רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Heritage

Opeth

Heritage

2011 Roadrunner Records

Sweden

(56:45)

opeth.com



ביקורת: אסף לוי

29/10/11

הריטג' (Heritage, ובעברית 'מורשת'), אלבום האולפן העשירי של ענקית הפרוגרסיב אופת' (Opeth), מסמן מהפך אמיתי בקריירה המשגשגת של הלהקה. מיקאל אקרפלדט (Mikael Akerfeldt), המוח מאחורי ההרכב ובעצם הארכיטקט היחיד מאחורי כל אלבומיו, אמר "חלאס" (בשבדית). "אופת' איננה להקת מטאל עוד", הצהיר בגאון בכל ראיון שקדם להוצאת האלבום החדש ב-2011.


מיקאל אקרפלדט - אופת'
מיקאל אקרפלדט
נכון, ראינו בעבר הוצאה של אופת' שאינה מטאלית, ואינה קורצת לעולם המטאל בשום צורה – האלבום 'דמניישן' (Damnation) מ-2003. האלבום המדובר היה הצלחה גדולה, וגם מעריצי המטאל עלזו והיללו. ההבדל, אם כן, מתקיים בשני מישורים.


ראשית, 'דמניישן' לא היה אלבום רוק מתקדם בשום אופן, אלא אלבום שקט שניכר היה כי נכתב בהשפעתו של סטיבן ווילסון, שהפיק שני אלבומים עבור אופת': 'דליברנס' (Deliverance) ו'בלאקווטר פארק' (Blackwater Park). מיקאל אקרפלדט, נר לרגליו של ווילסון, שיתף פעולה שוב עם המפיק המנוסה. התוצאה הייתה גידול משמעותי בקהל המעריצים של הלהקה, והצלחה מסחרית מסחררת.


ההבדל השני והקריטי בין דמניישן ובין הריטג' נח בבסיס העובדה ש'דמניישן' הושק לקהל כמוצר חד פעמי, אלבום לא-מטאלי מלהקה שעשתה ותחזור לעשות מטאל. עם הריטג', החליט אקרפלדט לחזור ולזנוח את הגראולים האימתניים, הדאבל בס, הדיסטורשיין הכבד, ולהחליפם בסאונד פחות מופק וטבעי יותר, והפעם לתמיד, או לפחות ליותר מאלבום אחד, כך הוא אומר. הז'אנר: פרוג-רוק המושתת על הלהקות הגדולות של שנות השבעים.


"מאז שהקמתי את אופת', אני רוצה לעשות את זה", אמר מיקאל, מעריץ נלהב של פרוג רוק ישן, באחד הראיונות. "אני מרגיש שבע מהמטאל". השובע הזה החל לזעוק מקיבתו המנטאלית של אקרפלדט באלבום הקודם, ווטרשד (Watershed), שכלל כמה קטעים נהדרים, אבל רק יצירה מטאלית אחת שלמה חזקה ובועטת, 'הר אפרנט' (Heir apparent). הספרטניות של עולם המטאל הקיצוני, אם כן, החלה מאבדת את אחיזתה בלהקה כבר ב-2008.


אופת'
להקת אופת' בשנת 2011


את השינוי בתודעת הלהקה ניתן גם לחוש ויזואלית. עטיפת האלבום הריטג' היא מהמוצלחות שידעה הלהקה, אם לא הטובה מכולן, והיא גם תואמת מאוד להלך הרוח של האלבום. אי אפשר שלא להזכר בעטיפות התקליטים של ג'נסיס משנות ה-70 כאשר מחזיקים את האלבום ביד, וזו בדיוק הקונוטציה שמיקאל רוצה שהמאזין יעשה. מיקאל אקרפלדט ביסס את עצמו ואת להקתו כחיה מזן אחר בעולם המטאל, וכישרון הכתיבה יוצא הדופן שלו הצליח לנפק מספר רב של יצירות שעמדו במבחן הזמן. ניסיון ליצור אלבום רוק פרוגרסיבי קלאסי הוא אתגר לא פשוט, במיוחד לאור השפע הבלתי נתפס של האלבומים החדשים והישנים הקיימים בשוק זה.


האלבום נפתח בקטע פסנתר שכתב אקרפלדט, העונה לשם האלבום עצמו. הוא מהווה פתיח מצוין לאלבום, רגוע, מרגש, ומלנכולי.
הרצועה השניה, 'דה דווילס אורצ'רד' (The Devil's Orchard) -- או בעברית: 'בוסתנו של השטן' -- מכניסה את המאזין הוותיק של אופת' לטריטוריה מוכרת. הריף שבתחילת השיר נושא את החותם המובהק של אקרפלדט. כאן גם ניתן לשמוע לראשונה את הכלים וההפקה המוסיקלית ה'טבעונית': הגישה היא להקליט את הכלים, למקסס באופן מינימלי, כמעט ללא אפקטים ובטח שללא דגימות. ברור מדוע ננקטה גישה זו, בהקשר הכללי של האלבום, אבל המיקס מרגיש קצת ריק לעיתים.


שוב נעזר אקרפלדט במורו ורבו סטיבן ווילסון, ולמרות שהסחורה הרגילה של ווילסון היא מיקס עשיר ומנופח, הסאונד של הריטג' איננו כזה כלל. למרות זאת, השיר עצמו ניטווה היטב, הוא מעניין, מקפיץ, ומבוצע ללא רבב, כמצופה. מבחינת הליריקה, אנו מקבלים כאן את המלל הסטנדרטי של מיקאל, כתוב היטב, בשפה גבוהה ועם מטאפורות יצירתיות, ולכן המסר על התדרדרות מוסרית עובר באופן חלקי. לא ברור אם מדובר על התדרדרות חברתית כללית או שהכותב מדבר באופן אישי, וזה לא באמת משנה.




הריטג' מהווה קפיצת מדרגה מבחינת מרטין אקסרנוט, המתופף שהחליף את מרטין לופז לאחר צאת האלבום המצליח 'גוסט רווריז' (Ghost Reveries). אקסרנוט, אותו הכיר מיקאל בעבודתו כסולן בלהקת הדת' מטאל בלאדבת' (Bloodbath), מגיע מעולם הדאבל בס והבלאסט-ביטס, ובאלבום ווטרשד ניכר היה כי הוא מתקשה להתמודד עם האספקט הג'אזי יותר של אופת'. ב'הריטג'', לעומת זאת, הוא זורח, עם "feel" של מתופף פרוג-רוק קלאסי, וקטעי ג'אז אמינים מאוד. גם הבסיסט הוותיק מרטין מנדז מקבל חלק עבה במיקס, דבר שלא קורה בדרך כלל בעולם המטאל הקיצוני.


הקטע השלישי באלבום, 'איי פיל דה דארק' (I Feel The Dark), לא עומד ברף הגבוה שהציבו שני השירים שקדמו לו. הכתיבה המזוהה כל כך עם מיקאל אקרפלדט אינה קיימת ברוב השיר, והוא נשמע "מפורק" מדי, חסר קו מלודי מעניין מספיק. כאן גם מתגלה בעיה מהותית: השירה הנקייה של אקרפלדט אינה בשיאה. כזמר וותיק ומוערך מאוד הן כ'גראולר' והן בשירה סטנדרטית, המוניטין שצבר אקרפלדט הולך לפניו. אבל כאן, בהריטג', יש הרגשה של התדרדרות ביכולותיו הווקאליות; אמנם לפרקים, אבל בכל זאת מורגש שמשהו השתנה ולא לחיוב.


הרצועה הרביעית, סלית'ר (Slither), גם היא נכשלת במבחן יצירת העניין הבסיסי. זה הוא פשוט ריפ-אוף (גניבה) להארד רוק קלאסי בסגנון להקת ריינבו (Rainbow) ודומותיה, השפעה מוצהרת חזקה מאוד על אקרפלדט. השיר עצמו אינו גרוע, אבל במקום לקבל את הטייק של מיקאל על סגנון ההארד רוק, אנו מקבלים שיר שנשמע 'מושאל', והיה עדיף להשאירו בחדר העריכה.


כך ממשיך האלבום לדשדש, על קו התפר שבין רוק קלאסי לפרוג רוק ג'אזי, אבל המלחין העיקרי חסר את הידע התיאורטי הדרוש עבור כתיבת ג'אז-פיוז'ן מעניין מספיק. יש קטעים מעניינים פה ושם, אבל ההרגשה המפורקת והבוסרית של רוב הקטעים משתלטת על רוב האלבום. יש לציין לחיוב את הרצועה התשיעית, 'פולקלור' (Folklore), ובעיקר את הסיום המרגש שלה, ואולי גם כמה נקודות מעניינות ברצועה השישית 'האקספרוסס' (Haxprocess). בעצם, מלבד הרצועה התשיעית, מרגע שמסתיים 'דה דווילז אורצ'רד' (The Devil's Orchard), האלבום חדל מליצור עניין אמיתי. המאזין מקבל שירים המורכבים מרסיסי-רעיונות, כאשר אווירה בנאלית חגה סביב המאזין הנבוך.


כיצד ינהג הקהל האופת'י ביצירה החדשה של מנהיגם? ובכן, קהל מעריצי אופת' מפולג למדי . קיימים אלו שאוהבים את האלבומים הראשונים בלבד (שהינם יצירות מופת יוצאות דופן, לדעתי), שהיו פרוגרסיביים אך פחות טכניים והתאפיינו באווירת בלאק מטאל קודרת ומלנכולית; לצידם קיימים אלו שהצליחו להתחבר לאלבומים הפרוגרסיביים יותר, אבל פחות לשני הראשונים; פלח נוסף מורכב מאלו שאוהבים רק את השירים השקטים, שהתווספו לעדת המעריצים אחרי יציאת 'דמניישן' , ויש כאלו שישתו כל מרקחת שמיקאל ירקח עבורם. בימים לאחר ההכרזה הדרמטית של אקרפלדט ("אופת' איננה להקת מטאל עוד"), פילוג זה הפך ברור מתמיד. ועדיין, עבור חובבי המטאל הקיצוני שאוהבים באותה האדיקות פרוג רוק קלאסי, ההכרזה הזו הייתה מרירה-מתוקה: איבדנו להקת מטאל אהובה, אבל הרווחנו להקת פרוג רוק מדהימה בפוטנציה.


ככותב מטאל פרוגרסיבי, הצטיין אקרפלדט כבר מהאלבום הראשון, 'אורכיד' (Orchid) שיצא ב-1995. הרעיון הייחודי, לשלב מטאל קיצוני עם פרוג-רוק רך, הוא כמעט בגדר המצאה של אופת'. לכן קמו לאופת' אינספור חקייניות, טובות יותר או פחות. לאורך השנים הפליא אקרפלדט בכתיבה מקורית שאין שני לה, אבל בשני האלבומים האחרונים מחלחלת תחושת רוויה. מיקאל מתקשה לשחזר את הניצוץ המיוחד מאלבומי העבר הטובים כמו 'סטיל לייף' (Still Life), או 'מורנינגרייז' (Morningrise), או את העוצמה שבאלבומים 'בלקווטר פארק' (Blackwater park) או 'דליברנס' (Deliverance).


אופת' לא באה לחדש משהו לעולם עם האלבום הנוכחי, אלא לשחרר משהו מבפנים: להגשים חלום נעורים ישן של מיקאל אקרפלדט, נער חובב מטאל קיצוני שהתאהב בפרוג רוק במהלך הדרך. אם נעשה השוואה בין הריטג' לבין אלבומי הפרוגרסיב הקלאסיים של שנות השבעים -- גם אם נתעלם לחלוטין מעניין החדשנות, שלא עניינה את אקרפלדט -- מתקבלת תמונה מעט עגומה. הריטג' אינו עומד על אותו מדף ביחד עם ענקיות הפרוג מן העבר הנכסף; הוא לא זורם כמו היצירות הגדולות של ג'נסיס; אין בו את אווירת הקסם של פינק פלויד; הוא אינו טכני ומרשים כמו יס בארבעת אלבומיהם הגדולים, אינו ארוג בקפידה כמו השירים מימי הזוהר של ג'נטל ג'איינט, ולא מתקרב לרמות האמוציות והטירוף של ואן דר גראף ג'נרייטור.

לסיכום, מתקבלת הרגשה של מלחין ויוצר מוכשר, שמנסה לנסוך מתוך עצמו על ז'אנר ששיאו ההיסטורי נקבע כבר לפני כשלושה עשורים (ההרגשה שניתנה למעריצים הייתה "אופת' עושה מסע בזמן"); הלהקות הגדולות ששרדו את מבחן הזמן, והפכו לאגדה (ובצדק), מרחפות מעליו כל העת. בשום אופן לא ניתן לקרוא לו אלבום גרוע, והעובדה שמיקאל אקרפלדט רוצה להתפתח כל הזמן היא מבורכת; אופת' היא להקה בעלת אלף פרצופים. העניין הוא, שעם הפרצוף הנוכחי, מישהו כבר הסתובב בעבר.

הציון: 7.5/10

 אסף לוי, כותב הביקורת, הוא גיטריסט בלהקת קסנולית' (Xenolith)

 אופת' תופיע בישראל בפעם השלישית, ב-10/03/2012 (מוצאי שבת, האנגר 11, תל אביב)

 גם טל עופר לא התלהב מ-Heritage: נתן לו ציון 7

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על Heritage





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il