלא חדל מלהרשים לאורך שנים ארוכות.
מומלץ להאזין לאלבום בגרסת ה'ספשל אדישן' (גם היא מ-2001), הכוללת שני קטעי בונוס יפהפיים: 'סטיל דיי בינית' דה סאן' (Still Day Beneath the Sun), ו-'פאטרנס אין אייבי 2' (Patterns in the Ivy II). שני הקטעים, באורך 4 דקות כל אחד, חסרי כלי-הקשה לחלוטין, וכוללים גיטרת ליווי אקוסטית ונגיעות חשמלית עדינות ואלגנטיות. ב-2010 יצא רימיקס מורחב ('לגאסי אדישן') עם גרסת סראונד (5.0), סרט תיעודי ובונוס: 'דה לפר אפיניטי' בהופעה חיה.
'בלאקווטר פארק' היה האלבום ששינה את הקריירה של להקת אופת'. עד אלבום זה, ההרכב לא נהג להופיע בצורה מסודרת. אך ברגע שהאלבום זכה להצלחה מסחרית מפתיעה, הוא איפשר ללהקה לצאת לסיבוב הופעות ראשון בארצות הברית; שם היא גילתה שיש לה קהל רציני. גם סיבוב ההופעות האירופאי של בלאקווטר פארק נחשב לפורץ-דרך עבורה, והניח את התשתית לשנים הבאות, שהתאפיינו בסיבובי הופעות ארוכים, וגרעין מעריצים חזק. האלבום גוסט רבריז מ-2005 חיזק עוד יותר את הצלחתה.
שיתוף הפעולה בין ווילסון לאקרפלדט חי וקיים עד היום – חמישה מאלבומי אופת' (כולל שני האחרונים) עברו מיקס/הפקה ע"י ווילסון, והכיוון המוזיקלי הכללי של מייקל לא חזר לכשהיה. גם ווילסון הושפע עמוקות מהעוצמה של אופת', וקטעים מטאליים בועטים בעלי ריפים מוכפלים החלו לתפוס נפח מהותי באלבומי להקתו 'פורקיופיין טרי', לאחר שסיים לעבוד עם ההרכב השבדי. השניים גם יצרו ביחד ב-2012 את סטורם קורוז'ן.
לסיכום, 'בלאקווטר פארק' זכה למעמד של אלבום מופת בז'אנר הפרוגרסיב דת'-מטאל. הוא אינו טכני כלל, רובו מנוגן במשקל 4/4 פשטני, ואם זאת – כל "מאן דבעי פרוג-מטאל" כנראה שיוכל למצוא בו רגע בן אלמוות, בין אם ברגעיו האלימים, או בפנינותיו הרכות והמפוייסות. ההרמוניות והמלודיות המרגשות השזורות כחוט השני לאורך כל האלבום נחרטות בזיכרון בקלות, עקב ההלחנה הדקדקנית, והן מעניינות מספיק בכדי להישאר שם.
הציון: 9/10
|
כדאי לבדוק גם את אלו
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")