רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Entropia

Pain of Salvation

Entropia

1997 Avalon / Marquee

Sweden

(64:59)

painofsalvation.com

ביקורת: אורי ברייטמן

21/10/07

אלבום הבכורה של פיין אוף סלביישן, להקת פרוג-מטאל שוודית שהתגבשה בהדרגה מתחילת שנות התשעים, היכה את אירופה וארה"ב בתדהמה גדולה. הלהקה בהנהגתו של המלחין, הגיטריסט והסולן הכריזמטי דניאל גילדנלואו, לקחה את ז'אנר ה"פרוגרסיב מטאל" שלושה וחצי צעדים קדימה, הרחק מעבר לקלישאות הליריות של דרים ת'יאטר, הקלאסיציזם הטכנוקרטי של סימפוני-אקס, הכבדות הגמלונית של קווינסרייך והחד-גוניות הרגשית של להקות טק-מטאל כגון אתאיסט או סיניק.


השם "אנתרופיה" הוא שילוב שני מושגים - 'אנתרופי' היא מידת אי-הסדר של מערכת תרמודינמית, בעוד "אוטופיה" היא המשטר המושלם. במילים אחרות: במקום מדינה מושלמת, יש לנו מדינה שנמצאת במצב תמידי של אי-סדר. אלבום קונספט זה, שנכתב כולו ע"י גילדנלואו, עוסק בהשפעות המלחמה על הגרעין המשפחתי. כאשר בוחנים את "אנתרופיה" בהשוואה לאלבומים מאוחרים יותר של פיין אוף סלביישן, אפשר להגיע למסקנה המתבקשת הבאה: ההרכב פרץ בעוצמה רבה בשלהי שנות התשעים, הגיע לשיאו בשנים 2000-2002 ומאז החל לאבד בהדרגה ממקוריותו, עוצמתו והשפעתו על להקות אחרות באירופה ומחוצה לה.


"אנתרופיה", מעבר להיותה יצירה דרמטית בעלת מסרים אנטי-מלחמתיים בוטים, היא בעיקרה יצירה מוסיקלית רבת-תפניות, דינמית מאוד, שמקפידה על שימוש באלמנט ההפתעה. כישורי הכתיבה והעיבוד של גילדנלואו, בשיתוף הגיטריסט דניאל מגדיק (שעזב את הלהקה לאחר צאת האלבום), הוכיחו את עצמם עם השנים כגבוהים בהרבה מן הממוצע בז'אנר הפרוג-מטאלי. המאמץ האדיר שהושקע באלבומי האולפן של POS בין השנים 1997-2002 הכניס בקלות את ההרכב אל הפנתיאון השחור-משחור של המטאל המתקדם.


ואלו המרכיבים המנצחים של "אנתרופיה": שימוש נרחב בסינקופות, משקלים אסימטריים, איזון בריא בין הדיסטורשן של הדואו גילדנלואו-מגדיק ובין הסינתיסייזרים של פרדריק הרמנסון (להבדיל מהרכבי פרוג-מטאל רבים, שנותנים לגיטרה יותר מדי מקום ב'מיקס' על חשבון הקלידים), ווקליזות מרשימות, תיפוף אימתני ומחודד מצידו של יוהאן לנגל, סלאפינג פ'אנקי מאת הבסיסט כריסטופר גילדנלואו (אחיו של דניאל) -- כולם משלימים להקה מעוררת יראה, שיודעת להיות כבדה ומוחצת כמו בולדוזר מסוג די-9 כשצריך, אך גם קלילה ומלאת-חן כמו במבי ביער, ברגעים רבים אחרים.


אחת הסיבות המרכזיות להיותו של "אנתרופיה" בגדר משב רוח מרענן במדבר הפרוג-מטאלי, היא השוני הרב בין כל קטע באלבום. גילדנלואו עושה מאמצים כבירים שלא לחזור על עצמו, לגוון את הנימה והאופי של כל פרק ביצירה הכוללת. האלבום שומר על איזון מוקפד בין הפילוסופי והאגרסיבי, ההגיגים והמלחמות, המוחצן והמופנם, הזכרי והנקבי. שבעים דקות של מהפכים מיוזעים ואזעקות ארגעה, סערות רגשיות קיצוניות, ליטופים וחבטות, אנחות וצווחות -- ועדיין גילנדלואו מותיר מקום לגיטרה אקוסטית, פ'אנק-מטאל מהונדס-היטב, בלדות קצרות בלי תופים (כמה זה חשוב לאוזניים!), הבלחות קצרצרות של ג'אז (זאפה מחייך מהרקיע עם סיגריה וכוס קפה ביד), ואפילו קמצוץ זעיר של חוש הומור, מלווה במודעות עצמית (מצרך נדיר ביותר בממלכת פרוגמטאליה).


פיין אוף סלביישן - פורוורד - קליפ חובבני מתקופת אנתרופיה



לוקח קצת זמן להתרגל לסגנון ההגשה האופראי-מטאלי של גילדנלואו, שלא לדבר על המבטא האנגלו-שוודי שלו. צריך לקחת ליד את ה'בוקלט' של הדיסק ולעבור טוב-טוב על הליריקה כדי להבין מי נגד מי, היכן ממוקם כל שיר על ציר הזמן של העלילה, ולמה התכוון המשורר השוודי בשירו. כסולן הפונה לקהל אנגלו-אמריקני, נראה שדניאל גילדנלואו השתפר בהדרגה עם השנים, עד שב-2007 (האלבום 'סקארסיק', שהיה כמעט רגרסיבי) היה אפשר להבין קצת יותר ממה שהוא אומר. זה לא קל לשיר מטאל ולא להישמע מגוחך, מעושה או סתם לא משכנע. היכולת של גילנדלואו להתמודד עם מגבלות הז'אנר, ובמקביל גם להרחיבם בצורה אינטליגנטית, היא נדירה ביותר, בכל קנה מידה.


גילדנלואו מוביל את האלבום בתור מנצח על התזמורת, מעבד פרפקציוניסטי, משורר זועם שמאמין במה שהוא כותב, אך בעיקר בכוח הכריזמה הטבעית שלו כסולן שהולך עד הסוף. לעומתו נשמע סולן דרים ת'יאטר, ג'יימס לברי, כמו שכיר-חרב שלא מבין על מה הוא שר, במקרה הטוב. עם זאת, אין ספק ש"פיין אוף סלביישן" לא פונה לכולם, ובמיוחד לא לאלו המחפשים מוסיקה שניתן להתחבר אליה כבר בהאזנה השנייה או השלישית. מבחינה זו, גילדנלואו וחבריו כיוונו את עצמם בשנים הראשונות אל ה"הארד-קור" של הפרוג העכשווי.


הליריקה של "אנתרופיה" מספרת על ארץ דמיונית, שבה רוב הגברים נשלחים אל המלחמה, הממיטה אסון על המשפחה (אב, אם ובן). האב מקווה שלאחר המלחמה יוכל לעבור לאיזור אחר, ולשמור על היקרים לו. הוא נכשל במשימתו: גם הבן וגם האם מתים, כל אחד בנסיבות שונות. האב מבין שניסה להשיג את הכל, אך לא השיג דבר. הוא מתעמת עם הגורל, עם האלוהים ועם עצמו. בסופו של הסיפור, מטיח גילדנלואו את האמת שלו במאזין: אתה לא חייב לציית, אתה לא חייב לנצח במלחמה, אתה לא חייב למות למען המולדת, אתה לא חייב ללכת עם העדר אל מוות בטוח. למסר הזה לא היתה עוצמה רבה, אם לא היה נישא על כנפי המוסיקה האפקטיבית של POS (קיצור שם הלהקה).


מעריצים רבים של פיין אוף סלביישן נוטים להתייחס ל"אנתרופיה" כאלבום שאפשר לדלג עליו, בוודאי בהשוואה ל"שעה אחת ליד אגם הבטון" (1998) או "האלמנט המושלם" (2000) וכמובן "רמדי ליין" (2002). אך זו נראית כמו קונספציה שגויה: "אנתרופיה" כבר מכיל את כל מה שטוב ב'פיין אוף סלביישן', למרות שההפקה המוסיקלית שלו קצת פחות מלוטשת, ולמרות שאפשר להרגיש את הבוסר הקל בקולו ובביצועיו של גילדנלואו. באלבום הבכורה שלהם ב-1997, פיין אוף סלביישן ידעו בדיוק לאן הם רוצים להגיע. והם הלכו לשם בצעד בוטח, בלי להתפשר ובלי לאבד גרם אחד מן האותנטיות הבסיסית שלהם.


בסופו של חשבון, "אנתרופיה" עובר את המבחן האולטימטיבי של כל אלבום רוק מתקדם: ההאזנה ה-11, ה-22 וה-33. אפשר למצוא בו דברים חדשים גם לאחר שנתיים, בעיקר מפני שהוא מכיל שני ערוצי גיטרה וירטואוזיים המתפתחים לעתים בקוים מקבילים, קלידים שלעולם לא משתלטים על המיקס או פוצחים בסולו-לשם-הסולו, בס מתוחכם שיודע להתמודד עם ז'אנרים נוספים מלבד מטאל קלגסי, ומערכת תופים קופצנית, זריזה אך שרירית ביותר, שלעולם איננה יודעת שובע.


לסיכום, "אנתרופיה" הוא לא אלבום מושלם, אבל בהחלט סוחף, כריזמטי ורב-תהפוכות, שמותיר את המאזין כשהוא ממוטט, זוחל על הרצפה אל כיוון כפתור ה"פליי" למסע נוסף של מאבק, התעלות, גאולה והזדככות. השקפת עולמו הטרגית של דניאל גילדנלואו אינה פוגעת כלל במקוריות המוסיקלית יוצאת-הדופן של פיין אוף סלביישן, הן ברמת ההלחנה, העיבוד והביצוע. שמירה אדוקה על גיוון רב ככל האפשר בין הקטעים הופכת את האלבום להרפתקה מוסיקלית אחת גדולה, כזו המעידה על דמיון פורה, חריצות מפחידה ויומרנות עם כיסוי. תוך זמן קצר הפכה פיין אוף סלביישן לחוד-החנית של הפרוג-מטאל האירופאי, עד שאיבדה את עוקצה ופינתה מקומה להרכבים אחרים. אבל כאן היא החלה את דרכה, באותות ובמופתים - הרכב צעיר ובועט, שנתן לכולנו מכה חדה בצלעות.

הציון: 8.5/10

תגובות על אנתרופיה של פיין אוף סלביישן



עוד ביקורות על פיין אוף סלביישן




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...






אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il