להקת אופת' בשנת 2005, זמן הקלטת 'גוסט רבריז'.
מימין לשמאל: פר ויברג (קלידים), מרטין לופז (תופים), מייקל אקרפלת' (שירה, גיטרה), מרטין מנדז (בס), פיטר לינדגרן (גיטרה)

שתי יצירות שולטות באלבום הזה, שתיהן באורך 10 דקות - ושתיהן נמצאות במיקום אסטרטגי: הראשונה פותחת, השנייה כמעט וסוגרת. הראשונה היא כמובן 'גוסט אוף פרדישן' (רוח הרפאים של הגיהנום), אחת היצירות החשובות והמגובשות ביותר שהקליטה אופת' מימיה. זו קומפוזיציה דינמית, מורכבת, בלתי-צפויה לחלוטין, שמעניקה למאזין רכבת-שדים של התרחשויות קיצוניות, חלקן סותרות זו את זו לחלוטין. היא מכילה בתוכה את אחת המלודיות המוצלחות ביותר שכתב אקרפלת' (החל מ-2:52 והלאה), לצד כמה מעברים ריתמיים אלימים וערמומיים, שמזכירים את שעותיה היפות ביותר של מטאליקה. אפילו גיטרת הבס החלקלקה של מרטין מנדז מצליחה להתרומם מעל למגבלות המטאל, אל עבר עידון פיוז'ני מבורך ביותר.


היצירה השנייה שחובה לציין כאשר מדברים על 'גוסט רבריז' היא השביעית, 'דה גראנד קונג'וריישן' ('ההעלאה הגדולה מן האוב', בעברית). ריף-גיטרה ממוטט-מגדלים מוביל את האפוס השרירי הזה אל מחוזות קמאיים ופגאניים סיוטיים, כאשר אקרפלת' וחבריו אינם מאבדים מיקוד לרגע. המלוטרון והאפקטים של ויברג מספקים עניין הרמוני רב, גם כאשר אין עבודת גיטרה משמעותית במרכז המיקס.


ואם כבר מדברים על מיקס והפקה מוסיקלית, הרי שעבודתו של האשף ינס בוגרן (Jens Bogren) מאפילה בקלילות על זו של סטיבן וילסון, ארבע שנים קודם, ב'בלקווטר פארק'; בוגרן תפס כאן כל ניואנס, והעניק לאופת' את הזכות הנדירה: להישמע כמו הרכב מיינסטרים של מליון דולר. גם התופים של לופז נשמעים כאן טוב מתמיד, מחווה אחרונה לחייל נאמן. ב-2006 יצאה גרסה מיוחדת לאלבום זה, והיא כוללת גם מיקס סראונד 5.1. חלק מעותקי האלבום הופצו בטכנולוגיית HDCD וכדאי לבדוק את האלבום שבידיכם, במכשיר מתאים.


הדומיננטיות של שתי הרצועות המדוברות לא באה על חשבון שאר דקותיו הרבות של האלבום. כל שנייה וכל דקה תורמות את שלהן לאווירה הכללית. אופת' לא צועדת כאן בשבילים הידועים, ובכל שלב מתעקשת להפתיע, לקחת את המאזין לקרחת-יער חדשה, למקום שבו לא ניתן לחזות את כיוון הרוח. היא לא חוששת כלל לנטוש את הסאונד הדת'-מטאלי לטובת ראגה ביטלסית נינוחה ('אטונמנט', קטע מס' 4), למשל. שירתו הנקייה של אקרפלת' עצמו היא כאן הטובה ביותר בקריירה שלו. מאוד משמח לשמוע כאן ירידה משמעותית במינון ה'גראולים' והצרחות המסוגננות למיניהן, לטובת שירה אמיתית. לכן אפשר ממש להבין את הטקסטים המיוסרים שכתב מייקל אקרפלת', העוסקים באדם שרצח את אימו ואינו מוצא שלווה באף מקום, גם לא בראשו.


ב'גוסט רבריז' עשתה אופת' את הצעד המובהק ביותר אל עולם הרוק המתקדם. היא לא רק הסכימה להודות שהיא משתייכת רשמית לז'אנר שהיא עצמה המציאה (דת'-מטאל פרוגרסיבי), אלא לקחה על עצמה את המשימה המפחידה של התמודדות עם מעריצים עקשנים וצרי-אופקים, שזיקתם לעולם המטאל חזקה מכל ז'אנר אחר. האלבום מלהטט ללא הפסקה, באופן נבון ושיטתי, בין העוצמה המדהימה של ז'אנר המוות המטאלי, ובין העושר והיופי של עולם המוסיקה הקלאסית. כל זאת באמצעות הכלים האקוסטיים, הפסנתר, האורגן והתרגילים התזמורתיים שרקחו ביחד מייקל אקרפלת' והרכש החדש שלו, פר ויברג. בהופעה חיה, אגב, נשמע החומר המורכב הזה הרבה פחות מפואר, פחות שופע, פחות תלת-מימדי: הגרסה האולפנית הזו מ-2005 היא גם התיעוד האופטימלי של המוסיקה הססגונית הזו.




לאחר ההצלחה של 'גוסט רבריז', פרש המתופף מרטין לופז בעקבות בעיות נפשיות מתמשכות, והוחלף במרטין אחר - מרטין אקסנרוט. שנתיים אחר כך עזב גם הגיטריסט הוותיק פיטר לינדגרן, והוחלף במר פרדריק אקסון. גם פר ויברג פרש ב-2011, והוחלף מיד בקלידן אחר: יואכים סבאלברג. אופת' עברה טלטלות קשות מאז הקמתה ב-1990, ואפשר לומר שבשנים 1999-2005 היא עברה אבולוציה מהירה; אלו היו השנים שבהם עבדה אופת' ללא לאות וללא מעצורים כדי להיות, כפי שהצהירה לעצמה בתחילת הדרך, להקת המטאל הטובה ביותר בעולם (חברים יקרים - אין דבר כזה).


במבט לאחור, גם תוך התחשבות באלבום 'פייל קומיוניון' שיצא ב-2014, נראה שאלבום כמו 'גוסט רבריז' הוא מוצר ששייך לתקופה מאוד מסוימת בהיסטוריה של הלהקה, תקופה שכבר לא תוכל לחזור על עצמה. אפשר לומר שכל זה נובע גם משינויים עמוקים בתעשיית המוסיקה, שהובילו לכך שאין עוד משמעות כלכלית לאלבומים מוצלחים, אלא רק לסינגלים. אך חשוב מזה - אלבום כזה הוא צעד אמנותי שדומה לחציית נהר הרוביקון: אין ממנו דרך חזרה. במבחן התוצאה - היכולת של מנהיג הלהקה, מייקל אקרפלת', לכתוב אלבום-מופת במוסר-עבודה פרפקציוניסטי, ולמצוא שותפים נלהבים לפרויקט באווירה של שאפתנות ויומרנות קולקטיבית, חלפה לה מן הארץ. הוא אפילו הצהיר שנמאס לו לגמרי לכתוב, לנגן ולשיר דת'-מטאל.

לסיכום, אי אפשר שלא להתפעל מן העבודה היצירתית והטכנית שהושקעה ביצירת המופת הפרוג-דת'-מטאלית הזו. אופת' הטביעה כאן חותם שלא דהה כלל במלתעות הזמן המואץ. לא רק שמדובר באלבום מכובד בעל עומק גותי-סימפוני, אלא שניתן להצביע כאן על פסגה אמנותית בלתי-חוזרת בחייה המוסיקליים של קבוצת מוסיקאים חרוצה ומסורה, שלא ראתה מקרוב את זרי הדפנה ולא זכתה להרגיש שהגיעה לארץ המובטחת.

הציון: 9/10

 עוד ביקורות והמלצות על אופת'