להקת "פילהרמוני" הצרפתית, בהנהגת הגיטריסט והמלחין המוכשר פרדריק לפי, פעלה במשך כעשר שנים )1988-1998) והוציאה חמישה אלבומים. "נורד" ("צפון"), אלבומה השני בחברת קיוניפורם האמריקנית, נולד בתקופה אופטימית במיוחד, שבה הצליחו חברי הלהקה לארגן תמיכה כספית להפקת שני סיבובי הופעות מוצלחים בבלגיה, גרמניה ודנמרק. הלהקה היתה בשיאה היצירתי, האמנים מצאו השראה עמוקה בנופים הצפון-אירופאיים החדשים, והתוצאה היא אלבום מעולה, ככל הנראה הטוב ביותר בקריירה של הלהקה.


"נורד" איננו אלבום רוקנרול אופייני, שכן הוא נינוח מאוד, מלודי וממוקד במטרה אחת. הדינמיקה הקבוצתית ממושמעת אך גמישה, הדיאלוג בין הגיטרות פורה וסבלני, הלחנים מעידים על מקצועיות ועל הקפדה. זה אלבום של מוסיקאים מבוגרים, רובם בשנות השלושים המאוחרות, ואיננו מבוסס על הורמונים גועשים.


כל שמונת הקטעים של 'נורד' הם וריאציה שיטתית על אותו ז'אנר ייחודי: שילוב מלומד בין סגנון ההלחנה המינימליסטי של סטיב רייך (משפטים מלודים קצרים שחוזרים על עצמם בשינויים עדינים, לאורך זמן, ויוצרים אפקט מהפנט של צמיחה איטית), ומורשתו הגיטריסטית של רוברט פריפ, הלא הוא מנהיג קינג קרימזון הגדולה, וההרכב שהקים אחר כך בשם 'ליג אוף קראפטי גיטאריסטס' (League of Crafty Guitarists).


בניגוד לאלבום היותר-זועם שבא אחריו, רייג' (Rage), כאן "פילהרמוני" היתה מפוייסת מאוד עם העולם, והקפידה על אסתטיקה אקוסטית כמעט מושלמת. הדיסטורשן מרוסן מאוד, הדינמיקה מעודנת, התיפוף של ז'אן-לואי בוטין שקט (ולפעמים פשוט איננו), והבאס של ברנרד רוס (צ'אפמן סטיק) נקי מאפקטים של 'פאז' או דיסטורשן. זה אלבום קל לעיכול מפני שהוא זורם בלי הפרעה, רגוע וממוקד בפיתוח שיטתי של מלודיות מלוטשות. הצליל שלו כל כך נקי מגימיקים, עד שאפשר לומר די בביטחון שהוא יאריך ימים זמן רב.


מבחינת האיזון בין מזרח (מינימליזם המושפע ממוסיקה אסיאתית) ומערב (רוק מתקדם), "נורד" מציע נוסחה שוחרת-שלום שיש לה גם "גרוב" וגם אתגר. מעניין, למשל, השימוש שעושה פרדריק לפי בגיטרת "פרטלס" (Fretless); גם ה"צ'אפמן סטיק" של ברנרד רוס מתבטא בצורה עדינה ובוגרת (תחרות לא רעה בכלל למר טוני לוין המפורסם). כל אלה הופכים את "נורד" לאלבום מלא-יופי וממכר, שאפשר בקלות להאזין לו שוב, ושוב, ושוב, כמעט ב'לולאה' אינסופית. אין אף קטע חלש, והחזון המוסיקלי של היוצרים ברור מאוד.


בהאזנה ראשונה המוסיקה עשוייה להישמע מעט "חוזרת על עצמה", אבל זה בגלל שהיא נובעת ממסורת מוסיקלית שונה, שדורשת האזנה אחרת: נשית יותר, רגישה יותר, עדינה יותר ומלאה בדקויות. מבחינה מסחרית אין כאן "שירים", כי הרי הכל אינסטרומנטלי, אין זמר פטפטן ואין סולואים מצ'ואיסטיים. למעשה גם אין כאן ממש סולואיסטים, כי מדובר באנסמבל דמוקרטי ושוויוני, שלא נותן "שואו" אלא פסקול לסרט שלא הופק.

לסיכום, האוצר הטמון בתוך האלבום 'נורד' הוא הטריאלוג הקונטרה-פונקטי בין שתי הגיטרות וה'סטיק', שראוי לציון מיוחד. בצירוף עם הפקה צלולה ולחנים המבוססים על מלודיות שמצליחות לתפוס את האוזן ולהעביר את המאזין לחוויה של מדיטציה פרוגרסיבית ממוקדת, הציון הוא: 9/10

 ביקורות והמלצות - אלבומים דומים