רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
Pink Floyd
The Final Cut
1983 EMI Records - 2004 Remaster
UK
(43:27+3:42=47:09)
pinkfloyd.co.uk

ביקורת: אורי ברייטמן
28/4/04
The Final Cut

"פיינל קאט" הוא למעשה אלבום סולו של רוג'ר ווטרס. באותה תקופה, הקלידן ריצ'רד רייט היה נתון בעיצומה של תרעלה כימית (הבחור התמכר לקוקאין), וכלל לא התקרב לאנגליה. ווטרס לא רצה לעבוד איתו, וההפקה יצאה לדרך בלעדיו. המתופף ניק מייסון עבד כאן כנגן-אולפן כושל וחסר ביטחון, עד שלקראת הסוף הוחלף על ידי אנדי ניומארק. דייב גילמור, שלא הצליח לתרום חומרים משלו, ניסה להתעמת עם ווטרס ולהשפיע על כיוון היצירה, אבל ווטרס לא נתן לו דריסת-רגל. בסופו של דבר גילמור אמר לו "אם אתה צריך נגן גיטרה, פשוט תרים טלפון ואני אעשה מה שצריך"; גילמור תרם כמה סולואים מצמררים, אבל קצרים יותר, שמרניים יותר ומרוסנים יותר מכרגיל.


לולא מעורבתו המוסיקלית המבורכת של המפיק והמעבד מייקל קיימן ז"ל, קשה היה להכניס את האלבום הזה אל הפנתיאון הפרוגרסיבי. קיימן, סגנו של ווטרס בפרוייקט, ידע איך לשלב בין העולם הקלאסי ובין עולם הרוקנרול, ובחלק מן הזמן הצליח ליצור תרכובת מעניינת בין טכניקות סימפוניות ובין פינק פלויד המצומצמת.


קיימן החליף את ריצ'רד רייט על הפסנתר, ואנדי בראון על אורגן ההאמונד. כישוריו המוסיקליים של קיימן לבדם הצדיקו את הכותרת היומרנית "רקוויאם לחלום הפוסט-מלחמתי", כיוון שהאלבום אכן הופק, תוזמר ועובד כתפילת-אשכבה מודרנית, שנעה בין המנונים פסטורליים, רגעי תוכחה וזעם, השלמה ופיוס, צער ואובדן. יש גם דמיון לא-קטן לרקוויאם המלחמה המדהים של המלחין הבריטי הדגול בנג'מין בריטן, למרות ש"פיינל קאט" הוקדש לאדם אחד בלבד: אריק ווטרס, אבא של רוג'ר, שמת בקרב במקום ושמו אנזיו (באיטליה), בשנת 1944. הטרגדיה היתה כפולה: האב לא זכה לראות את הולדת בנו, ולבן נודע מאוחר יותר שאביו היה סרבן-מצפוני שהצטרף למלחמה בשלב מאוחר מאוד. מי שקרא את הליריקס של "החומה" כבר מכיר לפחות חלק מהסיפור.


האמת היא שמר ווטרס תיכנן להפיק אלבום משלים ל"החומה", שיקבל את השם המתאים 'ספייר בריקס' (Spare Bricks). אך מלחמת פולקלנד, בניצוחה האימתני של מרגרט ת'אצ'ר, טרפה את הקלפים. ווטרס הפך את הפרוייקט שלו לזעקה אנטי-מלחמתית, אנטי-ת'אצ'ריסטית, בעלת גוון אנושי ופוליטי בלתי מתפשר, שאמנם ממשיך את ההגיון הפנימי של "החומה", אבל התרחק מאוד מן הגישה הראשונית של הלהקה, כפי שהתפתחה לאורך השנים. ווטרס לקח את הפלוידים לנקודה בה הלהקה הפסיקה להתקיים, ולכן לא פלא ש"פיינל קאט" מעולם לא עלה על הבמה. למרות שמנהלי הלהקה הכריזו על נובמבר 1983 כפתיחת סיבוב ההופעות, ווטרס הטיל ווטו. הפלוידים לא קידמו את האלבום הכפול מול קהל, ולכן מכר "רק" שלושה מליון עותקים. זו גם אחת הסיבות מדוע מעריצי הלהקה כלל לא ידעו על "היעלמותו" של ריק רייט מן ההרכב.


אם מפנימים את העובדה שמדובר ברקוויאם רוקנרול בשפה האנגלית, ולא אלבום רוק רגיל, ואם מכירים את פורמט הרקוויאם (מוצרט, ורדי, בראהמס, ברליוז, דבוז'אק ועוד), קל הרבה יותר להתמודד עם "פיינל קאט" כרעיון. גודש הטקסטים אופייני לרקוויאם, ולכן אין פלא שלא ניתן לעכל את היצירה ללא קריאת המילים. ווטרס החילוני תוקף בזעם את ישו הנוצרי, את הממסד הדתי ואת השפעתו על התרבות האזרחית. בהמשך הדרך הוא זורק את אלוהים הצידה ושם במקומו את מנהיגי האנושות. אצל ווטרס, הפוליטיקאים הבכירים מתפקדים כקובעי-גורלות, המניעים את החיילים הפשוטים על המפה בלי רחמים. ברז'נייב, מנחם בגין, באלטיירי, מגי ת'אצ'ר, מקארת'י, ניקסון, רייגן הם אלילי-שקר מטורפים, בעיני ווטרס, ולכן הם ראויים לאישפוז, במקרה הטוב.


למרות שהלהקה הוציאה סינגלים לרדיו כדי לקדם את האלבום, למעשה אי אפשר להתייחס אליו כאוסף אקראי של שירים. כל קטע מתקשר טקסטואלית לקודמו, ומשתלב במרקם הכולל. אפקט הרכב הנוסע, למשל, מופיע בפתיחה ובסוף. אך בניגוד לאלבומים קודמים, כמו "החומה", כאן אין מוטיב מלודי חוזר, ומבחינה מוסיקלית טהורה היצירות חסרות קשר תימטי. אך דווקא עובדה זו מראה שפורמט הרקוויאם אכן מתאים ל"פיינל קאט", כיוון שבניגוד לסימפוניה או סוויטה, הרקוויאם איננו מכיל מוטיבים חוזרים. הנימה הכללית היא כבדה ומלנכולית, עוקצנית ומרירה, אך לעתים גם פייסנית והומינסטית. רוב הלחנים עובדים לא רע, למרות שהם פשוטים בבסיסם, ואין בהם הברקות גדולות כמו בימים הגדולים של שנות השבעים.


כדאי לסייג ולהזכיר שלא כל האלבום מוקדש למלחמת העולם השנייה או פולקלנד. חלק מן השירים מתייחס לפיגועי הטרור של ארגון ה-'איי-אר-איי' (IRA) בלונדון של 1982 (השיר 'דה גאנרז דרים', The Gunners Dream); למירוץ הקפיטילסטי בין המעצמות (Not Now John), ולחוסר התוחלת של מערכת החינוך, אליה השתייכה אימו של ווטרס (One of the Few). השיר האחרון, 'שתי שמשות בשקיעה' (Two Suns in the Sunset) מבטא פחדים עמוקים מפני שואה גרעינית עתידית.


כמיטב המסורת האודיופילית של הפלוידים, חובה להזכיר את ההקלטה המצויינת של אנדי ג'קסון וג'יימס גאת'רי, שמאפשרת להבחין בכל הפרטים הקטנים, האפקטים (חלקם ממוחזרים מתוך אלבומים קודמים) והדיבורים בהם ניתן להבחין באמצעות אוזניות טובות. גם התזמורת הפילהרמונית משתלבת יפה בהקלטה, ולא משתלטת על המיקס. הרימסטר משנת 2004 משפר את איכות הסאונד הטובה-ממילא ומוסיף את הקטע הקצר 'וון דה טייגרס ברוק פרי' (When The Tigers Broke Free) שהופיע בסרט "החומה" ובאוסף 'אקוז', אך לא באלבום הכפול של 'החומה', ושמתאים מאוד לקונספט הכללי. גם החוברת המצורפת מוצלחת מן הגרסה הקודמת.


לסיכום, "פיינל קאט" הוא אלבום מוצלח של רוג'ר ווטרס, ולא מאמץ קבוצתי-דמוקרטי של להקת פינק פלויד. יש לו רגעים מצוינים רבים, רגעים בינוניים לא מעטים ורגעים משעממים פה ושם. הוא מתאפיין במבנה מוסיקלי נדיר, הלקוח מן המסורת הקלאסית הנוצרית של מערב אירופה. הטקסטים הפוליטיים הם הגיבור המרכזי, ולעתים המוסיקה נותרת חבוייה ברקע. נכון, לא כל היצירות הן "פרוגרסיביות" ממש, ועדיין היצירה בכללותה היא פרויקט אמנותי נוקב ובעל משמעות. אלא שהגוון הביוגרפי החריף שלו, אווירת האבל, ומיחזור חלק מן ההישגים הקונספטואליים של "החומה", מציבים אותו בעמדת נחיתות בהשוואה לרפרטואר הכולל של ההרכב הגדול הזה.
ולכן הציון: 8.5/10

 



 


 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על פיינל קאט, פינק פלויד או רוג'ר ווטרס

***



איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")