 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
כדי להבהיר את התמונה, ראשית יש לציין שמדובר באלבום אינסטרומנטלי לחלוטין. מעבר לוירטואוזיות המהממת של המתופף וירג'יל דונאטי (שעבד עם עשרות מוסיקאים נחשבים, ביניהם גם סטיב ואי), הגיטריסט טוני מקאלפיין (כנר ופסנתרן לשעבר, מעריץ אדוק של שופן), הקלידן דרק שריניאן (מייסד הלהקה וחבר דרים ת'יאטר לשעבר, בין השאר), גויסו שוב בסיסטים אורחים לאולפן בלוס אנג'לס כדי להשלים את יחידת הקצב, והפעם שלושה במקום שניים: טום קנדי (אורח קבוע) במחצית הקטעים, ג'ימי ג'ונסון בארבעה קטעים - ומר בילי שיהאן בקטע אחד בלבד. כל המעורבים בפרויקט הינם מוסיקאים בעלי קילומטרז' עצום, מעוררי-יראה ולעתים אף נערצים על ידי עמיתיהם.
מרבית הקטעים באלבום נכתבו על ידי דונאטי, ואפשר להבחין בכך: הסגנון שלו נוטה לפיוז'ן מהורהר, שמזכיר לעתים את להקת UK המיתולוגית משלהי שנות השבעים. דונאטי מפגין כאן את מיטב כישוריו בתחום המשקלים האי-זוגיים, בעוד מקאלפיין מקבל הרבה זמן פנוי לסולואים שלו. בניגוד לצפוי, שריניאן דווקא לא מתבלט יותר מדי, ומקפיד לספק אפקטים חלליים ושטיחי-סאונד הולמים בשביל שני עמיתיו.
בהשוואה ל"יוניברס" המהיר והדורסני, "מונבייביז" חושב שלוש פעמים לפני שהוא מסתער אל הריף הבא, ולפעמים ניתן לחשוד שהחומרים לא זכו לליטוש נוסף לפני שעברו לשלב ההקלטה. אולי האלבום נגיש יותר למאזיני רוק מתקדם מסורתיים ואפילו חובבי ג'אז פיוז'ן, אבל מעט מן העוקץ של הלהקה ניטל בתהליך ה"פיסטור" המוסיקלי שלה. האלבום יוצא רושם מעולה בפתיחתו, עם קטע-הנושא המצויין הראשון, הקטע השני "הפרא האציל" והקטע השלישי "אטארקציה". אך מכאן והלאה הלהקה מורידה חצי-הילוך: לעתים היא חוזרת על עצמה, לעתים הלחנים לא מספיק מבושלים, העיבודים לא תמיד נשמעים כאילו עברו מספיק הידוק קבוצתי - ולעתים המעברים הפנימיים בתוך הקטעים נשמעים עדיין כמו ג'אם סשן שלא נערך באכזריות ובהחלטיות הנחוצה. בשלושת הקטעים האחרונים הלהקה כבר מסיימת את המרוץ בלי יותר מדי אוויר בריאות המוסיקליות שלה.
בדיעבד, המתינות היחסית של "מונבייביז" תוקנה באלבום השלישי ("קוונאטום") שיצא חמש שנים אחר כך. המוסיקה זכתה לליטוש רב יותר, נשמעה מורכבת, מתוחכמת, טכנית ומרהיבה, והכי חשוב - הלהקה החזירה לעצמה ב-2007 את היכולת לשעוט קדימה בטירוף, כמו צ'יטה מורעבת שעומדת לסגור את המרחק על טרפה הדוהר. ב"מונבייביז" פלאנט-אקס לקחה צעד אחד אחורה, לטוב ולרע. זה מה שנותן לחלק מן הקטעים את הגוון הקולנועי, המהורהר, האווירתי ואולי אפילו האטיודי (מלשון 'אטיוד' = תרגיל מוסיקלי) שלהם. ההקלטה וההפקה המוסיקלית טובים ומקצועיים, אבל הטעם הכללי שמתקבל כאן הוא רק של אלבום ג'אז בלתי-מנומס -- לא בהכרח היעד השאפתני שפלאנט-אקס חתרה אליו.
לסיכום, האלבום השני של פלאנט-אקס נותר מהנה ומעניין מבחינה מוסיקלית, אך פחות אינטנסיבי ומרתק בהשוואה לקודמו ואף בהשוואה לזה שיצא אחריו. הביצועים של וירג'יל דונאטי יוצאי דופן מכל בחינה אפשרית, וראויים למספר רב של האזנות כדי שיהיה ניתן להעריכם במלואם; ולמרות ההישג האישי של דונאטי, האלבום כמכלול אינו מספיק מלהיב: לעתים הוא אוורירי מדי, איטי מדי ומתון מדי. ממר שריניאן וחבריו ניתן היה לצפות שיגשימו את הבטחתם להיות ההרכב הכי "חולני" בעולם המוסיקה.
הציון: 8/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")