צילומי מסך מתוך הדיוידי

הבמה של מועדון פרדיזו, אמסטרדם



יוהאן האלגרן מול ההולנדים



דניאל גילדנלואו



האלגרן לבוש בחולצה האהובה עליו



יוהאן לאנגל מתעורר לחיים בהדרן האחרון



האלגרן לועס מיקרופון



פיין אוף סלביישן קדה קידה

מעל ההופעה מרחפת היעדרותו של הבסיסט כריסטופר גילדנלואו, אחיו של דניאל, הסולן והמנהיג. המחליף, סיימון אנדרסון, עושה עבודה מכובדת מאוד ברמה האינסטרומנטלית (כולל סלאפים, בלי פספוסים, כאילו תמיד היה שם). עם זאת, אין לו כריזמה בימתית, ורוב הזמן הוא נראה כמו ראפר משועמם שמישהו דחף לו בטעות גיטרה בס ליד, שתי דקות לפני שעמד להופיע עם מבחר שיריו.


אך אפילו אנדרסון, שהודיע על פרישתו זמן קצר לפני הוצאת הדיוידי לאור, לא יכול להתחרות באי-כריזמה של הקלידן פרדריק הרמנסון. נוכחותו של הקלידן בהופעה הזאת מוטלת בספק מבחינה פיזיקלית. בדיוידי של "בי" הרמנסון נראה מאושר על הפסנתר, והעבודה על העיבודים מול התזמורת הקאמרית הפכה אותו לכמעט-מנצח. כאן הוא פחות מעציץ ג', ואם היו מורידים אותו בעריכה - איש לא היה ממצמץ.


למרות מאמציו הגדולים של דניאל גילדנלואו, להוביל את ההופעה ולשלוט בה - מי שגונב את ההצגה מתחת לאפו הוא הגיטריסט יוהאן האלגרן. מדובר בשרירן ג'ינג'י בעל שיער ארוך ביותר, שלא מחמיץ אף הזדמנות לשוטט במרחבי הבמה, לרדת על ברכיו ולעשות אהבה עם הגיטרה החשמלית שלו. לעתים זה נראה כאילו הוא עושה את הפעלולים הגופניים המפלצתיים שלו על אפו וחמתו של דניאל, הבוס והכוכב המתורבת. בירכתייה השמאליים של הבמה, ברקע, מאחור, בחושך, ניצב לו המתופף הגמלוני ושופע-הקעקועים, יוהאן לאנגל, רגע קט לפני שהודיע על פרישתו לטובת חיי משפחה צנועים (אישה וילד קטן) הרחק מאור הזרקורים. כך שלמעשה, את ההופעה המצולמת מנהלות שתי פרסונות: גילדנלואו והאלגרן. כל השאר הם כמעט ניצבים בסרט.


ההופעה נפתחת כצפוי בשני קטעים מתוך האלבום "סקארסיק" (Scarsick), האלבום שאותו באה הלהקה לקדם, במסגרת סיבוב ההופעות של 2007. מדובר במוסיקה פחות מורכבת, פחות דינמית ויותר נוחה לביצוע, בהשוואה לחומרים הפרוגרסיביים הקלאסים של הלהקה מן השנים הקודמות. לכן, ובמפתיע, החומרים עובדים יפה מאוד על הקהל. שיר הנושא מתוך האלבום ("סקארסיק") הוא בחירה מצוינת לקטע פותח וממריץ-חושים. השיר "אמריקה" שבא בעקבותיו, יתפוס את תשומת-ליבו של קהל המעריצים האמריקני, שאותו הזניחה הלהקה בשנים האחרונות בגלל סרבנות פוליטית מיותרת מצידו של גילדנלואו.


מכאן והלאה מקבל הצופה והמאזין את פיין-אוף-סלביישן הקלאסית, עם הקטעים הגדולים מהאלבומים המהוללים ביותר של הלהקה: "נייטמיסט" ו"! (קדימה)" מתוך האלבום "אנטרופיה"; שני קטעים נוספים מתוך "שעה ליד אגם הבטון" משנת 1999 (הרביעי והחמישי: "ערב השנה החדשה" ו"חופן כלום"); שני קטעים מתוך "האלמנט המושלם" (השלישי, "אשז", ו"יוזד" בתור הדרן); שלושה קטעים מתוך "רמדי ליין" ("אנדרטואו" בביצוע עדין מדי, "ת'יס הארט אוף מיין" בביצוע שקט, ו"צ'יין סלינג"); רק קטע אחד מתוך "בי" ("דיפידנדיה)". ועוד שלושה קטעים מתוך "סקארסיק": "קריבקייג'ד", "פליים טו דה מות'" ו"דיסקו קווין".


ההפתעה היחידה בכל הסט-ליסט, מלבד ההצלחה של "דיסקו קווין" בקרב הקהל ההולנדי, היא ביצוע הקאוור לשיר "הללויה" של לאונרד כהן. קשה להבין מדוע החליט גילדנלואו שהעולם צריך את הגרסה ה-181 לשיר הזה. את תשע הדקות שבזבז הקאוור המיותר הזה היה אפשר להקדיש ליצירות חשובות בהרבה, כגון "ביונד דה פייל" מתוך "רמדי ליין", "קינג אוף לוס" מתוך "האלמנט המושלם", או "אינסייד" מתוך "שעה ליד אגם הבטון". הקהל באולם דווקא די נהנה מהגימיק, אבל לדעתי מדובר בביצוע משעמם לשיר שנשחק עקב כמות קאוורים מופרזת ביותר. לכן היה עדיף לתת עוד שיר מקורי במקומו.


סאונד ותמונה: ההופעה במועדון הפרדיזו, לפחות לפי עדותו של משתתף ישראלי, סבלה מסאונד גרוע, בגלל אקוסטיקה בעייתית במועדון ה"פרדיזו" באמסטרדם - ולא בגלל הלהקה. ההקלטה עצמה לא סובלת מבעיות של הדהוד מוגזם, למרות שהיא לא דינמית מספיק. בדיוידי אפשר לחוש היטב כיצד השיאים החזקים נותרים כמעט באותה עוצמה כמו הרגעים הבינוניים, שאמורים להיות חלשים יותר. הסאונד בדיסק הכפול סביר, למרות שגם הוא לא מספיק רחב מבחינה דינמית. הצילום והעריכה סבירים, לא יותר. הצבע הכללי הוא מה שמכונה ספייה (Sepia), כתום-חום-צהבהב, קשת גוונים שהלהקה הולכת איתה כבר שנים. חלק מחברי הלהקה (בעיקר הבסיסט והמתופף) סבלו מתאורה לקויה, ולכן לא הופיעו מספיק.


הסרט התיעודי, באורך 90 דקות ובבימויו של פר הילבלום, הוא האכזבה הגדולה של המארז. בדרך כלל נהוג לשוחח עם גיבורי הסרט התיעודי, לראיין אותם ולעמת אותם מול שאלות חשובות. מישהו חשב אחרת: הילבלום בחר להתנהג כמו הזבוב שעל הקיר, ולא להתערב בנעשה. אם היה מצליח לחשוף חומרים מעניינים מאחורי הקלעים, ההתנהלות שלו היתה מצדיקה את עצמה. בפועל, הוא מראה את הרגעים הטרחניים, המיותרים והבנאליים ביותר מתוך סיבוב ההופעות של 2005.


התוצאה הדוקומנטרית הסופית מדכאת, מוחמצת, שטחית, ומזכירה יותר מדי את "ספיינל טאפ". המסר של הסרט התיעודי, כך מסתבר, הוא: "סיבובי הופעות הם סיוט, ולא פלא שאנשים נורמליים בוחרים לעזוב להקות רוק מיד בסיומם". האם זה משהו שלא ידענו קודם? והאם זו הסיבה היחידה שבגללה בחרו הבסיסט והמתופף להעניק יותר זמן למשפחותיהם? אולי זה גם בגלל שדניאל גילדנלואו כותב את כל החומרים בעצמו, ולא נותן לאף אחד אחר להתבטא ולקבל קרדיט? האם היה אפשר למנוע את שתי העזיבות? יותר מדי שאלות נותרו פתוחות, ויותר מדי ראיונות חשובים פשוט לא התקיימו. חבל לשלם על מארז כפול בלי לקבל חומר ראוי לשמו.

לסיכום, שיקלול של סרט תיעודי מאכזב עם הופעה סבירה יוצר מארז שנוי במחלוקת, שאינו מציג את פיין אוף סלביישן באור הטוב ביותר. ללהקה היו הופעות מוצלחות בהרבה, עם סט-ליסט מרשים יותר, וזמן הופעה ארוך יותר, לאורך שנות פעילותה הרבות. עבור הלקוח הישראלי, שלא טורח לפנטז על הופעה של הסלביישניסטים המכובדים בתל-אביב, זהו מוצר סביר, אך יקר. עבור הצרכן האירופאי המפונק, ובעיקר מי שכבר נכח באחת מהופעותיה היותר-טובות של הלהקה בשנים האחרונות (בעיקר במערב-אירופה), אין בדיוידי הזה תוכן הכרחי, בוודאי לא במישור המוסיקלי, אך לרוע המזל, גם לא במישור החזותי-תיעודי. פיין אוף סלביישן לא מתה - היא ממשיכה להקליט ולהופיע, ולכן רק נותר לקוות לדיוידי מוצלח יותר בעתיד. בינתיים קיבלנו שני דיסקים -- תיעודי ומוסיקלי -- שמתוכם רק אחד הוא בעל ערך.

הציון: 8/10

תגובות על הדיוידי של פיין אוף סלביישן

עוד אלבומים של פיין אוף סלביישן האלמנט המושלם רמדי ליין הדיוידי של בי סקארסיק אנטרופיה מה אומרים הציונים? איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")

ביקורות אלבומים נוספות...