 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
אלבומה השישי של פיין אוף סלביישן הוא למעשה יצירת סולו של דניאל גילדנלואו, לטוב ולרע - אך בעיקר לרע. בניגוד לאלבומי המופת של ההרכב מהשנים 1997-2002, ב'סקארסיק' יש תחושה שהחומר משקף אך ורק את חזונו האישי העכשווי של הסולן. תחושת הבחילה של מנהיג ההרכב מן העולם המודרני היא מצברוח שהפך ליצירת אמנות, וכל רצועות האלבום משקפות את גווניה המרובים.
זהו אלבום ביקורתי, חד ומאוד מילולי. הוא תוקף את תרבות הצריכה, החומרנות והתיעוש; הוא מגחיך את הראפרים סטייל אמינם; מטיל רפש על אמריקה הקפיטליסטית, תרבות העדר והדתות באשר הן. הוא אמור לשמש כחלק השני של 'דה פרפקט אלמנט', אבל לא משכנע בכך. הבעיה היא שגילדנלואו בחר הקריב את המורכבות המוסיקלית המפוארת של הפרוג-מטאל השוודי, על מזבח המסרים המילוליים הפרטיים שלו.
זה לא שאין כאן כמה קטעים ראויים לציון: 'דיסקו קווין' היא יצירה קודרת, משעשעת ועוקצנית כפי שאפשר לצפות מ-POS, ועובדת מצוין בהופעות חיות; גם הקטע הסוגר 'אנטר ריין' מזכיר את פיין אוף סלביישן כמו שלמדנו לאהוב ולהעריך. רק שבשאר הקטעים המרכיבים את 67 דקותיו של 'סקארסיק', התיחכום המלודי וההרמוני עבר 'השטחה' לטובת חידוד המימד הלא-מוסיקלי. גילדנלואו כיוון כאן למצעדים, ואף הפיק גרסה ידידותית-לרדיו של האלבום, בה כל השירים עמדו על קצת פחות מ-4 דקות.
הרצועה 'אמריקה' משקפת במדויק את הכיוון הסאטירי החדש, שלא התקבל בברכה בקרב מעריצי הלהקה. 'אמריקה' הוא חלק מהקמפיין האנטי-אמריקאי שניהל גילדנלואו באותה תקופה, לאחר סירובו המתוקשר להחתים טביעת-אצבע בכניסה לארה"ב - צעד בעייתי שגרר ביטול סיבוב הופעות חשוב ללהקה. הסנטימנט האנטי-אמריקאי של הסולן השוודי התרכך במקצת לאחר בחירתו של אובמה ב-2008.
הקורבן המיידי של הפשטנות המוסיקלית היא מחלקת הקלידים בראשותו של פרדריק הרמנסון: קשה מאוד להבחין בתרומתו של הרמנסון באלבום זה, ולא רק בגלל שכמעט ולא ניתנת לו הזדמנות לספק סולואים. קולו של גילדנלואו והגיטרות תופסים את רוב הנפח, בלי יותר מדי מקום לאילתורים, מעברים אינסטרומנטליים או רגעים סימפוניים-מטאליים. הביצועים מהודקים והזמן עובר מהר - אבל אין כאן חידושים, ובעיקר אין עומק.
במבט לאחור, 'סקארסיק' היתה הסנונית שבישרה את הנסיגה ההדרגתית של פיין אוף סלביישן מן העולם הפרוגרסיבי בו פעלה במשך כמעט עשור. לאחר שפילגה את גרעין המעריצים שלה עם אופרת-הרוק 'בי' (Be) מ-2004, כאן כבר ניתן לזהות רגרסיה נוספת. ההרכב ספג סדרת עזיבות של מוסיקאים עד ששינה את פניו לחלוטין. גילדנלואו החליף את טעמו המוסיקלי, והחליט להגמיש את הסטנדרטים המוסיקליים שלו כדי להמשיך ולשרוד בסצינת המוסיקה הדינמית של המאה ה-21.
זהו אלבום ביקורתי, חד ומאוד מילולי. הוא תוקף את תרבות הצריכה, החומרנות והתיעוש; הוא מגחיך את הראפרים סטייל אמינם; מטיל רפש על אמריקה הקפיטליסטית, תרבות העדר והדתות באשר הן. הוא אמור לשמש כחלק השני של 'דה פרפקט אלמנט', אבל לא משכנע בכך. הבעיה היא שגילדנלואו בחר הקריב את המורכבות המוסיקלית המפוארת של הפרוג-מטאל השוודי, על מזבח המסרים המילוליים הפרטיים שלו.
זה לא שאין כאן כמה קטעים ראויים לציון: 'דיסקו קווין' היא יצירה קודרת, משעשעת ועוקצנית כפי שאפשר לצפות מ-POS, ועובדת מצוין בהופעות חיות; גם הקטע הסוגר 'אנטר ריין' מזכיר את פיין אוף סלביישן כמו שלמדנו לאהוב ולהעריך. רק שבשאר הקטעים המרכיבים את 67 דקותיו של 'סקארסיק', התיחכום המלודי וההרמוני עבר 'השטחה' לטובת חידוד המימד הלא-מוסיקלי. גילדנלואו כיוון כאן למצעדים, ואף הפיק גרסה ידידותית-לרדיו של האלבום, בה כל השירים עמדו על קצת פחות מ-4 דקות.
הרצועה 'אמריקה' משקפת במדויק את הכיוון הסאטירי החדש, שלא התקבל בברכה בקרב מעריצי הלהקה. 'אמריקה' הוא חלק מהקמפיין האנטי-אמריקאי שניהל גילדנלואו באותה תקופה, לאחר סירובו המתוקשר להחתים טביעת-אצבע בכניסה לארה"ב - צעד בעייתי שגרר ביטול סיבוב הופעות חשוב ללהקה. הסנטימנט האנטי-אמריקאי של הסולן השוודי התרכך במקצת לאחר בחירתו של אובמה ב-2008.
הקורבן המיידי של הפשטנות המוסיקלית היא מחלקת הקלידים בראשותו של פרדריק הרמנסון: קשה מאוד להבחין בתרומתו של הרמנסון באלבום זה, ולא רק בגלל שכמעט ולא ניתנת לו הזדמנות לספק סולואים. קולו של גילדנלואו והגיטרות תופסים את רוב הנפח, בלי יותר מדי מקום לאילתורים, מעברים אינסטרומנטליים או רגעים סימפוניים-מטאליים. הביצועים מהודקים והזמן עובר מהר - אבל אין כאן חידושים, ובעיקר אין עומק.
במבט לאחור, 'סקארסיק' היתה הסנונית שבישרה את הנסיגה ההדרגתית של פיין אוף סלביישן מן העולם הפרוגרסיבי בו פעלה במשך כמעט עשור. לאחר שפילגה את גרעין המעריצים שלה עם אופרת-הרוק 'בי' (Be) מ-2004, כאן כבר ניתן לזהות רגרסיה נוספת. ההרכב ספג סדרת עזיבות של מוסיקאים עד ששינה את פניו לחלוטין. גילדנלואו החליף את טעמו המוסיקלי, והחליט להגמיש את הסטנדרטים המוסיקליים שלו כדי להמשיך ולשרוד בסצינת המוסיקה הדינמית של המאה ה-21.
לסיכום, 'סקארסיק' של פיין אוף סלביישן הוא אלבום מאכזב, שלא עומד ברמה הגבוהה של קודמיו. מאזינים מתחילים מוזהרים שלא לפתוח את ההיכרות שלהם עם הלהקה המכובדת הזו עם הדיסק מ-2007. פה ושם מנצנצות כמה הברקות קטנות, אך רוב דקותיו של האלבום חוזרות על מוסיקה שכבר נכתבה כדי להציג טקסטים לא משכנעים במיוחד, ולמעשה מבזבזות את זמנו של הלקוח הפרוגרסיבי.
הציון: 7/10
