רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Doomsday Afternoon

Phideaux

Doomsday Afternoon

2007 Bloodfish Media

USA

(66:59)

myspace.com/phideaux

ביקורת: אורי ברייטמן

5/01/09

דומסדיי אפטרנון (אחר הצהריים של יום הדין, בתרגום לעברית) של להקת פידו הפך במהירות רבה לאחד מן האלבומים המדוברים ביותר בקהילת הרוק המתקדם הבינלאומית. רק יצא לאור ב-25 ביוני 2007, ומיד נכנס לכל מצעדי האלבומים המשובחים של אותה שנה. גם ב-2008 המשיכו המעריצים לדבר עליו, למרות שהלהקה עצמה לא היתה מוכרת כלל לרוב האוהדים החדשים. זה אלבום האולפן השביעי של ההרכב, בהנהגתו של המוסיקאי האמריקני פידו חוויאר. הוא ראוי לתשומת לב רצינית גם בקרב חובבי רוק מתקדם ישראלים, גם כאלה שמסרבים בתוקף לגעת באלבומים שיצאו בשנים האחרונות.


לפני הכל, מדובר באלבום מושקע באופן קיצוני - ברמת ההפקה המוסיקלית שלו, העיבודים הסימפוניים וכמות המשתתפים. ההקפדה על הפרטים הקטנים היא כבר מעבר לאובססיבית: הפרטים הקטנים הם מהות העניין. אנחנו מדברים כאן על הפקה ברמה של פינק פלויד בימיה היפים ביותר. הלהקה גייסה 16 נגנים מן התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, והשתמשה בהם באופן חסכוני ומדויק. מפתיע מאוד לגלות אלבום עצמאי של להקה אלמונית לחלוטין, שנשמע כאילו שפכו עליו תקציב של סרט הוליוודי בלייבל גדול כמו סוני מיוזיק, EMI או אטלנטיק בימיה היפים.


זהו אלבום קונספט בעל מודעות עצמית גבוהה, הן לציפיות של המאזין המודרני, להשפעותיו המגוונות של הסגנון ולמורשת הפרוגרסיבית הפופולרית שהוא נושא על גבו בחדווה. האלבום עוסק בחשש מפני שואה אקולוגית עתידית בעקבות התחממות גלובלית, ובחרדות מפני שלטון-אימים דיקטטורי בסגנון האח הגדול של ג'ורג' אורוול. הוא מחולק לשני חלקים, ובכל אחד מהם חמישה קטעים.


על הנייר, האלבום ארוך למדי (67 דקות ברוטו), אך הוא זורם יפה וקל יחסית להאזנה רצופה. הוא מתון בהשוואה לרוב אלבומי הפרוג המודרניים, אין בו קטעי מטאל, קצב מהיר, סולואים על טהרת המהירות הגבוהה או אילתורי דיסטורשן ארוכים. זה יכול להסביר את הפופולריות העצומה שלו בקהילת הפרוג הבוגרת: דומסדיי אפטרנון הוא אלבום נגיש כמו סנו גוס של קאמל, כמו יס אלבום משנת 1971, כמו "פחד מכוכב ריק" של פורקיופיין טרי וכמו וויש יו וור היר של פלויד.


נדיר כיום למצוא אלבום פרוגרסיב שזכה להסכמה רחבה כל כך, מקיר לקיר, כמעט ללא התנגדות. נכון שהוא מביט אחורה בנוסטלגיה אל ענקי הרוק המתקדם של שנות השבעים, ומצטט מהם בממזריות כדי ליצור תחושה תת-מודעת של דז'ה-וו (אפילו סופר-טרמפ, גונג וריק ווייקמן מככבים כאן מאחורי הקלעים, בלי להשתתף). הוא אף פעם לא גונב משפטים מוסיקליים בשלמותם, אבל הוא רוכב על חלק מהם כדי ליצור וריאציה דומה מספיק כדי לקבל סימפטיה מן המאזין. אפשר גם לתקוף את פידו בכך שהוא כל כך מתאמץ להישמע כמו קלאסיקה פרוגית אבודה מאמצע שנות השבעים, עד שהוא עלול להישמע אנכרוניסטי לחלוטין. אבל זה לא קורה: הטכניקות האולפניות שהוא משתמש בהן מדי פעם מאותתות על כך שזו הפקה דיגיטלית חדשה.


אם הביקורת נשמעת מעט דו-משמעית, אז היא אכן כזו: מצד אחד מדובר באלבום עשיר, גדוש בממתקי-צליל ובמעדני-קול, עמוס במנגינות נוטפות-דבש ובעיבודים עסיסיים עד כדי התפקעות; מצד שני, הוא כל כך מעריץ את הפרוג המתון של אמצע שנות השבעים עד שהוא לא מציע שום דבר חדש לאלו שאינם רוצים להמשיך ולהעמיד פנים ששום דבר לא השתנה מאז. קשה שלא ליפול במלכודת הדבש שהוא מציע למי שמחפש במוסיקה שלו קלרינט, חליל-צד וקרן יער לצד גיטרה חשמלית, מוג, פנדר רודז ואורגן וינטג'. באותה מידה, קשה שלא לזעום על הקלות שבה אפשר להפיל בפח כל מאזין, ולו הציני ביותר, בעזרת הפקה מוסיקלית מרשימה שהיא חלומו הרטוב של כל יסולוג מדופלם, קאמליסט ממושקף, פרו-רנסאנסיאי אנין-טעם או ג'נסיסופיל שכבר שמע כל בוטלג.


ממש כשם שאפשר להתפלא על הדרך שבה פידו הצליחו לשחזר את גדולת הסאונד הפלוידי על כל הניואנסים הקטנים שלה, אפשר להתאכזב מעט מן הליריקה העוסקת בשואה האקולוגית שתיפול על הגלובוס: מכל הנושאים בעולם, זה ללא ספק אחד השחוקים ביותר בימינו. התיפוף של ריץ' האצ'ינס אינו מלהיב יותר מדי, והייתי מחליף אותו במר גאווין הריסון של פורקיופיין טרי, אם היה מסכים לעבוד איתו. גם השירה של הסולן פידו עצמו, אינה מושלמת; למזלו, הוא מודע למגבלותיו, ולכן נעזר במספר זמרות וזמרים תומכים. מקריאת הבלוג במייספייס של פידו אפשר ללמוד כמה מאמץ הושקע במבנה האלבום, על חלקיו, השתקפויותיו הפנימיות, הרמזים העדינים, הבדיחות הפנימיות, החזרות המעגליות וההקפדה על כך שבכל פרק יבצבצו בעדינות קטעים נבחרים מתוך פרקים אחרים בסימפוניה שהיא דומסדיי אפטרנון.


לסיכום, "דומסדיי אפטרנון" הוא אלבום חמוד להפליא, מפתה וממכר. הוא התפשט כמו וירוס בקרב מאזיני רוק מתקדם בכל העולם רק על סמך איכויותיו המוסיקליות, הצליל הנקי שלו ורמת ההפקה הגבוהה. כמכלול, הוא אכן בנוי למופת וכמעט שאין בו רגעים מתים. כיצירה מקורית בעלת קיום עצמאי, הוא נשען בכבדות על כתפי ענקי-עבר, עד כדי כך שהוא לעתים נבלע בתוכם. ולמרות ההסתייגות החשובה הזאת, שלמעשה מעקרת ממנו כל ניצוץ של חדשנות, מרד נעורים או תקווה למהפיכה, זה אלבום שבהחלט שווה לגלות, לקנות, לחרוש ולנצור לשנים רבות. זו מוסיקה טובה לילדים טובים שרוצים את הפרוג שלהם מחוייט, מעונב ומעומלן. הוא מתאים כאלבום-מבוא נגיש לז'אנר הפרוגרסיבי, מצדיק האזנות רבות ולא מעורר מחלוקת.
הציון: 8.5/10


תגובות על הביקורת והאלבום /



אלבומים מומלצים נוספים

לוקאנדה דל פטה - פורסה...

בירדס אנד בילדינגס - בנטהאם טו בוהימת'

טאל - סקיימיינד




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")


 

ביקורות אלבומים נוספות...




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il