 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
"אטום הארט מאד'ר", הידוע יותר בכינוי "אלבום הפרה של פינק פלויד", הוא מוצר שנוי במחלוקת. יצירת הנושא שלו, סימפוניה פסיכדלית-גותית באורך 23 דקות, היתה יקרה מאוד לביצוע, ולכן לא הושמעה בפני קהל על ידי חברי הלהקה מאז 1972. דיויד גילמור כינה אותה 'זבל מוחלט'. רוג'ר ווטרס אמר שצריך להשליך אותה לפח ולעולם לא להאזין לה. ריצ'רד רייט אמר שבמבט לאחור, היא לא נשמעת כל כך טובה. ניק מייסון אמר שהיא מביכה מאוד עבורו, שהיא לא היתה מוצלחת אבל לפחות חינוכית. מייסון הוסיף שהלהקה היתה צריכה להקליט אותה שוב, וכנראה שהוא צודק.
הצד השני של אה"מ הוא אוסף מאולתר של שירים, אותם הלחינו בנפרד ארבעת חברי הלהקה. כאלבום, אטום הארט מאד'ר לא משתווה לסדרת הפנינים שהפיקה פינק פלויד בשנים 1973-1979. עם זאת, יצירת הנושא השאפתנית והארוכה מצדיקה יחס מיוחד, ניתוח פרטני והכנסה לתוך הקשר תקופתי מתאים.
Ron Geesin
רון גיסין לארבעת חברי פינק פלויד היה קל להתנער מיצירה כמו אטום הארט מאד'ר, כיוון שהם שכרו מלחין חיצוני כדי שיעשה את מרבית עבודת הכתיבה. הרעיון נולד במקרה, בתור מוטיב דמוי-מערבון של דיויד גילמור על הגיטרה, שלבש צורה באיטיות, תוך כדי ג'אמים של הלהקה בהופעות ובחדרי חזרות. משם והלאה הוא הפך לפרויקט של רון גיסין (Ron Geesin), מלחין ממוצא סקוטי שהתיידד עם ניק מייסון ולאחר מכן גם עם רוג'ר ווטרס.
גילמור ורייט הציגו את השלד המוסיקלי של היצירה בחטף בפני מר גיסין המופתע. ווטרס לא ידע לקרוא תווים, ולכן נתן לגיסין שליטה מלאה. ווטרס ומייסון הקליטו את תפקידי הבס והתופים לבדם, בלי להשתמש במטרונום (מה שיצר בהמשך בעיה של קצב משתנה מול התזמורת והמקהלה). אז נסעה הרביעייה לארצות הברית, והותירה את גיסין לבדו, כדי להתמודד עם כובד משימת ההלחנה והעיבוד. בסיומם של כמה חודשי עבודה מתסכלים, גיסין סיפק את הסחורה למעבידיו הסלבריטאים, שנתנו לו 1/5 מן התמלוגים, אבל מעט מאוד קרדיט.
בקיץ החם של 1970 כתב רון גיסין את כל תפקידי כלי הנשיפה, המקהלה והצ'לו עבור אטום הארט מאד'ר. את היצירה ניגנו 10 נשפנים, מקהלת ג'ון אלדיס המונה 20 זמרים וזמרות, ונגן צ'לו אחד. היא הוקלטה באולפני אבי רואד, וסימנה את תחילת עבודתו של טכנאי הסאונד אלן פרסונס עם פינק פלויד. צוות ההפקה גייסה כל אפקט אפשרי וכל מכונת-השמעה שיכלה למצוא בבניין, כדי להעמיס על המאזין אינספור שכבות של צלילים סותרים. במקביל, נאלצה הלהקה לקצר את תהליך הליטוש והגימור כדי לעמוד בזמנים ולצאת להופעות נוספות.
הפרק הראשון, המכונה 'צעקת אבא', מציג את המנגינה הבולטת של היצירה, שאליה אפשר להתייחס בתור 'הנושא הראשי', או 'המוטיב המרכזי'. מוטיב זה מבוצע על ידי יחידת כלי נשיפה בולטת, המעניקה לו את הגוון הקולנועי, ההירואי והמעט-קיטשי שלו; פרק זה נמשך 2 דקות ו-54 שניות. הפרק השני מכונה 'ברסט מילקי', מציג נושא שני בעזרת צ'לו, כשאת המנגינה מפתחת הגיטרה החשמלית, בצורה נעימה לאוזן, לאורך פחות משלוש דקות נוספות (עד תזמון 5:26 בדיסק).
הפרק השלישי, המכונה 'מאד'ר פור', הוא הקטע ה'כנסייתי', ה'גותי' וה'דתי' ביותר ביצירה. לכן הוא גם הסטטי מכולם. אורגן ההאמונד של רייט מדמה עוגב כנסייה, ומקהלה חמורת-סבר משייטת לה על שני אקורדים עד 10:12. הפרק הרביעי, המכונה 'פאנקי דאנג', מתחיל בתור ג'אם בלוזי פשוט, מתחבר לשירת ג'יבריש מפתיעה של המקהלה, ומתחבר שוב למוטיב המרכזי עם כל כלי הנשיפה עד שהוא מפנה מקום לפרק הבא בתזמון 15:29.
הפרק החמישי, המכונה 'תיזהרו על הגרונות שלכם בבקשה', הוא האוונגארדי מכולם. הוא מכיל מבחר אפקטים מוזרים, מפחידים ומסתוריים. בין לבין הוא משלב הקלטות של פרקים קודמים, בטכניקה המזכירה קולאז' קולנועי, או היזכרות אנושית בחוויות קודמות מן העבר. פרק זה, שנמשך פחות מ-4 דקות, הוא הקשה ביותר לעיכול מכולם, כיוון שהוא אנטי-מוסיקלי למדי - ולכן גורם למאזינים רבים להתייאש דווקא לפני הסוף. הפרק מסתיים בתזמון 19:13, ממש כאשר קולו המתכתי של הטכנאי מבקש 'דממה באולפן'.
הפרק השישי והאחרון של אטום הארט מאד'ר, המכונה 'הופעה מחדש', נמשך 4 וחצי דקות. הוא מכיל 'קודה' (Coda) אל המוטיב שהוצג בפרק הראשון, תוך שילוב מקוצר של המוטיב השני (על הצ'לו) ושל סולו הגיטרה מן הפרק השני. המוטיב המרכזי מוצג כאן בצורה מורחבת, וכולל עכשיו גם את המקהלה, המצטרפת לחגיגה. הסיום מבוצע בצורה חגיגית ופורמלית, ממש כמו בסימפוניה קלאסית, וחותם 23 דקות ו-43 שניות של פינק פלויד נרגשת ומבולבלת.
בתמונה: ארבעת חברי פינק פלויד מצטלמים לעטיפת האלבום
עדיין מתחבאים מן המצלמה בשלב זה
כל חברי הלהקה מודים שיצירה ארוכה כמו אטום הארט מאד'ר נתנה להם את הנסיון, המיומנות והביטחון הדרושים כדי להפיק יצירה ארוכה לא פחות, אך מוצלחת יותר. זוהי 'אקוז' (Echoes) שיצאה שנה מאוחר יותר, באלבום 'מדל' (Meddle). הלהקה זנחה בהמשך את השימוש בתזמורת קלאסית כמרכיב מרכזי ביצירה, מסיבות כלכליות ברורות, אך גם מסיבות טכניות ומהותיות. הפלוידים העדיפו אוסף סינתיסייזרים ומקהלה מינימליסטית של שלוש זמרות לכל היותר על הבמה.
עד כמה שאטום הארט מאד'ר, היצירה שתפסה את כל צד א' של תקליט הויניל, היתה רעועה מבחינה מוסיקלית, צד ב' של התקליט חיזק את התחושה שחברי הלהקה לא היו ממוקדים. ארבעת השירים שנזרקו יחדיו אל צד ב' (B-Side) אינם חושבים להשתייך אל פסגת היצירה של פינק פלויד. השיר 'איף' (If) של ווטרס מציג טקסט ישיר ומעניין של ווטרס, בו הוא ככל הנראה מדבר על רגשות האשמה שלו סביב ההתייחסות למנהיג הלהקה הקודם, סיד בארט, ניתוק הקשר עם חברו הוותיק, והפחד המתמיד מפני אובדן השפיות. אך למרות הליריקה החושפנית, מבחינה מוסיקלית אין בו שום דבר מעניין.
'קיץ 68', שיר זניח שכתב וביצע באופן חריג הקלידן המבויש ריצ'רד רייט, מדבר על חוויותיו המבלבלות עם מעריצות הלהקה ('גרופיות') בסיבוב ההופעות האמריקני; השיר לא הותיר רושם בל-יימחה על העשור. השיר 'פאט אולד סאן' (שמש שמנה וזקנה) של דיויד גילמור, מזכיר באופן חשוד את השיר 'לייזי אולד סאן' של להקת קינקס (Kinks) מן האלבום 'משהו אחר' (Something Else) שיצא לאור שלוש שנים קודם לכן, ב-1967. גילמור עצמו מכחיש כל חשד לגניבה אמנותית.
נקודת השפל של האלבום, כך מסכימים כולם, היא הקטע החמישי והאחרון, פרי הגותו של ניק מייסון: 'ארוחת הבוקר הפסיכדלית של אלן'. מדובר בקטע מיותר, שחברי הלהקה התחננו שלא ייכלל בתקליט. לרוע המזל, הוא נכנס ליצירה המוגמרת, כיוון ששאר החומרים לא מילאו אפילו 40 דקות. בקטע הוקלט אחד מפועלי הבמה של הלהקה (רואדי בשם אלן סטיילס) כשהוא ממלמל לעצמו על רקע ארוחת בוקר (שהוקלטה במטבח של מייסון), והלהקה מנגנת סביבו כמה שטויות מדי פעם. חבל שבזבוז הזמן הזה נמשך לא פחות מאשר 13 דקות תמימות, שפוגעות ברושם הכללי החיובי שיוצר האלבום בצידו הראשון. דבר דומה אפשר להגיד גם על העטיפה (פרה רועה באחו), שאין לה כל קשר למוסיקה, למרות שזכתה למעמד איקוני, ולאינספור חיקויים ופרודיות.
גרסת הרימסטר של 2011 של ג'יימס גאת'רי ועמיתו ג'ואל פלאנט, הצליחה לשפר קצת את הסאונד המאכזב-במקצת של תקליט הויניל העתיק. עדיף להתאמץ ולהשיג את גרסת ה'דיסקברי' מ-2011, מאשר להיתקע עם הגרסה הדיגיטלית הבינונית מ-1994. הרימסטר של 2011 הצליח להוריד את רמת ה'היס' (Hiss, רעש רקע בתדירויות הגבוהות) וניקה יפה את ערוצי התזמורת, ובמיוחד את כלי הנשיפה והמקהלה.
הצד השני של אה"מ הוא אוסף מאולתר של שירים, אותם הלחינו בנפרד ארבעת חברי הלהקה. כאלבום, אטום הארט מאד'ר לא משתווה לסדרת הפנינים שהפיקה פינק פלויד בשנים 1973-1979. עם זאת, יצירת הנושא השאפתנית והארוכה מצדיקה יחס מיוחד, ניתוח פרטני והכנסה לתוך הקשר תקופתי מתאים.
רקע על האלבום
שנת 1970 התאפיינה בנסיונות שונים של חברות תקליטים, לשדך בין להקות רוק בריטיות ובין תזמורות בפרט והעולם הקלאסי בכלל. מה שהחל בתור הצלחה מסחרית של להקת 'המודי בלוז', תפס תאוצה עם נסיונות דומים של להקת דה נייס, אמרסון לייק פאלמר, דיפ פרפל, להקת יס - ולאחר מכן גם פינק פלויד. חברת 'הרווסט', לייבל נסיוני של EMI אנגליה, לחצה על סטיב אורורק, מנהל פינק פלויד, שמצידו לחץ על הלהקה לעשות משהו סימפוני כדי להיחשב חדשניים, ולמכור הרבה עותקים. בסופו של דבר, אורורק צדק: האלבום הגיע למקום ה-1 במצעד הבריטי, למרות שחברי הלהקה התנערו מן המוצר בפומבי תוך שנים ספורות.Ron Geesin
רון גיסין לארבעת חברי פינק פלויד היה קל להתנער מיצירה כמו אטום הארט מאד'ר, כיוון שהם שכרו מלחין חיצוני כדי שיעשה את מרבית עבודת הכתיבה. הרעיון נולד במקרה, בתור מוטיב דמוי-מערבון של דיויד גילמור על הגיטרה, שלבש צורה באיטיות, תוך כדי ג'אמים של הלהקה בהופעות ובחדרי חזרות. משם והלאה הוא הפך לפרויקט של רון גיסין (Ron Geesin), מלחין ממוצא סקוטי שהתיידד עם ניק מייסון ולאחר מכן גם עם רוג'ר ווטרס.
גילמור ורייט הציגו את השלד המוסיקלי של היצירה בחטף בפני מר גיסין המופתע. ווטרס לא ידע לקרוא תווים, ולכן נתן לגיסין שליטה מלאה. ווטרס ומייסון הקליטו את תפקידי הבס והתופים לבדם, בלי להשתמש במטרונום (מה שיצר בהמשך בעיה של קצב משתנה מול התזמורת והמקהלה). אז נסעה הרביעייה לארצות הברית, והותירה את גיסין לבדו, כדי להתמודד עם כובד משימת ההלחנה והעיבוד. בסיומם של כמה חודשי עבודה מתסכלים, גיסין סיפק את הסחורה למעבידיו הסלבריטאים, שנתנו לו 1/5 מן התמלוגים, אבל מעט מאוד קרדיט.
בקיץ החם של 1970 כתב רון גיסין את כל תפקידי כלי הנשיפה, המקהלה והצ'לו עבור אטום הארט מאד'ר. את היצירה ניגנו 10 נשפנים, מקהלת ג'ון אלדיס המונה 20 זמרים וזמרות, ונגן צ'לו אחד. היא הוקלטה באולפני אבי רואד, וסימנה את תחילת עבודתו של טכנאי הסאונד אלן פרסונס עם פינק פלויד. צוות ההפקה גייסה כל אפקט אפשרי וכל מכונת-השמעה שיכלה למצוא בבניין, כדי להעמיס על המאזין אינספור שכבות של צלילים סותרים. במקביל, נאלצה הלהקה לקצר את תהליך הליטוש והגימור כדי לעמוד בזמנים ולצאת להופעות נוספות.
מבנה היצירה
הסימפוניה מורכבת משישה פרקים המשתלבים זה בתוך זה, ללא הפסקה ברורה (בלי שקט בין פרק לפרק). כמעט לכל הפרקים הוצמדו שמות חסרי-משמעות (כמו שמה של היצירה ושמו של האלבום, שנלקחו אקראית מתוך כתבה בעיתון). סוד הצלחתה של היצירה, בסופו של חשבון, הוא המבנה ההגיוני, שנפתח ונסגר כפי שנהוג במסורת הקלאסית, ובין לבין מציג רעיונות שונים ומעניינים למדי.הפרק הראשון, המכונה 'צעקת אבא', מציג את המנגינה הבולטת של היצירה, שאליה אפשר להתייחס בתור 'הנושא הראשי', או 'המוטיב המרכזי'. מוטיב זה מבוצע על ידי יחידת כלי נשיפה בולטת, המעניקה לו את הגוון הקולנועי, ההירואי והמעט-קיטשי שלו; פרק זה נמשך 2 דקות ו-54 שניות. הפרק השני מכונה 'ברסט מילקי', מציג נושא שני בעזרת צ'לו, כשאת המנגינה מפתחת הגיטרה החשמלית, בצורה נעימה לאוזן, לאורך פחות משלוש דקות נוספות (עד תזמון 5:26 בדיסק).
הפרק השלישי, המכונה 'מאד'ר פור', הוא הקטע ה'כנסייתי', ה'גותי' וה'דתי' ביותר ביצירה. לכן הוא גם הסטטי מכולם. אורגן ההאמונד של רייט מדמה עוגב כנסייה, ומקהלה חמורת-סבר משייטת לה על שני אקורדים עד 10:12. הפרק הרביעי, המכונה 'פאנקי דאנג', מתחיל בתור ג'אם בלוזי פשוט, מתחבר לשירת ג'יבריש מפתיעה של המקהלה, ומתחבר שוב למוטיב המרכזי עם כל כלי הנשיפה עד שהוא מפנה מקום לפרק הבא בתזמון 15:29.
הפרק החמישי, המכונה 'תיזהרו על הגרונות שלכם בבקשה', הוא האוונגארדי מכולם. הוא מכיל מבחר אפקטים מוזרים, מפחידים ומסתוריים. בין לבין הוא משלב הקלטות של פרקים קודמים, בטכניקה המזכירה קולאז' קולנועי, או היזכרות אנושית בחוויות קודמות מן העבר. פרק זה, שנמשך פחות מ-4 דקות, הוא הקשה ביותר לעיכול מכולם, כיוון שהוא אנטי-מוסיקלי למדי - ולכן גורם למאזינים רבים להתייאש דווקא לפני הסוף. הפרק מסתיים בתזמון 19:13, ממש כאשר קולו המתכתי של הטכנאי מבקש 'דממה באולפן'.
הפרק השישי והאחרון של אטום הארט מאד'ר, המכונה 'הופעה מחדש', נמשך 4 וחצי דקות. הוא מכיל 'קודה' (Coda) אל המוטיב שהוצג בפרק הראשון, תוך שילוב מקוצר של המוטיב השני (על הצ'לו) ושל סולו הגיטרה מן הפרק השני. המוטיב המרכזי מוצג כאן בצורה מורחבת, וכולל עכשיו גם את המקהלה, המצטרפת לחגיגה. הסיום מבוצע בצורה חגיגית ופורמלית, ממש כמו בסימפוניה קלאסית, וחותם 23 דקות ו-43 שניות של פינק פלויד נרגשת ומבולבלת.
בתמונה: ארבעת חברי פינק פלויד מצטלמים לעטיפת האלבום
עדיין מתחבאים מן המצלמה בשלב זה
מבחן הזמן וצד ב'
למרבה מזלה של הלהקה, סימפוניית הרוק ה'פרתית' שלה צלחה, בסירבול מסוים, את מבחן הזמן. למרות כמה בעיות בתחום ההפקה והביצוע, היא מחזיקה מעמד איכשהו, בעיקר בקרב מאזינים בעלי אורך-רוח ורקע קלאסי מינימלי. יש בה מסתורין גותי לצד בלוז-רוק עם סולואים סבירים, מלודיה בומבסטית וזכירה לצד קטעי 'רעש' אלקטרוניים מאתגרים, שימשיכו לככב ביצירה של פינק פלויד. דווקא פרויקטים יומרניים כמו אטום הארט מאד'ר עוררו עניין בלהקה מצידם של קולנוענים ואמנים רציניים ברחבי אירופה, ואף הובילו למספר הזמנות לכתיבת פסקולים, יצירת בלט ועוד.כל חברי הלהקה מודים שיצירה ארוכה כמו אטום הארט מאד'ר נתנה להם את הנסיון, המיומנות והביטחון הדרושים כדי להפיק יצירה ארוכה לא פחות, אך מוצלחת יותר. זוהי 'אקוז' (Echoes) שיצאה שנה מאוחר יותר, באלבום 'מדל' (Meddle). הלהקה זנחה בהמשך את השימוש בתזמורת קלאסית כמרכיב מרכזי ביצירה, מסיבות כלכליות ברורות, אך גם מסיבות טכניות ומהותיות. הפלוידים העדיפו אוסף סינתיסייזרים ומקהלה מינימליסטית של שלוש זמרות לכל היותר על הבמה.
עד כמה שאטום הארט מאד'ר, היצירה שתפסה את כל צד א' של תקליט הויניל, היתה רעועה מבחינה מוסיקלית, צד ב' של התקליט חיזק את התחושה שחברי הלהקה לא היו ממוקדים. ארבעת השירים שנזרקו יחדיו אל צד ב' (B-Side) אינם חושבים להשתייך אל פסגת היצירה של פינק פלויד. השיר 'איף' (If) של ווטרס מציג טקסט ישיר ומעניין של ווטרס, בו הוא ככל הנראה מדבר על רגשות האשמה שלו סביב ההתייחסות למנהיג הלהקה הקודם, סיד בארט, ניתוק הקשר עם חברו הוותיק, והפחד המתמיד מפני אובדן השפיות. אך למרות הליריקה החושפנית, מבחינה מוסיקלית אין בו שום דבר מעניין.
'קיץ 68', שיר זניח שכתב וביצע באופן חריג הקלידן המבויש ריצ'רד רייט, מדבר על חוויותיו המבלבלות עם מעריצות הלהקה ('גרופיות') בסיבוב ההופעות האמריקני; השיר לא הותיר רושם בל-יימחה על העשור. השיר 'פאט אולד סאן' (שמש שמנה וזקנה) של דיויד גילמור, מזכיר באופן חשוד את השיר 'לייזי אולד סאן' של להקת קינקס (Kinks) מן האלבום 'משהו אחר' (Something Else) שיצא לאור שלוש שנים קודם לכן, ב-1967. גילמור עצמו מכחיש כל חשד לגניבה אמנותית.
נקודת השפל של האלבום, כך מסכימים כולם, היא הקטע החמישי והאחרון, פרי הגותו של ניק מייסון: 'ארוחת הבוקר הפסיכדלית של אלן'. מדובר בקטע מיותר, שחברי הלהקה התחננו שלא ייכלל בתקליט. לרוע המזל, הוא נכנס ליצירה המוגמרת, כיוון ששאר החומרים לא מילאו אפילו 40 דקות. בקטע הוקלט אחד מפועלי הבמה של הלהקה (רואדי בשם אלן סטיילס) כשהוא ממלמל לעצמו על רקע ארוחת בוקר (שהוקלטה במטבח של מייסון), והלהקה מנגנת סביבו כמה שטויות מדי פעם. חבל שבזבוז הזמן הזה נמשך לא פחות מאשר 13 דקות תמימות, שפוגעות ברושם הכללי החיובי שיוצר האלבום בצידו הראשון. דבר דומה אפשר להגיד גם על העטיפה (פרה רועה באחו), שאין לה כל קשר למוסיקה, למרות שזכתה למעמד איקוני, ולאינספור חיקויים ופרודיות.
גרסת הרימסטר של 2011 של ג'יימס גאת'רי ועמיתו ג'ואל פלאנט, הצליחה לשפר קצת את הסאונד המאכזב-במקצת של תקליט הויניל העתיק. עדיף להתאמץ ולהשיג את גרסת ה'דיסקברי' מ-2011, מאשר להיתקע עם הגרסה הדיגיטלית הבינונית מ-1994. הרימסטר של 2011 הצליח להוריד את רמת ה'היס' (Hiss, רעש רקע בתדירויות הגבוהות) וניקה יפה את ערוצי התזמורת, ובמיוחד את כלי הנשיפה והמקהלה.
לסיכום, האלבום "אטום הארט מאד'ר" מכיל יצירה חשובה מאוד בקטלוג של פינק פלויד, שאמנם לא הופקה בצורה מקצועית מספיק, אך סימנה כיוון פרוגרסיבי שהוביל אותה להישגים מוסיקליים גדולים בהמשך העשור. חבל שהצד השני של התקליט, שהפך למרבית דקות הדיסק הדיגיטלי, מורכב מיצירות בינוניות עד מעליבות למדי. פינק פלויד סימנה כאן נקודת-מעבר מן הפסיכדליה העליזה של שנות השישים, אל הרוק הפרוגרסיבי והאפוסים הארוכים של שנות השבעים. בהשוואה לפרויקטים סימפוניים דומים של להקות אחרות מאותה התקופה, פינק פלויד לא צריכה להתבייש יותר מדי במוצר הסופי שלה.
הציון: 8.5/10
תגובות על אטום הארט מאד'ר ועל פינק פלויד