שלושה אנשים נכנסים לאולפן הקלטות ביוני-יולי 1993, מאלתרים זה על גבי זה, ויוצאים ממנו אחרי 15 יום עם אלבום אינסטרומנטלי בעל 10 רצועות, שלא מן העולם הזה. דיויד טורן, יליד 1953, הוא אחד הגיטריסטים ה'נחשבים' בעולם הפיוז'ן והרוק באירופה. הבסיסט המוכשר-להחריד מיק קארן הגיע מלהקת ג'פאן (Japan) הידועה-יותר ולהקת ריין טרי קרואו (Rain Tree Crow) הידועה פחות. המתופף ההיפראקטיבי טרי בוזיו החל את הקריירה שלו עם פרנק זאפה הגאון, אחר כך עם להקת UK הפרוגרסיבית ומגוון של הרכבים זמניים, בעיקר כנגן-אולפן.


קארן מסרב להיכנע לנורמות העבודה של בסיסטים מן השורה (דהיינו, איננו מוכן לנגן תווים נמוכים-מאוד כדי לגבות את הכוכבים שמסביבו). טורן הוא צייר בלתי-נלאה, המייצר תרחישים מוסיקליים מנוגדים בזמן-אמת; טורן מספק שטיחי-צליל, זעקות-חשמל, סולואים בלתי ניתנים לחיזוי והגיגים פילוסופיים מורכבים ללא שימוש במילים. שווה לבחון אותו גם באלבום הסולו קלאוד אבאוט מרקיורי. בוזיו מביא איתו סוללת תופים אוריינטלית, שלא נשמעת כמו שום דבר שהגיח מהעולם שהכרנו. הביצועים של בוזיו הם תעודת-בגרות מקצועית למוסיקאי שמוכן ללמוד מתרבויות אחרות ולא להסתפק במורשת נעוריו הפרועים.


השלושה הם וירטואוזים בחסד, אך אף אחד מהם לא מעיז להפגין שרירים לחינם. כל קטע הוא פרק נבחר מתוך אלבום שלם שמעולם לא הוקלט בשלמותו. הם בונים את האווירה, מייצבים אותה, משוחחים אודותיה, מפרקים את הכל ובונים שוב הכל מן היסודות. מגוון הכלים מרשים: גיטרות חשמליות וקלאסיות, 'לופים' של טייפ, האמונד, הרמוניקה, קוטו, פסנתר, באס פרטלס, קלרינט באס, דידה (אל תשאלו אותי מה זה), כלי הקשה מזרחיים, בוראן (תוף מסגרת אירי), דרבוקה (בלועזית: דומבאק) ועוד.


לא בכל יום מוצא עצמו מאזין נפעם אל מול איכות הקלטה דיגיטלית. אך זהו לא יום שגרתי. איכות ההקלטה של הלייבל סי-אם-פי (CMP) הגרמני כבר זכתה למוניטין מחתרתי הולם, והאלבום הזה הוא הוכחה טובה לכך: קורט רנקר, מנכ"ל החברה ומפיק מוסיקלי קפדני, דאג שההפקה תישמע צלולה כמו מים מינרליים צרפתיים, לא פחות מזה. המאזין חש כאילו הוא יושב בתוך כלי הנגינה עצמם, לא סתם בתוך האולפן. כלי ההקשה נשמעים מציאותיים יותר מכל דמיון, נושמים, רושפים. אף פרט לא חמק מאוזניו החדות של הטכנאי. וזה חשוב, במיוחד למי שכבר נאלץ להתרגל לאיכות ההקלטה הלא-תמיד-מדהימה של הרוק המתקדם משנות השבעים.


ובניגוד לרוקרים אמריקניים טיפוסיים, הצוות המסור של 'פוליטאון' לא חושש להיות אקלקטי. עיקר ההשפעות המוסיקליות על הטריו באות מן המזרח הרחוק. זה מתבטא בגישה הסבלנית אל בניית היצירה תוך אילתור, בנינוחות, בנטייה שלא להתרברב או להתחרות במהירות-איצבוע. טורן מתרכז, רוב הזמן, בצלילים עצמם, כישויות עצמאיות בפונקציה של הזמן הנמתח: הוא צורח, מתבקע, בוכה ופוצע את ההכרה.


בוזיו, מצידו, נמנע ככל האפשר מכל קלישאה מערבית הנוגעת לתיפוף: מפתיע, מסתער בשצף-קצף, שובר את הרצף, מחליף צבעים ומסתייע בארמדה של מצילות אקזוטיות. קארן זוחל בין שניהם כמו נחש קוברה: חמקמק וערמומי, עירני ושנון. קארן לא עובד בשביל אף אחד. זה לא בסיסט שבא לעשות את היומית שלו וללכת. לפעמים הוא מרושע, לפעמים סבלני מדי, אבל תמיד נוכח, תמיד חזק במיקס, תמיד רלוונטי.


תמיד יבואו אלו שיגידו כי מדובר בפיוז'ן ולא רוק מתקדם; הטענה נכונה רק בחלקה הקטן. ראשית, לא ניתן למצוא כאן אפילו בדל-שמץ-גרגר של ג'אז, והרי פיוז'ן מבוסס בחלקו על ג'אז. אין ספק שיש כאן השפעות חוץ-מערביות, אסיאתיות, גם הודיות וגם ערביות. אך בסופו של יום, שניים מתוך שלושת חברי ההרכב הם רוקרים מושבעים. זה נכון שאין כאן מלוטרון או חליל-צד או תזמורת סימפונית, כמו בפרוג הקלאסי, אבל כל האלמנטים הפרוגרסיביים נמצאים כאן, כולל ההשפעות הקלאסיות, במיוחד של הזרם האימפרסיוניסטי.

לסיכום, 'פוליטאון' הוא אלבום מהורהר ובלתי-מסחרי באופן מובהק. שלושה מוסיקאים בעלי מוניטין וסקרנות עשו כאן רק את מה שהם באמת אוהבים בעיקר עבור עצמם, וגם עבור כמה עמיתים בענף המוסיקה. לא תמצאו כאן שום התחנפות למאזין, או ירידה למכנה משותף כלשהו; אין התבססות על נוסחאות-עבר שהוכיחו את עצמן. זהו מסע חד-פעמי, מאתגר ולעתים מבהיל בנקיקים חלקלקים וחשוכים, במסלול שטרם נרמס על ידי מטיילים מיומנים. התוצאה קצת זרה ומנוכרת, אך גם משתלמת מאוד בסופו של חשבון.

הציון: 9/10

 אלבומים מומלצים דומים