רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
Ummagumma by Pink Floyd

Pink Floyd

Ummagumma

1969 Harvest Records

2011 EMI Remaster (2-CD)

UK

(39:39+46:55=1:26:11)

pinkfloyd.co.uk

ביקורת: ליעד עיני ואורי ברייטמן 17/08/13
רבים ממעריצי פינק פלויד "דילגו" על האלבום המוקדם הזה, בעיקר בגלל שלא יצא ממנו אף סינגל או להיט. במבט לאחור, אפילו חברי הלהקה מודים שהוא היה בגדר נסיון מעבדה, תרגיל לימודי באולפן, וברמת התוצאה - פרויקט שנוי במחלוקת שלא זכה להצלחה.


אומה-גומה הוא פרי יומרה אמנותית מעוררת קינאה, הנובעת ממתירנות נדירה מצידה של חברות התקליטים הבריטיות ובראשן אי-אם-איי (EMI), בשיא תקופת האופוריה הביטלסית. שורשיו נטועים באוונגרד מערב-אירופאי ייחודי, המושפע קשות מ"מוזיק קונקרט" (ז'אנר אוונגרדי שהתפתח בצרפת במלחמת העולם השנייה).


השם המוזר של האלבום, 'אומה-גומה', הוא מעין סלנג בריטי למילה 'סקס' (במובן של יחסי מין) באוניברסיטת קיימברידג', בעיר בה נולדו וגדלו חלק מהפלוידים. עם זאת, קשה לחשוב על אלבום פחות סקסי מזה. המארז הכפול מורכב מאלבום הופעה בעל 4 שירים באורך כולל של 39 דקות, ואלבום אולפן המורכב מיצירות סולו של חברי הלהקה, באורך כולל של כ-47 דקות. המארז יצא לאור רשמית ב-25 באוקטובר 1969.


גרסת ה'דיסקברי' שיצאה ב-2011 כחלק מקמפיין ה-Why Pink Floyd עברה רימסטר מודרני מידיו של ג'יימס גאת'רי. היא נשמעת כפי שאלבום האולפן היה צריך להישמע בהתחלה: צלול, מובן, בלי בעיות טכניות. בתקליט הויניל כולנו יודעים שהטכנולוגיה לא הייתה מתקדמת כל כך. בהשוואה, גרסת הרימסטר הראשונה של 1994 לא נשמעת כל כך טוב (יותר מדי 'היס'). בכל מקרה, אין בונוסים בגרסה של 2011.

דיסק 1: אלבום ההופעה

ההקלטה מבוססת על שתי הופעות של הפלויד, הראשונה בעיר ברמינגהאם, ב-27 אפריל והשנייה בעיר מנצ'סטר, 2 מאי 1969. זהו אלבום חזק שבו מבצעים הפלוידים קטעים שהוציאו בעבר ונחשבים כיום לקלאסיקות. באופן מפתיע, זהו האלבום ה'חי' היחיד בקטלוג הרשמי של פלויד עד 1988.


הביצוע ליצירה 'אסטרונומי דומיין' (Astronomy Domine) מאלבום הבכורה "פייפר...", נשמע אפילו יותר מעניין לאחר שהורחב כאן מ-4 דקות בגרסת האולפן הראשונה ל-8 דקות על הבמה. זוהי מעין מחווה שקטה למנהיג הקודם בתקופה ההיא, סיד בארט.


ציוד להקת פינק פלויד - עטיפת האלבום ההופעה של אומה-גומה
עטיפת אלבום ההופעה


לאחר מכן, מבצעת הרביעייה קטע אינסטרומנטלי שהוקלט בנובמבר 1968 ושיצא במקור כסינגל, 'תיזהר עם הגרזן הזה, יוג'ין' ( Careful With that Axe, Eugene), שאינו מיועד לנשים בהריון. זו יצירה נסיונית למדי, שאינה מיועדת לתחנות הרדיו אלא להופעות אינטימיות. השיא של הקטע הוא כמובן צרחתו מקפיאת הדם של הבסיסט רוג'ר ווטרס, שכנראה ממחישה את מעשיו הנוראיים של יוג'ין עם הגרזן. היצירה, שנשמעת קצת כמו פסקול של סרט אימה בכיכובו של ג'ק ניקולסון ('הניצוץ'), הקדימה את ז'אנר הפוסט-רוק בכמה עשרות שנים, הופכת אינטנסיבית לקראת האמצע, ונרגעת באיטיות רבה עד הדממה הסופית.


לאחר הקטע הדי מבהיל הזה, אנו טסים אל לב השמש, עם ביצוע בלתי-רגיל ל-'סט דה קונטרולס פור דה הארט אוף דה סאן' (Set the Controls for the Heart of the Sun) מהאלבום השני של הפלויד, 'סוסרפול אוף סיקרטס'. הקטע, שנכלל בהופעות הלהקה רק עד 1973, מבוצע בחופשיות רבה יותר מגרסת האולפן, ומבליט את הכיוון האוריינטלי שבבסיס המלודיות שלו. הנטייה ל'רוק-חלל' (ספייס-רוק) בולטת באפקטים של רייט ובגיטרות הפסיכדליות של גילמור. ראויה לציון כאן עבודת כלי ההקשה המאומצת של מייסון (הוא מעולם לא עבד קשה כל כך) ומר ווטרס שהצטרף אליו לעתים, בין השאר בהתקפות אכזריות על גונג חסר-ישע.


הרצועה הרביעית והאחרונה באלבום ההופעה של אומה-גומה היא ביצוע דרמטי ומוצלח לקטע המצמרר והמאתגר 'א סוסרפול אוף סיקרטס' (A Saucerful of Secrets) מתוך האלבום בעל אותו השם. היצירה מחולקת למעשה לשני חלקים - הראשון כאוטי ואלים, השני עוגבי-כנסייתי וכמעט קלאסי. שירתו חסרת-המילים של דיוויד גילמור על הבמה נשמעת שונה לחלוטין מן הגרסה המקהלתית המרוסנת וה'בריטית' של גרסת האולפן, שכאן התווספו לה התופים הרועשים של מייסון.


דיסק 2: אלבום האולפן

"האלבום קיבל ביקורות טובות נלהבות ברובן, למרות שאני לא חושב שאנחנו כל כך אהבנו אותו. היה כיף לעשות אותו, לעומת זאת, וזה היה תרגיל מועיל - אבל היצירות האישיות הוכיחו, לדעתי, שהחלקים לא היו גדולים כמו סכומם"
(ניק מייסון, מתוך האוטוביוגרפיה שלו, 'אינסייד אאוט')

בומבסטי, נסיוני לגמרי, הזוי לעתים אבל מעניין למי שמוכן להשקיע בהאזנה. בניגוד לאלבום ההופעה, שמשקף את הפלויד כקבוצה מגובשת, אומה-גומה האולפני הוא אוסף עבודות סולו של חברי הלהקה כיחידים בודדים. כל חבר להקה קיבל חצי-צד של תקליט ויניל. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהאדונים רייט, ווטרס, גילמור ומייסון לקחו על עצמם פרויקט אנטי-קולקטיבי שכזה.


ראשית ריצ'רד רייט מציג את היצירה האישית שלו, 'סיזיפוס' (Sysyphus) אפוס אוונגרדי אינסטרומנטלי בן 13 דקות. השורשים הקלאסיים והמודרניסטיים של רייט נחשפים כאן בצורה הברורה ביותר בקריירה שלו, והוא לקח אותם לכיוונים אנטי-מסחריים לגמרי. למי שלא מכיר, סיזיפוס הוא דמות במיתולוגיה היוונית, מלך קורינתוס, אדם ערמומי שנענש על מזימותיו בכך שנידון לגלגל סלע כבד במעלה גבעה ולראות אותו מתגלגל שוב למטה, עד קץ הימים.


הפרק הראשון של "סיזיפוס" הוא נעימת מלוטרון מרושעת וקמאית, כמעט חגיגית אפילו. בפרק השני רייט מתחיל בנימה מלנכולית, בעלת גוון אימפרסיוניסטי, אך תוך שתי דקות רייט מתפרע על קלידי הפסנתר, קצת כמו קית' אמרסון (ELP) בתקופתו הנועזת ביותר. לראשונה ולאחרונה בקריירה שלו עם הפלוידים, רייט הופך את הפסנתר למפלצת שהגיעה מן הלא-נודע.


הפרק השלישי ב'סיזיפוס' של רייט הוא האנטי מוזיקלי ביותר, המפחיד ביותר הבומבסטי ביותר והרועש ביותר. תרגיל תיאורטי מעניין ב'מוזיק קונקרט' (Musique Concrete), הוא מציג דפיקות על המצילות, צרחות מפחידות שנקטעות בבת-אחת. המלוטרון חוזר בעדינות מתוך הערפל בפרק הרביעי והאחרון (הארוך מכולם: 7 דקות), בגיבוי ציפורים וצ'לו. באנג! לאחר כל מיני קשקושים פסיכדליים, אנו שבים מיד לפרק הראשון - מבנה קלאסי לפסקול סרט אימה; כך מסתיים לו הפרק האחרון: במצילת תוף רועשת שחותמת 13 דקות עוכרות-שלווה במיוחד. ריק רייט סיים את חלקו, ריק רייט יכול ללכת.


הסאונד הפינק-פלוידי המוכר חוזר בעזרתו של ידידנו המוכר רוג'ר ווטרס. חמוש בגיטרה קלאסית פשוטה, הוא מסייע לנו להירגע עם הקטע הנוגה 'מדשאות גרנטצ'סטר' (Grantchester Meadows). קטע צנוע אקוסטי ופסטורלי בן 7 דקות עם המון ציפורים (שלדג מוזכר בטקסט, למשל) וחיות בר שונות. הקטע עוסק בחלום על אחו ירוק במקום מולדתם של ווטרס, גילמור ובארט: העיר קיימברידג', והשדות המקיפים אותה. הוא מסתיים בזבוב טורדני שנקטל במכת-אנוש.


"מוזר" - זה התיאור השמרני ביותר שאפשר להדביק לרצועה השנייה של ווטרס (והשישית בתקליט האולפן), ששמה המתורגם הוא "כמה מינים של בעלי חיים קטנים ושעירים שנאספו במערה ומכייפים עם פיקט". פיקט, אגב, הוא סקוטי בימי האימפריה הרומית. ווטרס מדמה יצורים עכבריים וסנאיים, נושא נאומים במבטא סקוטי, כמעט כאילו הוא צוחק על כל הרעיון של אומה-גומה, בדרכו הצינית הייחודית. זה לא ממש פרוגרסיב; יותר בכיוון של נונ-סנס. מייסון טוען שווטרס הושפע באותה תקופה מידידו רון גיסין, שעבד עם הפלויד באלבום הבא, אטום הארט מאד'ר.


דיויד גילמור ממשיך את הקו הפסטורלי שאיתו החל ווטרס, אבל לוקח אותו לכיוונים מלודיים, מבוססי-ריף, רוקיים ומעט יותר נוחים להאזנה. ביצירה 'הדרך הצרה' (The Narrow Way) באורך כולל של 12 דקות, משתקפת החשיבה של אחד הגיטריסטים החשובים בתולדות הרוק הבריטי: נסיון לאזן בין הנסיוני והמוכח, המלודי והמופשט, האנושי והמכאני, הנעים והמטריד.


לאחר מעשה, הגדיר גילמור בפומבי את הניסוי הזה ככישלון - אבל בפרק השלישי שלו הוא נשמע כמו אבטיפוס ראשוני לסאונד הקלאסי של פינק פלויד. אם מישהו רוצה להבין את הדרך הארוכה שעשו הפלוידים מסיד בארט ועד 'אקוז' (Echoes) של 'מדל', כדאי שיאזין גם לזה.


המתופף השקט ניק מייסון קיבל קצת יותר מ-8 דקות ליצירה שלו עם הקטע המאולתר שלו, "מסיבת הגן של הווזיר הגדול" (The Grand Vizier's Garden Party), כאשר הכוונה היא לסולטן העות'מאני. אשתו של ניק באותה תקופה, לינדי, פותחת ונועלת את היצירה עם חלילים נעימים להאזנה. מייסון, שמעולם לא הגדיר את עצמו בתור מלחין, ניסה את כוחו על מגוון כלי הקשה, חלקם ניתנים לכיוון טונאלי, במטרה מוצהרת לשבור את תבנית סולו התופים, אך ללא הצלחה יתרה.


עטיפת האלבום היא רעיון של סטורם ת'ורג'רסון המנוח, מקבוצת היפנוסיס שעבדה עם הרבה להקות רוק מתקדם אבל בעיקר פינק פלויד. העיצוב מציג את אפקט דרוסטה עתיק היומין, שהוא, בקיצור נמרץ, תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה - עד אינסוף, לכאורה. חברי הלהקה נראים בה לפחות ארבע פעמים, כל אחד במקום שונה. הקונספט מאחורי העטיפה, לדברי ת'ורג'רסון, הוא נסיון לשקף חזותית את המוסיקה של פינק פלויד, שהיא רב-שכבתית במהותה. הצילום המורכב, שאיפשר לקוני תקליט הויניל לבהות בו במשך דקות ארוכות, איבד את כל המשמעות שלו בגרסת הדיסק הממוזערת. עטיפת אלבום האולפן מתעדת נאמנה את ערימות הציוד היקר, שאיתן נגררו הפלוידים להופעות ברחבי העולם.

לסיכום, אומה-גומה מכיל אלבום הופעה מוצלח, ואלבום אולפן מוזר ביותר. רק מעריצים שרופים של הפלויד יוכלו לאהוב אותו באמת, או חובבי אוונגארד קיצוני. למרות שהוא מאתגר להאזנה רצופה, יש בו לא מעט נקודות מעניינות, שלוקחות את המאזין למסע בזמן. בכל מקרה, רק גרסת ה'דיסקברי' מ-2011, עם הרימסטר המעולה, ראויה לרכישה.

ולכן הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של פינק פלויד






איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il