 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
כשיצא ב-1987, המשיך אלבום האולפן ה-13 של פינק פלויד לפלג את גרעין המעריצים המיוסר של הלהקה, אך כיום הוא כבר לא מעורר מחלוקת כה רבה. בתחילת שנות ה-80 החלו ווטרס וגילמור להוציא אלבומי סולו, שנכשלו מסחרית. גילמור הסיק את המסקנות שלו, ובחר להיעזר בשם מוכר, שמושך מליוני לקוחות בכל העולם; השימוש בשם 'פינק פלויד' יצר מחלוקת משפטית ארוכה וכואבת, בין רוג'ר ווטרס שנטש את הספינה בסוף 1985, ובין שלושת החברים הנותרים: גילמור, המנהיג החדש; מייסון, המתופף שאיבד את הביטחון ביכולתו; ומר ריצ'רד רייט, הקלידן המסומם שפוטר והתרחק לאי בודד.
למרות ש'מומנטרי' זכה בקלות לתואר המפוקפק "האלבום הגרוע ביותר בתולדות פינק פלויד", לא ניתן להעמיד פנים שהוא לא קיים. זה מה שאמר עליו רוג'ר ווטרס בראיון מ-1987:
אם שמים בצד את העובדה שווטרס צדק באבחנותיו, לפחות חלקית (האלבום אכן נמכר היטב), זו לא בושה, לא בגידה ולא ציניות להודות שמדובר בפרויקט מאכזב ביותר. חסרונו של ווטרס מורגש היטב, וזה ברור; אבל גם הקלידן ריצ'רד רייט, שלא יכול היה להצטרף ללהקה מסיבות משפטיות, אינו ממש נוכח באלבום - מכיוון שהוא הצטרף לזמן קצר, בסוף התהליך. אפילו אם משווים את 'מומנטרי' לאלבום הבא של פלויד בלי ווטרס (דיוויז'ן בל מ-1994), רואים שמדובר במוצר צולע, חסר-ישע. כל מעריץ מושבע של פלויד יאמר, עם היד על הלב, שהוא לא נתן לאלבום הזה יותר מדי האזנות, לפני שהשליך אותו הצידה באכזבה מרירה.
עיון שיטחי ברשימת הקרדיטים הארוכה יוצר את הרושם המוטעה, שמדובר בעבודה מוסיקלית עשירה ומגוונת: בוב אזרין חוזר לכיסא המפיק הנאמן; טוני לוין על הבס; לא אחד, אלא שלושה מתופפים גויסו בצו 8: בעיקר ג'ים קלטנר וקרמיין אפיס -- ניק מייסון כמעט ולא תופף באלבום, כי הרגיש חסר ביטחון, חלוד ובלתי-כשיר; ג'ון קארין על הקלידים (בפועל, המחליף הרשמי ובו-זמנית גם רוח הרפאים של ריצ'רד רייט); שלושה סקסופוניסטים (אף אחד מהם אינו דיק פרי), נגן האמונד ייעודי (ביל פיין), ו-4 זמרות ליווי, לא פחות. אך האיש החשוב ביותר הוסתר ממעריצי הלהקה: אנת'וני מור, יד ימינו של גילמור בתקופה קשה זו. מר מור איפשר לאיש העסקים המכובד להשלים בכבוד את כתיבת השירים, ואף קיבל קרדיט חלקי ל-3 מהם. ועדיין, גם הצוות העצום הזה לא הצליח להציל את 'מומנטרי' מעצמו.
רוב האלבום הוקלט בתוך 'אסטוריה', היאכטה המפוארת של גילמור, שעגנה בלונדון. ואכן, האלבום נפתח בצלילים של ים, גלים וסירה. ספינות והפלגות משמשות מוטיב חוזר אצל גילמור, וכיכבו גם באלבום הסולו שלו 'על אי' (On an Island) מ-2006. ואכן, אפילו אם משווים את 'מומנטרי' לאלבום הסולו השלישי של גילמור, גם במקרה הזה 'מומנטרי' מפסיד לו. זו לא רק ההפקה ה'אייטיזית' המצועצעת, עם הסינתים הקרים ומערכות התופים האלקטרוניות שהורגות כל סיכוי להפגנת אנושיות; זה גם לא הצליל הגדול-מדי שתוכנן מראש להופעות-ענק באצטדיונים נבחרים, למיקסום הרווחים של גילמור ומייסון; זו בעיקר הרמה המביכה של הלחנים והטקסטים, היעדר כל שביב של השראה או קונספט-על, והמחסור באמירה מקורית כלשהי על העולם.
גם אם מוותרים לגמרי על העיסוק במחנאות הפינק-פלוידית, והיריבות ההיסטורית בין מחנה ווטרס למחנה גילמור, אין כאן אפילו שיר אחד שאפשר לכנות אותו 'טוב', 'מעולה' או 'מושלם'. יש רגעים קצרים מדי של הנאה חולפת, סולו חביב של גילמור (On the Turning Away) שנשמע כמו חיקוי של עצמו מתקופת 'החומה' (קומפורטבלי נאמב); מוטיב נחמד שלא מגיע לשום מקום, וזהו בעצם. הרגע המוסיקלי המרשים ביותר באלבום הוא דווקא הפתיחה הגרנדיוזית של 'סורו' (Sorrow), הרצועה האחרונה בתקליט, שבו גילמור הצליח לייצר - באצטדיון בלוס אנג'לס - סאונד-גיטרה ענקי, לווייתני, מרעיד-ערים; אבל אחרי דקה ו-40 שניות השיר יוצא לדרך צפויה מראש, וכל האשראי שלו מתבזבז אל תוך טכנו-פופ מהדהד.
אין ספק שגם האלבום הקודם של פינק פלויד, 'דה פיינל קאט', היה שנוי במחלוקת; גם ב-1983 המעריצים היו מבולבלים מול השינויים בזהותה המוסיקלית והרעיונית של הלהקה. אבל ב'פיינל קאט' היה עיסוק בחומרים אמיתיים, אישיים, שבאמת נגעו בפצעים פתוחים. ב'מומנטרי', לעומת זאת, הטקסטים לא אומרים דבר, המקצבים איטיים ומונוטוניים, השירים נשמעים כמו המנונים מאולצים. מאחורי הוצאת האלבום לא עומד דבר מלבד דרישה למילוי אחר מחוייבויות חוזיות לחברת התקליטים, ואז לצאת לסיבוב הופעות עולמי ענק שיבטיח את הפנסיה של גילמור ומייסון. למרבה מזלה של פינק פלויד, באלבום הבא ב-1994 כבר תוקן חלק מהפגמים הללו, רמת הכתיבה השתפרה במקצת, ולחלק קטן מהשירים היתה היכולת לרגש אנשים בשר ודם.
גילמור ומייסון ב-1987 אם המעריצים של פינק פלויד יהיו מוכנים להתעלם מן השימוש בשם להקתם המפוארת לפרויקט הנמהר הזה מ-1987, אפשר בשקט רב להכניס את 'מומנטרי' אל מגירת קריירת הסולו הצולעת של דיויד גילמור. כמה ממעריצי פינק פלויד באמת מכירים ואוהבים את אלבום הסולו 'אבאוט פייס' של דיויד גילמור מ-1984?
כשבוחנים את הספרון המצורף לדיסק של 'מומנטרי', רואים את תמונתם המחוייכת של מייסון וגילמור. הם נראים כמו צמד אנשי עסקים עם חליפות, כמעט כמו שותפות של אדריכלים לונדוניים; אבל כשבודקים את הקרדיטים לשירים, מייסון לא מופיע באף אחד מהם. וזה כל הסיפור, זה מה שצריך להישאר בזיכרון: רק הגיטריסט עם הקול היפה, והרבה חברים טובים שמוכנים לעזור לו, בתשלום נדיב כמובן.
עטיפת האלבום היא עבודה אופיינית נוספת של סטורם ת'ורגרסון: 700 מיטות בית-חולים על חוף ים, אדם אחד יושב, גילשון בשמיים (רמז לשיר 'לרנינג טו פליי', Learning to Fly) וכמה כלבים ברקע (רמז לשיר 'דוגז אוף וור', Dogs of War). מעריצים רבים של פינק פלויד לא יודעים עד היום, שהמיטות המצולמות הן רק רמז לשורה בשיר 'יט אנאד'ר מובי' (Yet Another Movie), בה נאמר 'המראה של מיטה ריקה'. ציניקן מוחלט היה אומר, שהמיטות הרבות הוצעו עבור המאזינים המנומנמים של התקליט הכה-מרדים הזה. ולמרבה הפליאה, 'דה אנדלס ריבר' מ-2014 הוא אף יותר מרדים מ'מומנטרי'.
למרות ש'מומנטרי' זכה בקלות לתואר המפוקפק "האלבום הגרוע ביותר בתולדות פינק פלויד", לא ניתן להעמיד פנים שהוא לא קיים. זה מה שאמר עליו רוג'ר ווטרס בראיון מ-1987:
"אני חושב שהוא מאוד קליל, אבל זיוף פיקחי למדי. אם אתה לא מקשיב לזה יותר מדי ברצינות, זה באמת נשמע כמו פינק פלויד...השירים עלובים באופן כללי. אני לא יכול להאמין לטקסטים. אני בטוח שזה ימכור מצוין"
אם שמים בצד את העובדה שווטרס צדק באבחנותיו, לפחות חלקית (האלבום אכן נמכר היטב), זו לא בושה, לא בגידה ולא ציניות להודות שמדובר בפרויקט מאכזב ביותר. חסרונו של ווטרס מורגש היטב, וזה ברור; אבל גם הקלידן ריצ'רד רייט, שלא יכול היה להצטרף ללהקה מסיבות משפטיות, אינו ממש נוכח באלבום - מכיוון שהוא הצטרף לזמן קצר, בסוף התהליך. אפילו אם משווים את 'מומנטרי' לאלבום הבא של פלויד בלי ווטרס (דיוויז'ן בל מ-1994), רואים שמדובר במוצר צולע, חסר-ישע. כל מעריץ מושבע של פלויד יאמר, עם היד על הלב, שהוא לא נתן לאלבום הזה יותר מדי האזנות, לפני שהשליך אותו הצידה באכזבה מרירה.
עיון שיטחי ברשימת הקרדיטים הארוכה יוצר את הרושם המוטעה, שמדובר בעבודה מוסיקלית עשירה ומגוונת: בוב אזרין חוזר לכיסא המפיק הנאמן; טוני לוין על הבס; לא אחד, אלא שלושה מתופפים גויסו בצו 8: בעיקר ג'ים קלטנר וקרמיין אפיס -- ניק מייסון כמעט ולא תופף באלבום, כי הרגיש חסר ביטחון, חלוד ובלתי-כשיר; ג'ון קארין על הקלידים (בפועל, המחליף הרשמי ובו-זמנית גם רוח הרפאים של ריצ'רד רייט); שלושה סקסופוניסטים (אף אחד מהם אינו דיק פרי), נגן האמונד ייעודי (ביל פיין), ו-4 זמרות ליווי, לא פחות. אך האיש החשוב ביותר הוסתר ממעריצי הלהקה: אנת'וני מור, יד ימינו של גילמור בתקופה קשה זו. מר מור איפשר לאיש העסקים המכובד להשלים בכבוד את כתיבת השירים, ואף קיבל קרדיט חלקי ל-3 מהם. ועדיין, גם הצוות העצום הזה לא הצליח להציל את 'מומנטרי' מעצמו.
רוב האלבום הוקלט בתוך 'אסטוריה', היאכטה המפוארת של גילמור, שעגנה בלונדון. ואכן, האלבום נפתח בצלילים של ים, גלים וסירה. ספינות והפלגות משמשות מוטיב חוזר אצל גילמור, וכיכבו גם באלבום הסולו שלו 'על אי' (On an Island) מ-2006. ואכן, אפילו אם משווים את 'מומנטרי' לאלבום הסולו השלישי של גילמור, גם במקרה הזה 'מומנטרי' מפסיד לו. זו לא רק ההפקה ה'אייטיזית' המצועצעת, עם הסינתים הקרים ומערכות התופים האלקטרוניות שהורגות כל סיכוי להפגנת אנושיות; זה גם לא הצליל הגדול-מדי שתוכנן מראש להופעות-ענק באצטדיונים נבחרים, למיקסום הרווחים של גילמור ומייסון; זו בעיקר הרמה המביכה של הלחנים והטקסטים, היעדר כל שביב של השראה או קונספט-על, והמחסור באמירה מקורית כלשהי על העולם.
גם אם מוותרים לגמרי על העיסוק במחנאות הפינק-פלוידית, והיריבות ההיסטורית בין מחנה ווטרס למחנה גילמור, אין כאן אפילו שיר אחד שאפשר לכנות אותו 'טוב', 'מעולה' או 'מושלם'. יש רגעים קצרים מדי של הנאה חולפת, סולו חביב של גילמור (On the Turning Away) שנשמע כמו חיקוי של עצמו מתקופת 'החומה' (קומפורטבלי נאמב); מוטיב נחמד שלא מגיע לשום מקום, וזהו בעצם. הרגע המוסיקלי המרשים ביותר באלבום הוא דווקא הפתיחה הגרנדיוזית של 'סורו' (Sorrow), הרצועה האחרונה בתקליט, שבו גילמור הצליח לייצר - באצטדיון בלוס אנג'לס - סאונד-גיטרה ענקי, לווייתני, מרעיד-ערים; אבל אחרי דקה ו-40 שניות השיר יוצא לדרך צפויה מראש, וכל האשראי שלו מתבזבז אל תוך טכנו-פופ מהדהד.
אין ספק שגם האלבום הקודם של פינק פלויד, 'דה פיינל קאט', היה שנוי במחלוקת; גם ב-1983 המעריצים היו מבולבלים מול השינויים בזהותה המוסיקלית והרעיונית של הלהקה. אבל ב'פיינל קאט' היה עיסוק בחומרים אמיתיים, אישיים, שבאמת נגעו בפצעים פתוחים. ב'מומנטרי', לעומת זאת, הטקסטים לא אומרים דבר, המקצבים איטיים ומונוטוניים, השירים נשמעים כמו המנונים מאולצים. מאחורי הוצאת האלבום לא עומד דבר מלבד דרישה למילוי אחר מחוייבויות חוזיות לחברת התקליטים, ואז לצאת לסיבוב הופעות עולמי ענק שיבטיח את הפנסיה של גילמור ומייסון. למרבה מזלה של פינק פלויד, באלבום הבא ב-1994 כבר תוקן חלק מהפגמים הללו, רמת הכתיבה השתפרה במקצת, ולחלק קטן מהשירים היתה היכולת לרגש אנשים בשר ודם.
גילמור ומייסון ב-1987 אם המעריצים של פינק פלויד יהיו מוכנים להתעלם מן השימוש בשם להקתם המפוארת לפרויקט הנמהר הזה מ-1987, אפשר בשקט רב להכניס את 'מומנטרי' אל מגירת קריירת הסולו הצולעת של דיויד גילמור. כמה ממעריצי פינק פלויד באמת מכירים ואוהבים את אלבום הסולו 'אבאוט פייס' של דיויד גילמור מ-1984?
כשבוחנים את הספרון המצורף לדיסק של 'מומנטרי', רואים את תמונתם המחוייכת של מייסון וגילמור. הם נראים כמו צמד אנשי עסקים עם חליפות, כמעט כמו שותפות של אדריכלים לונדוניים; אבל כשבודקים את הקרדיטים לשירים, מייסון לא מופיע באף אחד מהם. וזה כל הסיפור, זה מה שצריך להישאר בזיכרון: רק הגיטריסט עם הקול היפה, והרבה חברים טובים שמוכנים לעזור לו, בתשלום נדיב כמובן.
עטיפת האלבום היא עבודה אופיינית נוספת של סטורם ת'ורגרסון: 700 מיטות בית-חולים על חוף ים, אדם אחד יושב, גילשון בשמיים (רמז לשיר 'לרנינג טו פליי', Learning to Fly) וכמה כלבים ברקע (רמז לשיר 'דוגז אוף וור', Dogs of War). מעריצים רבים של פינק פלויד לא יודעים עד היום, שהמיטות המצולמות הן רק רמז לשורה בשיר 'יט אנאד'ר מובי' (Yet Another Movie), בה נאמר 'המראה של מיטה ריקה'. ציניקן מוחלט היה אומר, שהמיטות הרבות הוצעו עבור המאזינים המנומנמים של התקליט הכה-מרדים הזה. ולמרבה הפליאה, 'דה אנדלס ריבר' מ-2014 הוא אף יותר מרדים מ'מומנטרי'.
לסיכום, 'מומנטרי לאפס אוף ריזן' הוא אכן זיוף מחוכם - אלבום גילמור סולו חלש, במסווה של קבוצה מגובשת. השימוש בשם 'פינק פלויד' נועד להגביר את המכירות, אבל בפועל - פגע קשות במוניטין הנדיר של הפלוידים; מאחורי ההבטחה של המותג הבריטי לא היתה יכולת ממשית לספק את הסחורה. כיום נחשב 'מומנטרי' לצעד מביך בקריירה המפוארת של פינק פלויד: אלבום שהופק מכל הסיבות הלא-נכונות, נטול השראה או כיוון. הוא לא עובר את מבחן ההאזנות החוזרות, בניגוד לקלאסיקות הענקיות של הלהקה משנות ה-70. אין צורך לסנגר על דיויד גילמור או לתקוף את ווטרס: מותר להודות, ברגע נדיר של הגיון, שזה היה אלבום מיותר לגמרי.
הציון: 6/10
