רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Peter Hammill - The Silent Corner and the Empty Stage

Peter Hammill

The Silent Corner and The Empty Stage

1974 Charisma Records (49:45)

2006 Virgin/EMI Remaster (67:08)

UK

Sofasound.com

ביקורת: אורי ברייטמן

20/2/04

"הפינה הדוממת והבמה הריקה" הוא אחד מאלבומיו היותר-מוצלחים של האמיל בשנות השבעים. הוא תפס את תעשיית המוסיקה בתקופה שבה הרוק המתקדם עדיין לא היה שם נרדף למחלה ממארת, ואיפשר להאמיל לעבוד בחופשיות עם חברת התקליטים 'כריזמה', בניהולו של טוני סטראטון-סמית. 'כריזמה', שהחתימה גם את להקת ג'נסיס ואת להקת ואן דר גראף ג'נרייטור, אותה הנהיג האמיל, נהנתה מכוח ההפצה האדיר של ורג'ן, שרכשה אותה בהמשך. אחת הסיבות לשרידותו של האמיל היא העובדה שחלק מאלבומיו עדיין מופצים דרך ורג'ן.


פיטר האמיל הוא אחד המשוררים המוכשרים ביותר בעולם הרוק המתקדם. הוא שולט היטב בשפה האנגלית ובספרות האנגלית, לא פחות מאיאן אנדרסון, מנהיג ג'טרו טאל, או פיטר גבריאל, המנהיג-לשעבר של ג'נסיס. ההשכלה המוסיקלית, לעומת זאת, איננה משתווה להשכלה הספרותית שלו.


כתוצאה מכך, המוסיקה של האמיל לעתים קרובות תופסת את המקום השני אחרי הליריקה. למצב זה יש יתרונות למי שמחפש רוקנרול דרמטי, אך גם חסרונות, בעיקר למי שמחפש ביצועים וירטואוזים, תחכום הרמוני, עיבודים מלוטשים והפקה מוסיקלית נוצצת. האמיל מסרב לתת מוצר חנוט וסגור. הוא איננו פרפקציוניסט, אבל הוא מוכן לקחת סיכונים ולהפתיע את המאזין שוב ושוב.


היצירה הראשונה ב'סיילנט קורנר' היא 'מודרן' (Modern), קלאסיקה האמילית מפוארת: הגשה זועמת ורותחת, עמוסה בדיסטורשן דחוס, אפקטים אולפניים הופכי-קרביים, תפניות מפתיעות וטקסט מאיים. האמיל עוסק בערים הגדולות של תרבויות העבר (יריחו, בבל ואטלנטיס), ותוקף אותן בחירוף נפש. "אני לא יכול לחיות מתחת למים", הוא מתלונן. אטלנטיס, כידוע, היא אימפריה תת-ימית.


הוא מצייר, במכחול גס, תמונה פסימית של התרבות המודרנית-אורבנית. מדהים במיוחד המהלך ההרמוני שהוא בונה בתזמון 2:18 ועד 2:36, שמקבל נפח טרגי עמוק. השילוב בין ההפקה המוסיקלית הקודרת ובין השירה כמעט מושלם. האמיל הקפיד, עם זאת, שלא להישמע מהונדס ומדויק מדי, ולכן התוצאה ספונטנית, מפחידה ובלתי-צפויה לאורך כל הדרך.


היצירה השניה, 'וילהלמינה' (Wilhelmina), היא סוג של בלאדה צנועה ורגישה, בה האמיל מדבר אל תינוקת ושמה וילהלמינה, וילי בקיצור, על הורות, בגרות, אהבה והעתיד. לא ברור אם הוא פונה אל דמות אמיתית או בדיונית, אבל בכל מקרה, הקטע מתחיל מפויס ושקט, עובר בכעס ומרירות, ומסתיים בתקווה. הוא קצר יחסית ואפילו מתון, כדי לאזן בין הזעם של הקטע הראשון והשלישי.


היצירה השלישית, 'השקר' (The Lie), היא התקפה חריפה של האמיל על הכנסייה. הוא נעזר בפסלו המפורסם של ברניני, "תרזה הקדושה", כדי לדון בנושא החביב עליו: תשוקה ודת. ההפקה המוסיקלית החכמה משתמשת ב'אקו' (הדים חזקים) המדמים כנסייה גדולה וגבוהה, בשילוב אורגן טיפוסי, בביצוע היו באנטון, הקלידן המוכשר של ואן דר גראף. גם הלחן הוא עירוב של הרמוניות ליטורגיות ובלאדת-רוק גותית. האמיל מתאר מוסד מתפורר, מאובק, המוכר שקרים למאמיניו. הוא דוחה את הפנטזיה המצויה בבסיסה של הנצרות הקתולית, ומכנה אותה 'שקר'. תיאור הפסל ("עיניים חסרות-הכרה, פה פתוח, פצע האהבה") גם מזכיר את ישו. היצירה מסתיימת בכאוס שטני ומהדהד על המילה "Lie", ניגוד מושלם להמנון הכנסייתי הצפוי.


היצירה הרביעית, 'גנים עריריים' (Forsaken Gardens), משתמשת בדימוי של גינה ביתית כדי לדון במשמעות החיים. האמיל הוא אכן עכבר-בית, וחלק נכבד מן השירים שלו עוסק במרחב הפרטי של ביתו בעיר באת' (Bath), באנגליה. כאן המקום לציין שהאנגלים מתייחסים לגינון כאל סוג של דת חילונית. הם מטפלים בחצרות בתיהם במרץ רב, ומשקיעים משאבים רבים בדישון, גיזום, עידור, גידול ירקות, צמחים ועציצים.


האמיל משתמש במוסד הגינון הביתי והחביב כמטאפורה לריקבון, כישלון, מאבק מיותר כנגד הזמן, אך גם מעבר לכך: הוא מותח ביקורת על הנטייה לגדל "גנים" פרטיים ללא סיבה, ומצטער על כך שהגדרות והחומות בין כל הגנים רק מפלחות את החברה האנושית לתאים קטנים ובודדים. פה ושם הוא נגרר לשורות שחוקות ("יש כל כך הרבה צער בעולם..."), אבל בסך הכל זו הבלאדה ההאמילית האולטימטיבית. העיבוד, שכולל תופים וכלי נשיפה, מושלם, ומזכיר מאוד את העבודה של האמיל במסגרת ואן דר גראף ג'נרייטור.


היצירה החמישית, 'רד שיפט' (Red Shift), היא קינה פיזיקלית-אסטרונומית על היקום והקיום. המונח 'רד שיפט' משמש הוכחה לכך שהיקום למעשה מתרחב. האמיל מתאר מצב בו הכוכבים מזדקנים ומאדימים, והגלקסיה כולה עומדת בפני כלייה. האמיל מכניס פה ושם כמה מונחים מדעיים כדי לשאול שאלות מעט-קלישאיות על משמעות החיים בעידן המודרני, שבו האדם מבין כי הכוכבים והחלל הם לא קדושים ולא מתוכננים עבורו. גם כאן נשמעת היצירה כמו פרוייקט של ואן דר גראף, והאמיל מוסיף אפקטים מתאימים כדי לתת להפקה המוסיקלית נופך של פסקול לסרט מדע בדיוני שטרם הופק.


היצירה השישית, 'רוביקון' (Rubicon), היא שיר-פרידה כואב ואינטימי. ה'רוביקון' שהאמיל משתמש בו הוא שמו של נהר אותו חצה יוליוס קיסר בניגוד לחוק, כיוון שלא היתה שום דרך חזרה ממנו [אתם בוודאי מכירים את הביטוי השגור "לחצות את הרוביקון"]. האמיל מדבר אל אישה כלשהי, ומנסה לתאר מערכת יחסים שחייבת להסתיים, ללא דרך חזרה. הוא מתייחס לעצמו כאל סוג של 'זאב בודד', שכנראה לא מסוגל להתמודד עם חיים נורמליים בזוגיות מלאה.


היצירה השביעית והאחרונה, "כינה איננה בית" (A Louse is Not A Home), היא הארוכה ביותר באלבום. הטקסטים ספוגים בקלסטרופוביה בסיסית: האמיל מרגיש רדוף בביתו המתפורר. הוא מתאר מציאות שבה הוא עצמו כבר איננו מסוגל לחיות בלי תחושה של מעקב מתמיד מצד יצור בלתי-נראה ("אם הוא יילך, אני לא אוכל להישאר כאן יותר"). דווקא כאן הטקסט לא ממש מבריק, והאמיל כנראה יודע את זה: הוא מבליט את המוסיקה על חשבון המילים, ונעזר בסקסופונים של דיויד ג'קסון והתופים הרועמים של גיא אוואנס (תזמון 2:36 והלאה מציג מוטיב מוסיקלי מתוחכם, שאינו אופייני לעבודת הסולו של האמיל).


לכאורה, האלבום 'סיילנט קורנר' נהנה מן הטוב שבכל העולמות: הטקסטים המשובחים של האמיל, העוצמה התיאטרלית האדירה שהוא מקרין, הטווח הרגשי הנרחב שהוא מתמרן בו, האומץ הטמון בחשיפה של חייו האישיים, הטריקים האולפניים שהופכים את ההאזנה לחוויה מרתקת גם ברמה הטכנולוגית, התחכום ההרמוני שאופייני לרוק המתקדם הבריטי, ואיזון מוצלח בין כל קטע וקטע. אך לעתים הזעם של האמיל חוזר על עצמו, נשמע מאולץ או כפוי, וקשה להזדהות עם נקודת מבטו האישית על העולם.


האמיל מכפיף את הלחן למצב הרגשי של הסולן. הוא איננו מוכן לתת למסורת הקלאסית ולחוקיה הפורמליים לקבוע עבורו את הדרך. כך הוא מיישם את ההגיון האמנותי הפרטי שלו, ולא נכנע לתכתיבים מוסיקולוגיים, סגנוניים, מסחריים וחברתיים מקובלים. זה נכון שהאמיל נשמע רענן וחופשי גם היום, שלושים שנה אחרי שהקליט את עצמו באולפן הביתי הקטן שלו, ובאולפן מסחרי בלב לונדון; אך רק ה'רימסטר' של 2006 של חברת ורג'ן הסיר את האבק מעל ההקלטה המקורית, והוסיפה שלושה בונוסים חביבים: גרסה חיה של 'דה ליי' ושתי הקלטות בי-בי-סי של 'רוביקון' ו'רד שיפט'.

לסיכום, אם משווים בין גרסת הרימסטר המורחבת של 2006 לגרסאות הקודמות, ברור שרק אותה צריך לרכוש. בגרסאות הקודמות לא צורפה הליריקה לאלבום, ואפילו שמות הנגנים לא הופיעו. הגרסה של 2006 לא רק נשמעת טוב יותר, היא מכילה את כל הליריקה ומאריכה את הדיסק לכמעט 70 דקות.
מבחינה מהותית, האמיל מתאים במיוחד למתבגרים זועמים, שעדיין לא מצאו את מקומם בעולם המודרני, או לרוקרים מזדקנים, שיושבים בבית ותוהים איך חלפו השנים. מבחינתי, השקפת העולם של האמיל היתה ונשארה מעט היסטרית, לעתים רגרסיבית, עמוסה ברחמים עצמיים ולכן לא תמיד משכנעת.

הציון: 8.5/10

 תגובות על האלבום של פיטר האמיל





ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il