 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
'דה אנדלס ריבר', האלבום ה-15 של פינק פלויד, הוא אכזבה צפויה מראש. אין בו שירים גדולים, אין בו הברקות, אין בו הפתעות ואין בו שום דבר מסעיר. לא שהיו לנו תקוות גדולות (High Hopes) מלהקה שהתפרקה לפני 20 שנה. מעריציה הנאמנים של הלהקה הבריטית, המלווים אותה כמעט 50 שנה, ממש לא ציפו לקבל אלבום ישן-חדש שכזה. 'הנהר האינסופי' מוגדר כמחווה לקלידן המנוח, ריצ'רד רייט, אף שלא ברור כלל אם רייט היה מביע סיפוק מן התוצאה הסופית.
כיצד יכולות שאריות של קטעים מחזרות שהתקיימו ב-1993 לאלבום דיויז'ן בל, שיצא ב-1994, להתחרות ביצירות המופת של פינק פלויד? עצוב לומר, אך אין כאן שום תחרות עם 'תור הזהב' הפלוידי. האמת היא, שנדרש מאמץ על-אנושי כדי להרכיב משהו ראוי מתוך 20 שעות של ג'אם סשן באולפן. דיויד גילמור וניק מייסון הודו שנאלצו להוסיף סולואים חדשים, לשבץ אפקטים ולנסות לבנות מוצר עיקבי, ברמת הגימור הראויה למוניטין של המותג הידוע. אבל במבחן התוצאה האינסופית, 'הנהר האינסופי' הוא חומר הרדמה אלגנטי ותו-לא.
האלבום נפתח בקולו של ריצ'רד רייט, החבר החסר, שאומר 'בהחלט יש בינינו הבנה שבשתיקה', ו'יש הרבה דברים שלא נאמרים'. גילמור מוסיף משפט משלו, 'לפעמים אנחנו רבים, מתווכחים, ופותרים את זה בסוף'. שילוב ראיונות בפתיחת אלבום הוא טריק עתיק מ-1973 ('דארק סייד אוף דה מון'), שהציע לא אחר מאשר רוג'ר ווטרס. אחרי האיחוד הקצרצר עם ווטרס ב-2005, נוצרו בקרב הפלוידופילים תקוות מחודשות ל'רנסאנס'. אולי גם ווטרס הפרובוקטיבי היה חסר כאן, לפחות עבור אלו שאינם מאבדים עשתונות מקצת ביקורת פוליטית רדיקלית.
דיויד גילמור וניק מייסון - שאריות פינק פלויד
כיצד יכולות שאריות של קטעים מחזרות שהתקיימו ב-1993 לאלבום דיויז'ן בל, שיצא ב-1994, להתחרות ביצירות המופת של פינק פלויד? עצוב לומר, אך אין כאן שום תחרות עם 'תור הזהב' הפלוידי. האמת היא, שנדרש מאמץ על-אנושי כדי להרכיב משהו ראוי מתוך 20 שעות של ג'אם סשן באולפן. דיויד גילמור וניק מייסון הודו שנאלצו להוסיף סולואים חדשים, לשבץ אפקטים ולנסות לבנות מוצר עיקבי, ברמת הגימור הראויה למוניטין של המותג הידוע. אבל במבחן התוצאה האינסופית, 'הנהר האינסופי' הוא חומר הרדמה אלגנטי ותו-לא.
האלבום נפתח בקולו של ריצ'רד רייט, החבר החסר, שאומר 'בהחלט יש בינינו הבנה שבשתיקה', ו'יש הרבה דברים שלא נאמרים'. גילמור מוסיף משפט משלו, 'לפעמים אנחנו רבים, מתווכחים, ופותרים את זה בסוף'. שילוב ראיונות בפתיחת אלבום הוא טריק עתיק מ-1973 ('דארק סייד אוף דה מון'), שהציע לא אחר מאשר רוג'ר ווטרס. אחרי האיחוד הקצרצר עם ווטרס ב-2005, נוצרו בקרב הפלוידופילים תקוות מחודשות ל'רנסאנס'. אולי גם ווטרס הפרובוקטיבי היה חסר כאן, לפחות עבור אלו שאינם מאבדים עשתונות מקצת ביקורת פוליטית רדיקלית.
דיויד גילמור וניק מייסון - שאריות פינק פלויד
הכיוון של רוב הקטעים בהפלגה הוא 'אמביינט' (אווירתי), כמעט כמו הזייה נוסטלגית מלווה בפלאשבקים, חלומות בהקיץ ואולי אף געגועים מנומסים לאדם אפרורי וביישן, שאיננו עוד. זו לא הפעם הראשונה שהפלוידים 'מתאבלים' על חבר להקה שאיבדו. אבל בניגוד לקינות הדרמטיות על סיד בארט הססגוני והמסומם, כאן יש תחושה של דפדוף באלבום משפחתי ישן, כאשר התצלומים כולם שחור-לבן, דהויים, כמעט חסרי-חיים.
לאורך האלבום ניתן להרגיש ניסיון לשחזר ולמחזר רגעים גדולים מתוך אלבומים קלאסיים כמו 'וויש יו וור היר', 'אנימלס', 'דארק סייד' ואפילו קצת מ'החומה' (הרצועה Alons-Y נשמעת כמו שיעתוק של 'ראן לייק הל'). לעתים זה נעשה בצורה עדינה ומרומזת, ולעתים בצורה קצת בוטה יותר. הפתיחה של 'אניסינה' (Anisina), למשל, נשמעת בדיוק כמו 'אס אנד ת'ם' (Us and Them) מ'דארק סייד', והסקסופון של גלעד עצמון רק מחזק את החשד למיחזור מכוון.
הקטע הקצר 'סקינס' מצטט את תופי הטום-טום מתוך 'טיים' המפורסם. 'איטס ווט ווי דו' נשמע בדיוק כמו רגעי הסיום של 'שיין און יו קרייזי דיאמונד'; 'און נודל סטריט' הוא מוסיקת מעליות; 'טוקין הוקינג' הוא מיחזור חסר-בושה של הרצועה 'קיפ טוקינג' שהופיעה כבר באלבום דיוויז'ן בל - קולו של הפיזיקאי הבריטי סטיבן הוקינג מתוך פרסומת של 'בריטיש טלקום'; ו'קולינג' יכול להיות תת-פרק של פסקול די חיוור לסרט תיעודי על האמזונס.
באופן טבעי, האווירה האיטית והאמביינטית מזכירה את החלקים היותר-נשכחים מן האלבום דיויז'ן בל; אבל היצירות כאן, אם אפשר להגדיר אותן כ'יצירות' ולא כאילתורים מנומנמים על אותם שלושה-ארבעה אקורדים, הרבה פחות שאפתניות; בהיעדר טקסט או הקשר נושאי כלשהו, הן חסרות כל כיוון או אמירה. חלקן קצרות מדי בשביל להיחרט בזיכרון. ומעל לכל, דקות לא-מעטות באלבום מזכירות יותר מדי את 'און אן איילנד', פרוייקט הסולו האחרון של גילמור מ-2006, שהיה גם הוא - יותר טוב, זורם ושלם מזה.
אם אפשר להצביע על שני קטעים ראויים לציון באלבום, הרי אלו השני, 'זה מה שאנחנו עושים' (It's What We Do) והאחרון, 'לאודר דן וורדס' (Louder Than Words), שהוא אכן חזק יותר מן המילים החלשות שנכתבו עבורו. הטקסט של פולי סמסון בשיר האחרון עמוס בשבחים עצמיים, חנפני ודביק; אך הגיטרה המקסימה של גילמור מפלחת את האולפן כמצופה, בעוד מייסון ורייט מעניקים לגיטריסט את רוב המרחב, בלי להפריע למנוחת השכנים. תפקידי הבאס, שהיו שמורים למר רוג'ר ווטרס עד 1985, מפוזרים כאן בין גילמור, גיא פראט, בוב אזרין ואנדי ג'קסון.
זה אף פעם לא נעים להגיד דברים שליליים על אלבום של פינק פלויד. לעתים זו 'עבודה שחורה' שצריך לעשות, אם באמת אוהבים מישהו. האירוניה היא, שדווקא אלבום מיותר ודלוח כמו 'דה אנדלס ריבר' מחדד את גדולתם של אלבומי הלהקה בשיאה, בעיקר בשנים 1973-1979. אפילו אלבום בינוני וחלול כמו דיויז'ן בל נשמע פתאום עיקבי, מהנה ואפילו מעורר השראה, בהשוואה לאוסף ההבלחות חסר המשמעות שנרקם כאן במיומנות טכנית גבוהה, אך ללא הגיון מוסיקלי ורעיוני. הנהר האינסופי הזה יורש בקלות את מקומו של 'א מומנטרי לאפס אוף ריזן' מ-1987 בתור האלבום הגרוע ביותר של פינק פלויד אי-פעם.
מטרידה המחשבה, מה היה אומר הקלידן המנוח ריק רייט (נפטר מסרטן בספט' 2008) על התבשיל המטולא והשרירותי שרקחו שני חבריו באולפן, ללא ידיעתו או הסכמתו. נדמה שלא היה מחלק שבחים רבים מדי לדיסק המשעמם, בעל 18 הקטעים הקצרים, וגם לא לגרסת ה'דלאקס', שכוללת 3 קטעים מיותרים לא-פחות.
ייתכן שיש מניעים סמויים להוצאת האלבום הזה: מחוייבות חוזית כלשהי, נסיון לקידום שיווקי נוסף של קטלוג העבר, הזרמת כספים למשפחתו של הקלידן (שימו לב לשמו של רייט, שמופיע שוב ושוב בקרדיטים), ואולי אפילו השתקת המעריצים שדרשו 'עוד אלבום אחד ודי'. אפילו השימוש באחת השורות האחרונות מן האלבום הקודם בתור שם לאלבום הנוכחי, מייצר תחושה של המשכיות מזויפת. עצוב לומר: אולי לעולם לא נדע מה עמד מאחורי החלטתו של גילמור להוציא את החומרים מהארכיון. לעולם לא נלמד מה הניע אותו לשבת בסבלנות עם הגיטרה החשמלית לצד המחשבים באולפן, ולהעמיד פנים שפינק פלויד היא לא רק חברה בעירבון מוגבל (תאגיד) שהוקמה ב-1987, אלא גם ישות אמנותית בעלת יושרה, רלוונטיות וזכות קיום.
ערכו של כל אלבום נמדד במבחן ההאזנות החוזרות - ו'דה אנדלס ריבר' לא מעורר שום רצון להמשיך ולהאזין לו בעתיד. זה לא בגלל שהוא נשמע חובבני או מביך בצורה מופגנת, ולא בגלל שהמוסיקה חלילה לא נשמעת כמו המותג האודיופילי 'פינק פלויד'. הוא פשוט משעמם באופן אינסופי. ולמרבה המזל, יש לפחות 14 אלבומים טובים ממנו בקטלוג האולפני העשיר והנגיש של ההרכב הבריטי המתוקשר והמהולל הזה.
לאורך האלבום ניתן להרגיש ניסיון לשחזר ולמחזר רגעים גדולים מתוך אלבומים קלאסיים כמו 'וויש יו וור היר', 'אנימלס', 'דארק סייד' ואפילו קצת מ'החומה' (הרצועה Alons-Y נשמעת כמו שיעתוק של 'ראן לייק הל'). לעתים זה נעשה בצורה עדינה ומרומזת, ולעתים בצורה קצת בוטה יותר. הפתיחה של 'אניסינה' (Anisina), למשל, נשמעת בדיוק כמו 'אס אנד ת'ם' (Us and Them) מ'דארק סייד', והסקסופון של גלעד עצמון רק מחזק את החשד למיחזור מכוון.
הקטע הקצר 'סקינס' מצטט את תופי הטום-טום מתוך 'טיים' המפורסם. 'איטס ווט ווי דו' נשמע בדיוק כמו רגעי הסיום של 'שיין און יו קרייזי דיאמונד'; 'און נודל סטריט' הוא מוסיקת מעליות; 'טוקין הוקינג' הוא מיחזור חסר-בושה של הרצועה 'קיפ טוקינג' שהופיעה כבר באלבום דיוויז'ן בל - קולו של הפיזיקאי הבריטי סטיבן הוקינג מתוך פרסומת של 'בריטיש טלקום'; ו'קולינג' יכול להיות תת-פרק של פסקול די חיוור לסרט תיעודי על האמזונס.
באופן טבעי, האווירה האיטית והאמביינטית מזכירה את החלקים היותר-נשכחים מן האלבום דיויז'ן בל; אבל היצירות כאן, אם אפשר להגדיר אותן כ'יצירות' ולא כאילתורים מנומנמים על אותם שלושה-ארבעה אקורדים, הרבה פחות שאפתניות; בהיעדר טקסט או הקשר נושאי כלשהו, הן חסרות כל כיוון או אמירה. חלקן קצרות מדי בשביל להיחרט בזיכרון. ומעל לכל, דקות לא-מעטות באלבום מזכירות יותר מדי את 'און אן איילנד', פרוייקט הסולו האחרון של גילמור מ-2006, שהיה גם הוא - יותר טוב, זורם ושלם מזה.
אם אפשר להצביע על שני קטעים ראויים לציון באלבום, הרי אלו השני, 'זה מה שאנחנו עושים' (It's What We Do) והאחרון, 'לאודר דן וורדס' (Louder Than Words), שהוא אכן חזק יותר מן המילים החלשות שנכתבו עבורו. הטקסט של פולי סמסון בשיר האחרון עמוס בשבחים עצמיים, חנפני ודביק; אך הגיטרה המקסימה של גילמור מפלחת את האולפן כמצופה, בעוד מייסון ורייט מעניקים לגיטריסט את רוב המרחב, בלי להפריע למנוחת השכנים. תפקידי הבאס, שהיו שמורים למר רוג'ר ווטרס עד 1985, מפוזרים כאן בין גילמור, גיא פראט, בוב אזרין ואנדי ג'קסון.
זה אף פעם לא נעים להגיד דברים שליליים על אלבום של פינק פלויד. לעתים זו 'עבודה שחורה' שצריך לעשות, אם באמת אוהבים מישהו. האירוניה היא, שדווקא אלבום מיותר ודלוח כמו 'דה אנדלס ריבר' מחדד את גדולתם של אלבומי הלהקה בשיאה, בעיקר בשנים 1973-1979. אפילו אלבום בינוני וחלול כמו דיויז'ן בל נשמע פתאום עיקבי, מהנה ואפילו מעורר השראה, בהשוואה לאוסף ההבלחות חסר המשמעות שנרקם כאן במיומנות טכנית גבוהה, אך ללא הגיון מוסיקלי ורעיוני. הנהר האינסופי הזה יורש בקלות את מקומו של 'א מומנטרי לאפס אוף ריזן' מ-1987 בתור האלבום הגרוע ביותר של פינק פלויד אי-פעם.
מטרידה המחשבה, מה היה אומר הקלידן המנוח ריק רייט (נפטר מסרטן בספט' 2008) על התבשיל המטולא והשרירותי שרקחו שני חבריו באולפן, ללא ידיעתו או הסכמתו. נדמה שלא היה מחלק שבחים רבים מדי לדיסק המשעמם, בעל 18 הקטעים הקצרים, וגם לא לגרסת ה'דלאקס', שכוללת 3 קטעים מיותרים לא-פחות.
ייתכן שיש מניעים סמויים להוצאת האלבום הזה: מחוייבות חוזית כלשהי, נסיון לקידום שיווקי נוסף של קטלוג העבר, הזרמת כספים למשפחתו של הקלידן (שימו לב לשמו של רייט, שמופיע שוב ושוב בקרדיטים), ואולי אפילו השתקת המעריצים שדרשו 'עוד אלבום אחד ודי'. אפילו השימוש באחת השורות האחרונות מן האלבום הקודם בתור שם לאלבום הנוכחי, מייצר תחושה של המשכיות מזויפת. עצוב לומר: אולי לעולם לא נדע מה עמד מאחורי החלטתו של גילמור להוציא את החומרים מהארכיון. לעולם לא נלמד מה הניע אותו לשבת בסבלנות עם הגיטרה החשמלית לצד המחשבים באולפן, ולהעמיד פנים שפינק פלויד היא לא רק חברה בעירבון מוגבל (תאגיד) שהוקמה ב-1987, אלא גם ישות אמנותית בעלת יושרה, רלוונטיות וזכות קיום.
ערכו של כל אלבום נמדד במבחן ההאזנות החוזרות - ו'דה אנדלס ריבר' לא מעורר שום רצון להמשיך ולהאזין לו בעתיד. זה לא בגלל שהוא נשמע חובבני או מביך בצורה מופגנת, ולא בגלל שהמוסיקה חלילה לא נשמעת כמו המותג האודיופילי 'פינק פלויד'. הוא פשוט משעמם באופן אינסופי. ולמרבה המזל, יש לפחות 14 אלבומים טובים ממנו בקטלוג האולפני העשיר והנגיש של ההרכב הבריטי המתוקשר והמהולל הזה.
לסיכום, 'דה אנדלס ריבר' הוא לא נהר שכדאי לשוט בו. מעיין ההשראה התרוקן זה מכבר, והמחווה לריצ'רד רייט לא היתה נחוצה כלל. לאלבום אין היגד כלשהו, ומבחינה מוסיקלית - כל מה שהורכב כאן, כבר בוצע בצורה מרשימה הרבה יותר באלבומי העבר המפואר. לכן, המאזינים הצעירים מוזהרים שלא להתחיל את ההיכרות עם פינק פלויד דווקא כאן.
הציון: 5/10
|
- החומה - The Wall
- דארק סייד אוף דה מון
- וויש יו וור היר - Wish You Were Here
אלבומים מומלצים של פינק פלויד
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות / להקות ואמנים / הספר / אודות