 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Porcupine Tree Arriving Somewhere... [dvd] 2006 Snapper UK / USA (101:48) ביקורת: אורי ברייטמן 12/06/10 | |
ביקורת זו נכתבה לקראת ביקורה של פורקיופיין טרי בישראל.
פורקיופיין טרי, להקת רוק מתקדם בריטית שהוקמה ב-1987, הקליטה את הדיוידי הראשון שלה באוקטובר 2005, והוציאה אותו לאור ב-21 אוגוסט 2006, כמעט 15 שנים לאחר צאת אלבומה הראשון. הדיוידי נהנה מאיכות סאונד מצויינת, עריכת וידאו שנויה במחלוקת, ורשימת שירים שאינה מייצגת את הקריירה המוסיקלית העשירה של סטיבן וילסון ועמיתיו.
המקום: שיקגו. האולם: פארק ווסט, תיאטרון שהוסב להופעות ואירועים, ומסוגל להכיל 750 בני אדם בסך הכל. לרשותה של הלהקה עמדה מערכת הקרנת וידאו משוכללת, עם שלושה מסכי-ענק. סיבוב ההופעות של 2005 קידם את האלבום "דדווינג" (DeadWing), שאינו נחשב לאחד מאלבומיה הגדולים של הלהקה. מתוך שתי ההופעות שנתנה הלהקה בשיקגו, ב-11 וב-12 באוקטובר 2005, הגיעו לדיוידי 16 קטעים. מחצית מתוכם שייכים לאלבום 'דדווינג', ולכן הדיוידי סובל מייצוג-יתר של אלבום אחד ויחיד.
חובבי סאונד משובח, או כפי שהם מכונים בחיבה -- אודיופילים -- יהנו מן התצוגה הטכנית של וילסון וצוות ההפקה והעריכה. אין ספק שמר וילסון יודע להפיק מיקס היקפי (סראונד, בשיטת DTS) אידיאלי. אפילו גרסת הסטריאו (PCM) מושלמת, צלולה ומחמיאה לכל המוסיקאים המעורבים. הבס של קולין אדווין כל כך ברור, עד שקשה להאמין שמדובר בהופעת רוק כאוטית, צפופה, מיוזעת, בועטת וחזקה. התופים של גאווין האריסון -- ללא ספק המוסיקאי המבריק ביותר בלהקה כיום -- גם הם קיבלו טיפול מוקפד, כך שכל מצילה, קטנה ככל שתהיה, מצלצלת כמו באולפן הקלטות סטרילי.
אבל מעבר למחמאות הטכנולוגיות, הדיוידי 'ארייבינג סמוור', שמקבל את שמו מאחד השירים של 'דדווינג', מציג למעשה שתי שאלות חשובות לז'אנר סרטי ההופעות, ועונה עליהן בצורה מטרידה. השאלה הראשונה והמהותית היא, האם דיוידי של הופעה חיה אמור לייצג אך ורק את מה שקרה באותו ערב (או שניים), במיקום גיאוגרפי מצומצם -- או שתפקידו של המוצר הוא לתת תמונה רחבה ומשמעותית יותר על הרפרטואר המצטבר של הלהקה עד לאותו יום?
וילסון ושותפיו לדרך ענו על השאלה הראשונה, שהיא כבדת-משקל מבחינה פילוסופית, בצורה פשוטה: הסרט מתעד את הרגע, לא יותר מכך. אין בו ראיונות, הרהורים או קומנטרי (הערות בגוף הסרט). הדיוידי הוא 'דדווינג' עם תוספות קלות מאלבומים נוספים ('אין אבסנטיה', 'סטופיד דרים' ו'לייטבולב סאן'). המופע המצולם, לשיטתו של וילסון, לא יכול להיות חלון-ראווה מייצג ומקיף להיסטוריה המוסיקלית של פורקיופיין טרי מהשנים 1987-2005.
פורקיופיין טרי בהופעה בשיקגו, פארק ווסט - השיר 'היילו'
סטיבן וילסון - מתוך הדיוידי
השאלה השנייה שהדיוידי הזה מעלה, לאורך כל אורך הצפייה בו, היא האם מותר לבמאי הסרט לערוך שינויים חזותיים בוטים בחומר התיעודי שקיבל לידיו? במילים פשוטות: האם מי שקונה את הדיוידי רוצה להרגיש כאילו היה במופע, או שהוא מעוניין לקבל פרשנות חזותית על מה שאירע שם? גם כאן, התשובה של עורך הסרט, לאסה הוילה (Lasse Hoile), היתה בוטה: ההופעה היא רק חומר-גלם ביד היוצר. הוילה, בסגנונו האופייני, לקח הופעה דיגיטלית ברזולוציה גבוהה (HD) והפך אותה למופע רוק סבנטיז שצולם, לכאורה, בפילם אנלוגי (בפורמט 8 מילמטר), עם כתמים, שריטות, שחור-לבן, תמונה גרגירית וכל תחלואי הסרטים הישנים.
צרכני דיוידי כבר התרגלו לעובדה, שלא כל מופע רוק שהוקלט בוידאו, מייצג בהכרח נאמנה את הקריירה הארוכה של הלהקה עד למועד ההקלטה ההיסטורי. אבל צרכני דיוידי תוקפים בארסיות יתרה כל נסיון לעוות את התמונה, להוסיף אפקטים מלאכותיים מסיחי-דעת ללא הפסקה, ובסופו של דבר - להוריד את איכותו המקורית של החומר המצולם. במקום תמונה צבעונית, נקייה ומצוחצחת, המעריצים קיבלו רגעים שמזכירים לעתים, סרט של צ'רלי צ'פלין. מישהו כאן התחכם על חשבונם של חבר'ה שחיכו שנים רבות מדי לדיוידי הראשון הזה.
מעריצי פורקיופיין טרי אמנם הסתדרו עם העובדה שההופעה בשיקגו נתנה ל'דדווינג' חצי מהערב. אבל הם גדשו את האינטרנט בביקורות שליליות על הנסיון של הוילה, ובאישורו של וילסון, להתעלל בחומר החזותי עד כדי כך, שהנאתם מן הדיוידי נפגמה בצורה בלתי ניתנת להכחשה. כאילו כדי למזוג חומצה רותחת על פצעיהם הטריים של מעריצי 'עץ הקיפוד', מופיעים שני קטעי בונוס בדיסק השני במארז, מתוך הופעה שנתנה הלהקה בתוכנית הטלוויזיה הגרמנית 'רוקפאלאסט' (Rockpalast) -- שניהם באיכות דיגיטלית טובה, בשיטת 'לא נגענו', נקיים ונאמנים למקור. מה שטוב לגרמנים של העיר קלן, לא טוב לאמריקנים של העיר שיקגו?
בחודש יוני 2010 הוציאה פורקיופיין טרי את הדיוידי השני שלה, 'אנסתתייז' (Anesthetize). היא הפיקה לקחים מהדיוידי הראשון, וענתה על שתי השאלות בצורה מעט שונה: א) לאלבום הנוכחי של הלהקה, באוקטובר 2008, ניתנה רק שליש (1/3) מכמות השירים בהופעה, ולא חצי כמו בדיוידי הקודם; ב) החומר המצולם לא עבר טיפול וינטג' (Vintage) כפוי, ולא רק שנותר נקי, אלא שאף הופץ גם בגרסת בלו-ריי, חדה עוד יותר, ושנמכרה כמו לחמניות בוערות. המסקנה: פורקיופיין טרי עשתה שתי טעויות בדיוידי הראשון שלה, והחליטה לתקן אותן כעבור ארבע שנים, בדיוידי השני.
הקטעים הטובים ביותר בהופעה, לדעתו של כותב שורות אלו, הם 'בלאקסט אייז' (Blackest Eyes) שהופיע במקור באלבום המצטיין 'אין אבסנטיה'; 'הייטסונג' (Hatesong) שהופיע במקור באלבום 'לייטבולב סאן'; 'דונט הייט מי' (Don't Hate Me) שהופיע במקור ב'סטיופיד דרים'; הקטע האינסטרומנטלי המתוחכם 'מאדר אנד צ'יילד דיוויידד' (Mother and Child Divided), שהופיע רק בגרסה מיוחדת של 'דדווינג' ולא באלבום הרגיל; ו'דה סאונד אוף מיוזאק' (The Sound of Muzak), שגם הוא הגיע מ'אין אבסנטיה'.
שבחים מיוחדים מגיעים למתופף גאווין האריסון, יליד לונדון 1963, שהצטרף לפורקיופיין טרי בשנת 2002. האריסון סייע להפוך את פורקיופיין טרי ללהקת רוק דינמית יותר, חזקה יותר ואפקטיבית הרבה יותר בהופעות חיות. הביצועים המדויקים שלו על מערכת התופים, ובעיקר על המצילות (במיוחד הקטנות שבהן) ותוף הבס (שתי הרגליים), הם מעוררי יראה. הדיוידי מאפשר להיכנס בזום-אין אל המערכת המשוכללת של האריסון, לצפות בו בפעולה (מה שאי אפשר לעשות בהופעה חיה אמיתית), וללמוד את הטכניקה הג'אזית-מטאלית שלו. האריסון סוחב על כתפיו נתח רציני מן העוצמה ההארד-רוקית של פורקיופיין טרי בהופעה, במיוחד בגרסתה המטאלית-תוקפנית יותר, של שנות האלפיים. מומלץ גם לצפות בבונוס המופיע בדיסק השני, תחת הכותרת 'סימבל סונג' (Cymbal Song) בו מפגין האריסון את השליטה המוחלטת שלו בסוללת מצילות.
המתופף גאווין האריסון - מתוך הדיוידי
שאר חברי הלהקה, אפילו וילסון עצמו, אינם החומר ממנו עשויים כוכבי קולנוע: קולין אדווין, הבסיסט, בקושי זז במהלך ההופעה, ואף פעם לא שר; הקלידן ריצ'רד בארביירי נותן פרשנות חדשה למושג 'נחבא אל הכלים', ומעדיף להקרין דימוי של קוסם-צלילים ביישן, שנראה כמו מרצה לאמנות בקולג' בריטי; ג'ון ווסלי, שאינו חבר להקה רשמי, עוזר לווילסון עם תפקידי השירה והגיטרות, אך גם הוא לא מציג כישורים מוסיקליים חריגים. וידידנו הבריטי-ישראלי סטיבן וילסון, יודע שהוא לא מלך הכריזמה (הוא בקושי מוציא מילה בין השירים). לכן עוזרים מאוד שלושת מסכי הוידאו המקיפים את הלהקה בהופעה, ותומכים בהצפת דימויים קולנועיים (רק חבל שרובם לא ניתנים לצפייה בדיוידי של המופע, אלא רק בתור בונוס, בדיסק השני).
הקלידן ריצ'רד בארביירי - מתוך הדיוידי
הגיטריסט ג'ון ווסלי - מתוך הדיוידי
הבסיסט קולין אדווין - מתוך הדיוידי
הדיוידי 'ארייבינג סמוור' מעלה גם את השאלה הטרחנית, שחוזרת על עצמה שוב ושוב - עד כמה פורקיופיין טרי היא להקת רוק מתקדם? הלהקה החלה את דרכה כממשיכת המורשת של פינק פלויד, עד שנמאס לה: חלק גדול מן השירים הפופולריים של הלהקה בעשור האחרון היו פופ-רוק אופנתי, נוסחתי ומהוקצע. ההצלחה המסחרית של וילסון נולדה בעקבות היכולת שלו לכתוב שירים מלודיים, קליטים וקצרים-יחסית. מדי פעם הוא מבליח עם אפוסים פרוגרסיביים מפעימים (כדוגמת 'אנסת'טייז' מתוך האלבום 'פיר אוף א בלנק פלאנט'), ולחלק גדול מן השירים שלו יש 'מחצית שנייה' בה הוא מציג אילתורים על רקע ריף במשקל אסימטרי. אז סגנונית, פורקיופיין טרי היא להקת רוק שמדי פעם מציגה את הפרשנות שלה לז'אנר הרוק המתקדם כפי שהוא אמור להישמע כיום.
פורקיופיין טרי, להקת רוק מתקדם בריטית שהוקמה ב-1987, הקליטה את הדיוידי הראשון שלה באוקטובר 2005, והוציאה אותו לאור ב-21 אוגוסט 2006, כמעט 15 שנים לאחר צאת אלבומה הראשון. הדיוידי נהנה מאיכות סאונד מצויינת, עריכת וידאו שנויה במחלוקת, ורשימת שירים שאינה מייצגת את הקריירה המוסיקלית העשירה של סטיבן וילסון ועמיתיו.
המקום: שיקגו. האולם: פארק ווסט, תיאטרון שהוסב להופעות ואירועים, ומסוגל להכיל 750 בני אדם בסך הכל. לרשותה של הלהקה עמדה מערכת הקרנת וידאו משוכללת, עם שלושה מסכי-ענק. סיבוב ההופעות של 2005 קידם את האלבום "דדווינג" (DeadWing), שאינו נחשב לאחד מאלבומיה הגדולים של הלהקה. מתוך שתי ההופעות שנתנה הלהקה בשיקגו, ב-11 וב-12 באוקטובר 2005, הגיעו לדיוידי 16 קטעים. מחצית מתוכם שייכים לאלבום 'דדווינג', ולכן הדיוידי סובל מייצוג-יתר של אלבום אחד ויחיד.
חובבי סאונד משובח, או כפי שהם מכונים בחיבה -- אודיופילים -- יהנו מן התצוגה הטכנית של וילסון וצוות ההפקה והעריכה. אין ספק שמר וילסון יודע להפיק מיקס היקפי (סראונד, בשיטת DTS) אידיאלי. אפילו גרסת הסטריאו (PCM) מושלמת, צלולה ומחמיאה לכל המוסיקאים המעורבים. הבס של קולין אדווין כל כך ברור, עד שקשה להאמין שמדובר בהופעת רוק כאוטית, צפופה, מיוזעת, בועטת וחזקה. התופים של גאווין האריסון -- ללא ספק המוסיקאי המבריק ביותר בלהקה כיום -- גם הם קיבלו טיפול מוקפד, כך שכל מצילה, קטנה ככל שתהיה, מצלצלת כמו באולפן הקלטות סטרילי.
אבל מעבר למחמאות הטכנולוגיות, הדיוידי 'ארייבינג סמוור', שמקבל את שמו מאחד השירים של 'דדווינג', מציג למעשה שתי שאלות חשובות לז'אנר סרטי ההופעות, ועונה עליהן בצורה מטרידה. השאלה הראשונה והמהותית היא, האם דיוידי של הופעה חיה אמור לייצג אך ורק את מה שקרה באותו ערב (או שניים), במיקום גיאוגרפי מצומצם -- או שתפקידו של המוצר הוא לתת תמונה רחבה ומשמעותית יותר על הרפרטואר המצטבר של הלהקה עד לאותו יום?
וילסון ושותפיו לדרך ענו על השאלה הראשונה, שהיא כבדת-משקל מבחינה פילוסופית, בצורה פשוטה: הסרט מתעד את הרגע, לא יותר מכך. אין בו ראיונות, הרהורים או קומנטרי (הערות בגוף הסרט). הדיוידי הוא 'דדווינג' עם תוספות קלות מאלבומים נוספים ('אין אבסנטיה', 'סטופיד דרים' ו'לייטבולב סאן'). המופע המצולם, לשיטתו של וילסון, לא יכול להיות חלון-ראווה מייצג ומקיף להיסטוריה המוסיקלית של פורקיופיין טרי מהשנים 1987-2005.
פורקיופיין טרי בהופעה בשיקגו, פארק ווסט - השיר 'היילו'
סטיבן וילסון - מתוך הדיוידי
השאלה השנייה שהדיוידי הזה מעלה, לאורך כל אורך הצפייה בו, היא האם מותר לבמאי הסרט לערוך שינויים חזותיים בוטים בחומר התיעודי שקיבל לידיו? במילים פשוטות: האם מי שקונה את הדיוידי רוצה להרגיש כאילו היה במופע, או שהוא מעוניין לקבל פרשנות חזותית על מה שאירע שם? גם כאן, התשובה של עורך הסרט, לאסה הוילה (Lasse Hoile), היתה בוטה: ההופעה היא רק חומר-גלם ביד היוצר. הוילה, בסגנונו האופייני, לקח הופעה דיגיטלית ברזולוציה גבוהה (HD) והפך אותה למופע רוק סבנטיז שצולם, לכאורה, בפילם אנלוגי (בפורמט 8 מילמטר), עם כתמים, שריטות, שחור-לבן, תמונה גרגירית וכל תחלואי הסרטים הישנים.
צרכני דיוידי כבר התרגלו לעובדה, שלא כל מופע רוק שהוקלט בוידאו, מייצג בהכרח נאמנה את הקריירה הארוכה של הלהקה עד למועד ההקלטה ההיסטורי. אבל צרכני דיוידי תוקפים בארסיות יתרה כל נסיון לעוות את התמונה, להוסיף אפקטים מלאכותיים מסיחי-דעת ללא הפסקה, ובסופו של דבר - להוריד את איכותו המקורית של החומר המצולם. במקום תמונה צבעונית, נקייה ומצוחצחת, המעריצים קיבלו רגעים שמזכירים לעתים, סרט של צ'רלי צ'פלין. מישהו כאן התחכם על חשבונם של חבר'ה שחיכו שנים רבות מדי לדיוידי הראשון הזה.
מעריצי פורקיופיין טרי אמנם הסתדרו עם העובדה שההופעה בשיקגו נתנה ל'דדווינג' חצי מהערב. אבל הם גדשו את האינטרנט בביקורות שליליות על הנסיון של הוילה, ובאישורו של וילסון, להתעלל בחומר החזותי עד כדי כך, שהנאתם מן הדיוידי נפגמה בצורה בלתי ניתנת להכחשה. כאילו כדי למזוג חומצה רותחת על פצעיהם הטריים של מעריצי 'עץ הקיפוד', מופיעים שני קטעי בונוס בדיסק השני במארז, מתוך הופעה שנתנה הלהקה בתוכנית הטלוויזיה הגרמנית 'רוקפאלאסט' (Rockpalast) -- שניהם באיכות דיגיטלית טובה, בשיטת 'לא נגענו', נקיים ונאמנים למקור. מה שטוב לגרמנים של העיר קלן, לא טוב לאמריקנים של העיר שיקגו?
בחודש יוני 2010 הוציאה פורקיופיין טרי את הדיוידי השני שלה, 'אנסתתייז' (Anesthetize). היא הפיקה לקחים מהדיוידי הראשון, וענתה על שתי השאלות בצורה מעט שונה: א) לאלבום הנוכחי של הלהקה, באוקטובר 2008, ניתנה רק שליש (1/3) מכמות השירים בהופעה, ולא חצי כמו בדיוידי הקודם; ב) החומר המצולם לא עבר טיפול וינטג' (Vintage) כפוי, ולא רק שנותר נקי, אלא שאף הופץ גם בגרסת בלו-ריי, חדה עוד יותר, ושנמכרה כמו לחמניות בוערות. המסקנה: פורקיופיין טרי עשתה שתי טעויות בדיוידי הראשון שלה, והחליטה לתקן אותן כעבור ארבע שנים, בדיוידי השני.
הקטעים הטובים ביותר בהופעה, לדעתו של כותב שורות אלו, הם 'בלאקסט אייז' (Blackest Eyes) שהופיע במקור באלבום המצטיין 'אין אבסנטיה'; 'הייטסונג' (Hatesong) שהופיע במקור באלבום 'לייטבולב סאן'; 'דונט הייט מי' (Don't Hate Me) שהופיע במקור ב'סטיופיד דרים'; הקטע האינסטרומנטלי המתוחכם 'מאדר אנד צ'יילד דיוויידד' (Mother and Child Divided), שהופיע רק בגרסה מיוחדת של 'דדווינג' ולא באלבום הרגיל; ו'דה סאונד אוף מיוזאק' (The Sound of Muzak), שגם הוא הגיע מ'אין אבסנטיה'.
שבחים מיוחדים מגיעים למתופף גאווין האריסון, יליד לונדון 1963, שהצטרף לפורקיופיין טרי בשנת 2002. האריסון סייע להפוך את פורקיופיין טרי ללהקת רוק דינמית יותר, חזקה יותר ואפקטיבית הרבה יותר בהופעות חיות. הביצועים המדויקים שלו על מערכת התופים, ובעיקר על המצילות (במיוחד הקטנות שבהן) ותוף הבס (שתי הרגליים), הם מעוררי יראה. הדיוידי מאפשר להיכנס בזום-אין אל המערכת המשוכללת של האריסון, לצפות בו בפעולה (מה שאי אפשר לעשות בהופעה חיה אמיתית), וללמוד את הטכניקה הג'אזית-מטאלית שלו. האריסון סוחב על כתפיו נתח רציני מן העוצמה ההארד-רוקית של פורקיופיין טרי בהופעה, במיוחד בגרסתה המטאלית-תוקפנית יותר, של שנות האלפיים. מומלץ גם לצפות בבונוס המופיע בדיסק השני, תחת הכותרת 'סימבל סונג' (Cymbal Song) בו מפגין האריסון את השליטה המוחלטת שלו בסוללת מצילות.
המתופף גאווין האריסון - מתוך הדיוידי
שאר חברי הלהקה, אפילו וילסון עצמו, אינם החומר ממנו עשויים כוכבי קולנוע: קולין אדווין, הבסיסט, בקושי זז במהלך ההופעה, ואף פעם לא שר; הקלידן ריצ'רד בארביירי נותן פרשנות חדשה למושג 'נחבא אל הכלים', ומעדיף להקרין דימוי של קוסם-צלילים ביישן, שנראה כמו מרצה לאמנות בקולג' בריטי; ג'ון ווסלי, שאינו חבר להקה רשמי, עוזר לווילסון עם תפקידי השירה והגיטרות, אך גם הוא לא מציג כישורים מוסיקליים חריגים. וידידנו הבריטי-ישראלי סטיבן וילסון, יודע שהוא לא מלך הכריזמה (הוא בקושי מוציא מילה בין השירים). לכן עוזרים מאוד שלושת מסכי הוידאו המקיפים את הלהקה בהופעה, ותומכים בהצפת דימויים קולנועיים (רק חבל שרובם לא ניתנים לצפייה בדיוידי של המופע, אלא רק בתור בונוס, בדיסק השני).
הקלידן ריצ'רד בארביירי - מתוך הדיוידי
הגיטריסט ג'ון ווסלי - מתוך הדיוידי
הבסיסט קולין אדווין - מתוך הדיוידי
הדיוידי 'ארייבינג סמוור' מעלה גם את השאלה הטרחנית, שחוזרת על עצמה שוב ושוב - עד כמה פורקיופיין טרי היא להקת רוק מתקדם? הלהקה החלה את דרכה כממשיכת המורשת של פינק פלויד, עד שנמאס לה: חלק גדול מן השירים הפופולריים של הלהקה בעשור האחרון היו פופ-רוק אופנתי, נוסחתי ומהוקצע. ההצלחה המסחרית של וילסון נולדה בעקבות היכולת שלו לכתוב שירים מלודיים, קליטים וקצרים-יחסית. מדי פעם הוא מבליח עם אפוסים פרוגרסיביים מפעימים (כדוגמת 'אנסת'טייז' מתוך האלבום 'פיר אוף א בלנק פלאנט'), ולחלק גדול מן השירים שלו יש 'מחצית שנייה' בה הוא מציג אילתורים על רקע ריף במשקל אסימטרי. אז סגנונית, פורקיופיין טרי היא להקת רוק שמדי פעם מציגה את הפרשנות שלה לז'אנר הרוק המתקדם כפי שהוא אמור להישמע כיום.
לסיכום, הדיוידי 'ארייבינג סאמוור' של פורקיופיין טרי בהופעה חיה בשיקגו, יכול להיות רכישה בעייתית עבור מי שלא מחבב את האלבום 'דדווינג'. מי שמחפש תיעוד חזותי לביצוע חי של האלבומים מהשנים 1991-1996, יתאכזב מרה. הדיוידי מספק תמונה נאמנה של הלהקה בשנת 2005, לא הרבה יותר מזה. עדיין חלוקות הדעות אם היה צורך להוסיף אפקטים אנלוגיים 'כאילו-עתיקים' להקלטה הדיגיטלית הטובה. מי שמחפש תיעוד ריאליסטי באיכות תמונה מושלמת, שירכוש את הדיוידי אנסתתייז שיצא לאור ב-2010. מעבר לכך, ההופעה בשיקגו היתה לא רעה בכלל, ולמרות שחברי הלהקה אינם מעניינים לצפייה, כמעט בכל קטע אפשר למצוא הברקות קטנות של סאונד, עיבוד וביצוע.
הציון: 8.5/10
|
- ביקורת עברית על הדיוידי השני - אנסתתייז' (Anesthetize)
- ההופעה בישראל וביוגרפיה עברית של פורקיופיין טרי
- ביקורת עברית על 'אין אבסנטיה'
- ביקורת עברית על 'פחד מכוכב ריק' במגזין האלנטרנטיבי
עוד על פורקיופיין טרי
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")