אלבום האולפן הרביעי של אופת', שיצא ב-1999 ועבר רימסטר ב-2008, נחשב עד היום על ידי מעריצי אופת' רבים לטוב ביותר שלהם. סטיל לייף מגולל את סיפורה של דמות בעלת שם לא ידוע, אשר גורשה מעיר הולדתה בעקבות אהבה אסורה לאישה בשם מלינדה. כשהשירים מתפתחים ומתקדמים הם חושפים לפנינו את הסיפור מנקודת המבט של הגיבור.

היום הראשון - בוקר:

רחשי הבוקר מעירים אותו משנתו. הביצה היא מקום מאד רוחש בשעות המוקדמות של היום: ציפורים, מכרסמים וחרקים. המון חרקים. זבובים נכנסים לכל חור, יתושים עוקצים כל פיסת עור חשופה וזבובונים מטרידים את המנוחה בכל שעות היום. אלפי יצורים מזוהמים נעים באוויר מסביב אבל הוא לא חש בהם.

חמש עשרה שנים של חיים בסביבה כזו השכיחו ממנו את הכאב, הסבל, ההתגרדויות וחוסר המנוחה. חמש עשרה שנים נוראות הוא סבל כאן, בין הטינופת למחלה, אבל הוא לא שכח. הוא לא שכח אותם, את מה שעשו -- והוא לא שכח אותה. את פניה הלבנים והיפים ואת אור הירח עליהם באותו לילה. הוא נשבע לחזור אליה ביום מן הימים, והיום הוא היום. הוא לוקח את מעט הציוד הבלוי שלו, ברובו תוצר של גניבות קטנות וידיים מוכשרות, ומתחיל לנוע בדרך הארוכה לכיוון העיר שבה נולד. העיר שממנה גורש בבושת פנים והעיר שבתושביה נשבע לנקום.

היום הוא היום, היום בו הוא יחזור אליה -- היום בו הוא יראה להם.


כך, בנגינת גיטרה ענוגה, נפתח אלבומה הרביעי של להקת המטאל השבדית אופת' (Opeth). הלהקה, שהוקמה אי שם בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, הציבה רף חדש ברמות הלחנה והלחמה בין סגנונות: מ-רוק רך מאד, חלומי לעתים קרובות ומאד אינסטרומנטאלי ועד דת' מטאל אגרסיבי ביותר עם חרחורי גסיסה מצד מיקאל אקרפלדט, הסולן הבלתי נלאה שידוע בקולו המגוון. אחד מסימני ההיכר הבולטים של הלהקה הוא השינוי המהיר שעובר לעיתים קרובות על שיריהם- מקטעים שקטים ואיטיים, על גבול השיר ערש או איזה קטע דרים-פופ יכול השיר להפוך בתוך רגע למפגן של אש ותמרות עשן, של נגינה טכנית ומהירה מאד עם שבירות קצב ודיסטורשן רצחני.





...הנופים חולפים על פניו במהירות והוא אינו מקדיש להם תשומת לב. היצירה הראשונה באלבום, 'דה מור' (The Moor), מסמלת את יציאתו של הגיבור ממחבואו השומם והשנאה שממלאת את מחשבותיו. בעוד הוא רץ בדרכים השוממות, המוזיקה הופכת אלימה הרבה יותר; אין עוד זכר לנגינת הגיטרה הענוגה שלפני שנייה. קולו של אקרפלדט מצטרף לנגינה בשאגה חלולה. הזעם בוער בעורקיו. הוא רץ עוד ועוד, מפסיק רק כדי לאכול, לשתות ולעשות את צרכיו. השנים בביצה חישלו את גופו ואת נפשו עד מאד.

''I awoke from the miasma
Passing swiftly through the moor
This is here, waters stir
And in the distance all that was lost''

גבול היער. הוא כבר רואה את אורות העיר זורחים כנגד שמי הלילה. זה היה יום מעייף, אבל הוא מרוצה. מחר הוא ייכנס בסערה בשערי העיר. הוא חיכה 15 שנים, מה הוא עוד לילה בשבילו?

היום השני - בוקר:

הוא מתעורר בבוקר עם הנץ החמה ומתחיל ללכת לכיוון העיר. שעה קלה אחר כך הוא כבר בפנים. הוא גונב בגדים התלויים על אחד מחבלי הכביסה, מתלבש בצורה סבירה ולפי צו האופנה המקומי ויוצא לחפש אותה: האחת שבשבילה סבל כה רבות. האם השתנתה? האם תזכור אותו? השאלות האלה מאבדות כל משמעות בעיניו, בעוד הוא הולך בשבילי העיר.

הוא מגיע לביתה הישן ושם, על המרפסת, היא עומדת. מבוגרת יותר, בלי ספק -- אבל יפה כתמיד. לבו מחסיר פעימה. הוא לא יכול לדבר. הוא קורא בשמה, מקווה ללא כלום. היא מפנה את ראשה ועיניה נופלות עליו. לבו שוקע: היא אינה מזהה אותו. לפתע הוא רואה את עיניה מתרחבות, ניצוץ ההכרה מכה בה והיא מחייכת חיוך גדול ומאושר. לבו ממריא אל הכוכבים בעוד הוא רץ למקום מחבוא. הלילה הוא הלילה.

היום השני - לילה:

מוזיקה לילית מלווה את התקרבותו. הקטע השלישי והיפהפה, 'בנייטד' (Benighted), מסמל את התאחדות הנאהבים. בגיטרות אקוסטיות, תופים עדינים ושירה רכה מבטאים חברי אופת' אהבה אינסופית וגעגועים. הם עושים זאת טוב יותר מכל להקה אחרת. השיר הוא שיר לשעת לילה מאוחרת, שעה כזו שבה שוכבים במיטה וחושבים על היום שהיה. זה שיר שעוזר להחליק טוב יותר אל עולם השינה וזה ללא ספק אחד השירים הכי יפים שאני מכיר.

הוא קורא לה בלחש, ליבו כואב מרוב געגועים. הוא קורה לה לבוא איתו אל תוך הלילה, להשלים פער של 15 שנים. למחוק געגוע ישן. הוא תלוי על המרפסת, אצבעותיו כואבות מהמאמץ אך הוא מתעלם מהכאב. המראה שלה מהמם אותו, הגיטרות רכות ועורה רך אפילו יותר. הבס המצוין של מרטין מנדז עמוק כמו עיניה של מלינדה. הוא שומע צעדים במרחק ונאלץ להעלם, לא לפני שהוא מבטיח שיחזור גם מחר בלילה, משאיר אותה עם מחשבותיה.

היום השלישי - בוקר:

נוכחותו התגלתה. הוא לא יודע איך, אבל איכשהו אנשי הכנסייה חשו בבואו. הוא הופך לניצוד, אך הוא בטוח בעצמו. הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים סבל מהו- הוא חושל בכאב ומחלה. הם לא יכולים לו. ימיהם קצרים, שעותיהם ספורות. הלילה הוא יחזור למלינדה והיא תהיה שלו. הלילה קרוב. הוא חייב להתכונן.

היום השלישי - לילה:

הוא רואה אותה שם, ליד השערים, במקום בו קבעו להיפגש. הרחק מעיניים בולשות ואפים חטטניים. היא יפה מתמיד, שיערה השחור מתנופף ברוח הערב הקלה והקרירה. הוא ניגש אליה, מחבק אותה, מלטף אותה. הקטע החמישי, 'פייס אוף מלינדה' (Face Of Melinda), מסמל את האיחוד המיוחל של הנאהבים. גם השיר הזה עדין יחסית, אקפלדט משתמש רק בשירה נקייה, ללא חרחורים וצרחות. המוזיקה נוטה לכיוון הפרוג רוק הקלאסי, קצת פינק-פלויידי.





עיניה קרות בעוד היא מדברת על האדם שאיתו התחתנה, לא מתוך אהבה אלא מתוך חובה. היא אינה אוהבת אותו, מעולם לא אהבה אותו ולעולם לא תאהב אותו. היא הפכה נשואה לאיש דת, אותה דת שבשמה הופרדו שניהם לאחר שהתגלה שהוא כופר. הכנסייה שנואה עליה מאז והיא ייחלה רק ליום שבו ישוב אליה אהובה מן הגלות. הוא מביט בעיניה והיא בעיניו והם מתנשקים עמוקות. סוף סוף, אחרי 15 שנים ארוכות של בדידות. היא מבטיחה לו שבבוקר היא תברח יחד איתו הרחק. המוזיקה הופכת מהירה יותר בעוד הם נשכבים בבקתת רועים נטושה מחוץ לחומות העיר, אבודים זה בזו. הם עושים אהבה כל הלילה ונרדמים עם שחר.

היום הרביעי - בוקר מאוחר:

הוא קם. מלינדה אינה לצידו. ראשו סחרחר וליבו קל מאירועי ליל אמש. הוא מאושר. הוא יוצא החוצה וקורא בשם אהובתו אך היא לא עונה. הוא הולך עוד קצת ורואה טיפות דם על האדמה. ליבו מאיץ. חניתות מוכתמות בדם פזורות במקום. ליבו טס. הוא רץ בנתיב טיפות הדם ונופל לברכיו. גופתה של מלינדה זרוקה על האדמה. קו אדום מעטר את צווארה כחיוך מרושע. גופתה מרוטשת מדקירות רבות. בגדיה ספוגים בדם, עיניה פתוחות במבט של כאב ואימה. הקטע השישי, 'סרניטי פיינטד דת' (Serenity Painted Death), השיר האלים ביותר באלבום, הוא שיר שכולו זעם וכאב על העולם שלקח מאיש אוהב את אהובתו. הוא קם על רגליו, חמתו בוערת בו. הוא נחוש לחסל את כולם. יומה של הכנסייה הגיע.

"Darkness reared its head
Tearing within the reeling haze
Took control, claiming my flesh
Piercing rage, perfect tantrum
Each and every one would die at my hand''

הוא לוקח את אחת החניתות הפזורות על הרצפה ורץ לכיוון שערי העיר. השעה היא שעת צהריים, העיר הומה. כמרים, מטיפים ואנשי דת אחרים פזורים בכל מקום. נוכחות מוגברת של שוטרים. הם מצפים לו. הוא מתחיל במסע הרג רצחני.


שאגותיו של אקפלדט מתחברות עם שאגות הזעם של אדם שאהובתו נרצחה. התיפוף האלים וניגנת הגיטרה האגרסיבית אומרים רק יגון ושנאה. הוא רוצח איש אחרי איש באכזריות ובזעם בלתי ניתנים לשיעור. הוא מדמיין את פניה של מלינדה בעודו משסף גרון אחרי גרון. כוחו תש, הוא מנסה לברוח מהעיר אחרי מסע ההרג אך אין לו עוד כוח. השיר הופך רגוע, נגינת גיטרה ענוגה פעם נוספת בעוד השוטרים באים ואוספים את גופו המותש מהרצפה. הנגינה נקטעת באחת, כאילו בטעות, בעוד הוא מתעלף מתשישות.

היום החמישי - צהריים:

כיכר העיר. המון אדם מסביב. מרטין מנדז ומרטין לופז, חטיבת הקצב המצוינת של אופת', מנגנים מוזיקה הדומה קצת למארש צבאי. הוא עומד על הגרדום, טבעת חנק מסביב לצווארו. הוא מביט על התליין, על ראש העיר, על ראש הכנסייה. הוא חיסל רבים כל כך אתמול. ליבו שקט, מוחו שליו. ''האם תרצה לבקש מחילה מהאל על מעשיך ועל חטאיך לפניו?'' שואל אותו איש דת רועד. הוא יורק בפניו החוורות של הכומר בזלזול. ''מילים אחרונות?'' שואל אותו התליין, ראשו מכוסה בברדס לבן.

''אני ארדוף אתכם לנצח בחלומותיכם. אני אבוא בשבילכם.'' הוא אומר בחיוך מנצח. ''אני אבוא בשביל כל אחד ואחד מכם'' הוא אומר לקהל. רחש עובר בין האנשים.

התליין אוחז בידית ומושך אותה כלפי מטה, שולח אותו אל מותו.

''אהובתי, אני בא'' הוא חושב לעצמו רגע לפני הנפילה.

לסיכום, הציון לאלבום 'סטיל לייף' של אופת' הוא: 8.8/10

 עוד ביקורות והמלצות על אלבומי אופת'