"סטוריה די און מינוטו" הוא אלבום הבכורה של להקת הרוק המתקדם הפופולרית ביותר באיטליה, "פרמייטה פורנריירה מארקוני". בעברית נקרא לאלבום "סיפור של דקה אחת". השם המקוצר של ההרכב, פי-אף-אם, נולד בעקבות הצעה של המשורר והמוסיקאי הבריטי פיטר סינפילד, שעבד תקופה מסויימת כמפיק שלהם, ושם לב לקשייה של התקשורת הבריטית לבטא את השם האיטלקי הארוך כהלכה. בשורה התחתונה, זו יצירה בתולית וקצרה מדי, אך די קשה לעמוד בקיסמה.


אחת המחלות הטכניות של הפרוג האיטלקי המוקדם הוא תקליטים קצרים להכאיב. גם כאן, תקליט באורך 34 דקות זה קצת קצר מדי, בכל קנה מידה. למרות שהוא מושפע קשות מלהקות מקבילות באנגליה, הוא עדיין מציג לחנים משכנעים, מלודיות המעידות על כשרון רב, השכלה סימפונית, הרבה תמימות, שמחת חיים ואהבה טהורה של מוסיקה, לצד אינסטינקטים בריאים לרוקנרול אנרגטי.


קחו למשל את פתיחת הקטע השלישי: הפסנתר פותח, גיטרה חשמלית הארד-רוקית מצטרפת, ומעליהם מופיע מוטיב סימפוני נמרץ (תזמון 0:23) שאי אפשר לומר עליו מילה רעה. זה מזכיר את ימיהם הטובים של דיפ פרפל, ולא בכדי: פי-אף-אם הופיעה איתם על במה אחת, שנה קודם לכן. השירבוט האופראי הקצר (תזמון 2:03) מזכיר לנו שמדובר בארצם של ורדי, רוסיני ופוצ'יני; בקטע הרביעי, הצ'מבלו הענוג של הקלידן המוכשר פלאביו פרמולי מבחין את ההפקה האיטלקית ממוצרים בריטיים אחרים.


בקטע החמישי, שהוא הפרק השני של היצירה "Dove...Quando" הם עושים זאת שוב: פתיחה דרמטית ועצובה של אורגן כנסייתי, פיתוח מהיר על הפסנתר, תיפוף פאלמרי מאסיבי, הגיטרה והבאס מצטרפים עם ריפים לתיגבור, והתוצאה היא חגיגה של רוק מתקדם קלאסי ומלהיב. גם מקומו של המלוטרון לא נפקד. העיבודים מגוונים מאוד, ומכילים אלמנטים ג'אזיים, בארוקיים, ליטורגיים, מודרניסטיים ורוקיים, בזמן קצר במיוחד. חדי-האוזן יבחינו במוטיב מפתיחת הקטע השלישי מופיע שוב, הפעם בווריאציה ג'אזית בתזמון 4:34 בקטע החמישי.


בהשוואה ל"באנקו" (Banco), להקה איטלקית פרוגרסיבית מפורסמת לא פחות, הסגנון של פי-אף-אם רגוע יותר, רומנטי ואינטימי. קל יותר לאהוב אותם על הפעם הראשונה. בקטע ה-6, למשל, הם זקוקים ל-5 דקות של בניית מתח איטית כדי להגיע לשיא האנרגיה, עם אורגן האמונד, כינור וגיטרה חשמלית בתפקידים הראשיים. בקטע ה-7 הם משלבים יחידת כלי נשיפה שלמה, ויוצרים מיני-סוויטה ייחודית עם גוונים פסיכדליים, ג'אזיים וסימפוניים מעניינים, אך הקטע מסתיים בצורה תמוהה, כאילו המנקה באולפן סגרה להם את הדלת ושלחה אותם החוצה.

לסיכום, באלבום הבכורה טרם הפגינו פי-אף-אם עדיין את מלוא מיומנותם ההלחנתית, העיבודית והאולפנית. ב"סיפורה של דקה אחת" הם הוכיחו שיכולת הכתיבה והביצוע שלהם גבוהות, אבל שעתם היפה ביותר הגיעה רק כמה חודשים אחר כך, באלבום הקצר אך המבריק "פר און אמיקו" (Per Un Amico), שנחשב עד היום לפסגת הקריירה שלהם.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על אלבומי רוק מתקדם איטלקי מצטיין