 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב' |
ובכן, 3 שנים עברו מאז "הריטאג'", אלבומה האחרון והמאכזב של להקת אופת' השבדית. אותו אלבום התקבל דאז בהרמת גבה על ידי חלק מקהל המאזינים השרוף של הלהקה, שלמרות ידע מוקדם על כך שמגיע אלבום שאינו מטאלי, ציפה למעט יותר מהמלחין הדגול העומד בראש ההרכב. מייקל אקרפלדט, מאז מתמיד המוח היוצר באופת', ממשיך את אותו קו באלבום החדש 'פייל קומיוניון' (Pale communion), פרוג-רוק שופע קלידי האמונד, מופק באופן מינימליסטי, וכמובן – ללא גראול אחד לרפואה (או מחלה, תלוי באיזה צד של "מתרס הפרוג" ניצב קורא שורות אלו).
האלבום "הריטאג'" היווה את אקורד הפתיחה של "אופת'" החדשה – להקת פרוג-רוק, ולא פרוג-מטאל - בוודאי לא אקסטרים פרוגרסיב-מטאל. בהופעות אמנם ממשיכה הלהקה לבצע מספר "להיטי גראול", אבל אלבומי האולפן הם סיפור אחר לגמרי – אם כי ניצוץ מאופת' של פעם מבליח לרגע קט פה ושם. עטיפת האלבום בהחלט ממשיכה את הקו שהתחיל הריטאג' – ציור האופייני בסגנונו לעטיפות מספר אלבומי פרוג משנות ה-70; שלוש תמונות המצוטטות טקסט לטיני במה שנראה כמרתף המואר ע"י חלון קטן.
כמו ב-2011, גם ב-2014 התראיין מייקל למגוון תחנות רדיו/אתרי אינטרנט, וניתן למצוא עשרות קטעי וידאו ביוטיוב בהם הוא חוזר על אותה מנטרה – דיסטורשן, גראולים, תופים עוצמתיים ובלסאטביטים – כל אלו כבר "לא עושים לי את זה יותר מבחינת ההגדרה של מוזיקה כבדה מהי". אקרפלדט, ציניקן ידוע, מלגלג על הרכבים שמשתמשים בסאונד מנופח ומאסיבי על מנת לכסות על העובדה שהמוזיקה שלהם משעממת, לפחות אותו.
ההפקה ה"רזה" של 'פייל קומיניון' באה לידי ביטוי מיד ברצועה הראשונה, 'איטרנל ריינס וויל קאם' (Eternal Rains Will Come). השיר נפתח בקטע פיוז'ן תזזיתי, והסאונד הוא לחלוטין הסאונד שהמאזין היה מצפה מהקלטה שהתבצעה אי שם בשנות השבעים העליזות – כפי שמייקל רוצה. כאשר מגיעה השירה, המקהלתית משהו, המבשרת על הגשמים הנצחיים שיגיעו, היא מבוצעת באופן שאינו מבשר רעות כלל – אלא דווקא מרגיע ואפילו שמח מבחינת בחירת התווים וההרמוניות. השיר בכללותו נעים, ומולחן באופן אליו מעריצי אופת' מורגלים – הכל מתחבר יפה, והשיר מרגיש כיחידה מהונדסת היטב.
עבודת הקלידים תופסת את מירב הנפח בסאונד של השיר (והאלבום), כאשר הקלידן פר וויברג שעזב מיד בתום הקלטות הריטאג' הוחלף בחוואקים סוואלברג, שסגנון הנגינה שלו דומה מאוד לזה של פר. השיר מסתיים בקריצה קצרצרה לאופת' הישנה – קטע מהיר ואגרסיבי עם "ריף" גיטרה/קלידים מרושע.
השיר השני, 'קאספ אוף איטרניטי' (Cusp of Eternity), היה הראשון ששוחרר למרחבי הרשת ע"י הלהקה. הוא מוצלח פחות מקודמו, אינו ממש פרוגרסיבי, אבל בהחלט לא רע. בנוסף, סולו הגיטרה הרצחני של הגיטריסט המצויין פרדריק אקסון צובע את השיר בניחוח מודרני מעניין.
אופת' 2014; תמונת פרומו באדיבות הלהקה
השיר השלישי, 'מון אבוב, סאן בילו' (Moon Above ,Sun Below), הוא הארוך ביותר באלבום (כמעט 11 דקות). גם קטע זה, כמו כל האלבום, מאופיין במלודיות רבות וקטעי שירה מקהלתיים, ודומיננטיות מוחלטת של הקלידים במיקס. השירה הנקייה של מייקל, שפעם היוותה אולי רבע מכלל תפקידי השירה, היא עכשיו 100% מכלל תפקידים הווקאליים , והוא בוחר לשים את קולו ב"פרונט" של המיקס, כמעט ללא שום עיבוד מקובל (מעט 'ריוורב' לדמות חלל, לדוגמא). התוצאה, לפרקים, מאכזבת. בקטעים בהם הוקלטו מספר תפקידי הרמוניה זה לא מורגש, אבל היכן שמייקל שר תפקיד יחיד – זה נשמע, כמו ב"הריטאג'", פחות טוב מאשר בעבר. מייקל אמנם התפתח מאוד כווקאליסט נקי ברמה הטכנית, אבל הקול שלו פשוט פחות יפה משהיה. אולי 15+ שנות עישון מתחילות להראות את אותותיהן.
השיר הרביעי 'אליסיאן וואו' (Elysian Woe) הוא קטע יפה ושקט, עם ליריקה נוגה המתאימה לאווירה המוזיקלית בצורה מושלמת, כאשר השליש האחרון של השיר יפה ומרגש במיוחד, ומוביל לקטע החמישי, 'גובלין' (Goblin), שהוא קטע פיוז'ן אינסטרומנטלי נחמד וגרובי.
'ריבר' (River), רצועה מס' 6, בחציה הראשון לפחות, מפליגה למחוזות המזכירים רוק אמריקאי אופטימי משנות ה-60/70. ההרמוניות והסולו היפv מאז'וריים באווירתם, אבל הליריקה קודרת ביותר:
לאחר 4 דקות בערך, השיר הופך עורו ומתפתח לקטע פרוג גרובי משופע בהשפעות פיוז'ן, והמעבר מתבצע בחן.
הרצועה השביעית,'ווייס אוף טריזן' (Voice of Treason), היא החלשה ביותר באלבום – משעממת ברובה ולא ממש מתפתחת, עד דקות ארוכות מדי אל תוך השיר. הסיום מתחבר לקטע שסוגר את האלבום – “Faith in Others”, קטע שקט ויפה, שפתיחתו נשמעת מעט מועתקת – קשה שלא להבחין בדמיון הרב ליצירת הפאר 'סטארלס' של קינג קרימזון, כאשר הקצב לאורך כל השיר הוא עדין ומלטף, ולא מתפתח אף פעם לטירוף הקצבי של 'סטארלס'. המתופף מרטין אקסרנוט עבר מטמורפוזה ממתופף דת' מטאל רצחני למתופף פיוז'ן עדין. הוא עושה את העבודה – אך לא יותר מזה. לא נרשמו הברקות מיוחדות במחלקת כלי ההקשה.
האלבום "הריטאג'" היווה את אקורד הפתיחה של "אופת'" החדשה – להקת פרוג-רוק, ולא פרוג-מטאל - בוודאי לא אקסטרים פרוגרסיב-מטאל. בהופעות אמנם ממשיכה הלהקה לבצע מספר "להיטי גראול", אבל אלבומי האולפן הם סיפור אחר לגמרי – אם כי ניצוץ מאופת' של פעם מבליח לרגע קט פה ושם. עטיפת האלבום בהחלט ממשיכה את הקו שהתחיל הריטאג' – ציור האופייני בסגנונו לעטיפות מספר אלבומי פרוג משנות ה-70; שלוש תמונות המצוטטות טקסט לטיני במה שנראה כמרתף המואר ע"י חלון קטן.
כמו ב-2011, גם ב-2014 התראיין מייקל למגוון תחנות רדיו/אתרי אינטרנט, וניתן למצוא עשרות קטעי וידאו ביוטיוב בהם הוא חוזר על אותה מנטרה – דיסטורשן, גראולים, תופים עוצמתיים ובלסאטביטים – כל אלו כבר "לא עושים לי את זה יותר מבחינת ההגדרה של מוזיקה כבדה מהי". אקרפלדט, ציניקן ידוע, מלגלג על הרכבים שמשתמשים בסאונד מנופח ומאסיבי על מנת לכסות על העובדה שהמוזיקה שלהם משעממת, לפחות אותו.
ההפקה ה"רזה" של 'פייל קומיניון' באה לידי ביטוי מיד ברצועה הראשונה, 'איטרנל ריינס וויל קאם' (Eternal Rains Will Come). השיר נפתח בקטע פיוז'ן תזזיתי, והסאונד הוא לחלוטין הסאונד שהמאזין היה מצפה מהקלטה שהתבצעה אי שם בשנות השבעים העליזות – כפי שמייקל רוצה. כאשר מגיעה השירה, המקהלתית משהו, המבשרת על הגשמים הנצחיים שיגיעו, היא מבוצעת באופן שאינו מבשר רעות כלל – אלא דווקא מרגיע ואפילו שמח מבחינת בחירת התווים וההרמוניות. השיר בכללותו נעים, ומולחן באופן אליו מעריצי אופת' מורגלים – הכל מתחבר יפה, והשיר מרגיש כיחידה מהונדסת היטב.
עבודת הקלידים תופסת את מירב הנפח בסאונד של השיר (והאלבום), כאשר הקלידן פר וויברג שעזב מיד בתום הקלטות הריטאג' הוחלף בחוואקים סוואלברג, שסגנון הנגינה שלו דומה מאוד לזה של פר. השיר מסתיים בקריצה קצרצרה לאופת' הישנה – קטע מהיר ואגרסיבי עם "ריף" גיטרה/קלידים מרושע.
השיר השני, 'קאספ אוף איטרניטי' (Cusp of Eternity), היה הראשון ששוחרר למרחבי הרשת ע"י הלהקה. הוא מוצלח פחות מקודמו, אינו ממש פרוגרסיבי, אבל בהחלט לא רע. בנוסף, סולו הגיטרה הרצחני של הגיטריסט המצויין פרדריק אקסון צובע את השיר בניחוח מודרני מעניין.
אופת' 2014; תמונת פרומו באדיבות הלהקה
השיר השלישי, 'מון אבוב, סאן בילו' (Moon Above ,Sun Below), הוא הארוך ביותר באלבום (כמעט 11 דקות). גם קטע זה, כמו כל האלבום, מאופיין במלודיות רבות וקטעי שירה מקהלתיים, ודומיננטיות מוחלטת של הקלידים במיקס. השירה הנקייה של מייקל, שפעם היוותה אולי רבע מכלל תפקידי השירה, היא עכשיו 100% מכלל תפקידים הווקאליים , והוא בוחר לשים את קולו ב"פרונט" של המיקס, כמעט ללא שום עיבוד מקובל (מעט 'ריוורב' לדמות חלל, לדוגמא). התוצאה, לפרקים, מאכזבת. בקטעים בהם הוקלטו מספר תפקידי הרמוניה זה לא מורגש, אבל היכן שמייקל שר תפקיד יחיד – זה נשמע, כמו ב"הריטאג'", פחות טוב מאשר בעבר. מייקל אמנם התפתח מאוד כווקאליסט נקי ברמה הטכנית, אבל הקול שלו פשוט פחות יפה משהיה. אולי 15+ שנות עישון מתחילות להראות את אותותיהן.
השיר הרביעי 'אליסיאן וואו' (Elysian Woe) הוא קטע יפה ושקט, עם ליריקה נוגה המתאימה לאווירה המוזיקלית בצורה מושלמת, כאשר השליש האחרון של השיר יפה ומרגש במיוחד, ומוביל לקטע החמישי, 'גובלין' (Goblin), שהוא קטע פיוז'ן אינסטרומנטלי נחמד וגרובי.
'ריבר' (River), רצועה מס' 6, בחציה הראשון לפחות, מפליגה למחוזות המזכירים רוק אמריקאי אופטימי משנות ה-60/70. ההרמוניות והסולו היפv מאז'וריים באווירתם, אבל הליריקה קודרת ביותר:
Show me a sign of troubles in your heart
Spare me your lies
and tell me that you're mine
And our bodies float on the river
To the oceans of demise
Made me a slave
to the secrets of your silence
But you told me to stay
And you told me you're mine
And our bodies float on the river
To the oceans of demise
לאחר 4 דקות בערך, השיר הופך עורו ומתפתח לקטע פרוג גרובי משופע בהשפעות פיוז'ן, והמעבר מתבצע בחן.
הרצועה השביעית,'ווייס אוף טריזן' (Voice of Treason), היא החלשה ביותר באלבום – משעממת ברובה ולא ממש מתפתחת, עד דקות ארוכות מדי אל תוך השיר. הסיום מתחבר לקטע שסוגר את האלבום – “Faith in Others”, קטע שקט ויפה, שפתיחתו נשמעת מעט מועתקת – קשה שלא להבחין בדמיון הרב ליצירת הפאר 'סטארלס' של קינג קרימזון, כאשר הקצב לאורך כל השיר הוא עדין ומלטף, ולא מתפתח אף פעם לטירוף הקצבי של 'סטארלס'. המתופף מרטין אקסרנוט עבר מטמורפוזה ממתופף דת' מטאל רצחני למתופף פיוז'ן עדין. הוא עושה את העבודה – אך לא יותר מזה. לא נרשמו הברקות מיוחדות במחלקת כלי ההקשה.
עם סיום ההאזנה, דבר אחד ברור: מדובר בעליית מדרגה מאלבום הפרוג-רוק הקודם של אופת'. הביקורת הגדולה של כותב שורות אלו על "הריטאג'" הייתה שהוא מפוזר, ושהשירים בנויים חלקים-חלקים שאינם מתקשרים זה עם זה. למרבה השמחה, התופעה הזו אינה מתקיימת באלבום זה כלל – יש הרגשה של זרימה נכונה במבנה של כל שיר, התפתחויות לא טריויאליות שנשמעות נכון באוזן, והרגשה כללית של מלחין שיודע מה הוא עושה.
לעומת זאת, 'חוסר ההפקה' המכוון של האלבום, הוא בעוכריו. סטיבן ווילסון, שאחראי כרגיל על המיקס, הצליח לנפק מספר אלבומי פרוג בניחוח סבנטיז עם הפקה מדהימה שהחמיאה לכתיבה והביצוע. מייקל לא השכיל לעשות כך, והאלבום נשמע לעיתים חלש מדי, הגיטרות נעלמות רוב הזמן, ובעצם רק הקלידים נשמעים חזק וברור – אולי כי הקלידים זה הכלי היחידי שלא מוקלט ע"י מיקרופון, אלא ישירות לקונסולת ההקלטה.
אולי הסלידה מהסאונד ה"אובר-מקומפרס" (דחוס מדי) של אלבומי מטאל מודרני כה גדולה עבור אקרפלדת', שלא נעשה שימוש אפילו ב"קורטוב של הפקה" לאחר ההקלטות. נראה כי הוא רוצה באופן ברור ומובהק להתנתק מעולם המטאל הקיצוני, והוא רואה בסאונד הטבעי והרזה עוד גושפנקא לכך שאופת' אינה להקת מטאל יותר, כפי שהרבה לציין.
לעומת זאת, 'חוסר ההפקה' המכוון של האלבום, הוא בעוכריו. סטיבן ווילסון, שאחראי כרגיל על המיקס, הצליח לנפק מספר אלבומי פרוג בניחוח סבנטיז עם הפקה מדהימה שהחמיאה לכתיבה והביצוע. מייקל לא השכיל לעשות כך, והאלבום נשמע לעיתים חלש מדי, הגיטרות נעלמות רוב הזמן, ובעצם רק הקלידים נשמעים חזק וברור – אולי כי הקלידים זה הכלי היחידי שלא מוקלט ע"י מיקרופון, אלא ישירות לקונסולת ההקלטה.
אולי הסלידה מהסאונד ה"אובר-מקומפרס" (דחוס מדי) של אלבומי מטאל מודרני כה גדולה עבור אקרפלדת', שלא נעשה שימוש אפילו ב"קורטוב של הפקה" לאחר ההקלטות. נראה כי הוא רוצה באופן ברור ומובהק להתנתק מעולם המטאל הקיצוני, והוא רואה בסאונד הטבעי והרזה עוד גושפנקא לכך שאופת' אינה להקת מטאל יותר, כפי שהרבה לציין.
לסיכום, מדובר במוצר מוצלח יותר מקודמו, אבל לא בטוח שמוצלח מספיק על מנת לרגש "שועלי פרוג" ותיקים. אקרפלדט מתעקש לחזור לסאונד והלך-הרוח של תקופה שלא תחזור – דבר מבורך בחוגים רבים, והאלבום נחמד ולפרקים מעניין ומרגש; אבל האלבום נופל במקוריותו ביחס לאלבומי המטאל של הלהקה, שרובם היוו פריצת-דרך בזמן יציאתם: סטיל לייף (1999), בלאקווטר פארק (2001), גוסט רבריז (2005). מייקל יצא לדרך חדשה ומרגשת עבורו, אבל מלחינים ומבצעים גדולים ואלמותיים כבר חרשו דרך זו הלוך ושוב, ועוד פעם - מזמן. השירה הסטנדרטית (נטולת-גראולים) של מייקל מחווירה יחסית לאיך שנשמעה לפני 10 שנים ויותר. ההתעקשות על הפקה "טבעית" רק מעצימה עובדה זו.
הציון: 8/10
כדאי לבדוק גם את אלו
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")