 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
אחרי שני אלבומים מלודיים, מדהימים ברכותם, "סטיופיד דרים" (Stupid Dream) מ–99', ו-"לייטבולב סאן" (Lightbulb Sun) מ–2000, פורקיופיין טרי (''עץ הקיפודים'') חוזרים באלבום אולפן שביעי, מפוצץ ואגרסיבי, מלוטש ומופק-היטב, שזכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה.
זהו אלבומם הראשון שיוצא תחת חברה גדולה, 'לאבה' (Lava), אחרי 10 שנים של חצי-עצמאות, תחת חוזה שמן ושיווק מאסיבי, כולל חדירה עמוקה לשוק האמריקני. זה טוב לנו, זה טוב להם. העולם נראה הרבה יותר טוב כשיותר ויותר אנשים נחשפים לגאונות שבמוזיקה של וילסון וחבריו.
אז בין "לייטבולב סאן" (Lightbulb Sun) של שנת 2000 לבין האלבום החדש, הוחלף המתופף המצוין כריס מייטלנד במתופף העל גאווין האריסון. מסתבר שכריס היה תלמיד של גאווין. אירוני משהו. האריסון הוציא עד היום שני ספרי לימוד ומספר אלבומי אלתורים (ג'אז-רוק), ולאחרונה גם דיוידי מצוין ללימוד טכניקות נגינה, וכבר הספיק להופיע עם גדולים וטובים כדוגמת איגי פופ. סטיבן וילסון, הסולן והמוח מאחורי הלהקה, התוודה שבעיניו גאווין הוא המתופף הטוב בעולם. אחרי אין ספור האזנות לאלבום החדש, אחרי שראיתי אותו בהופעה, ובתור מתופף בעצמי, לא נותר לי אלא להסכים.
וילסון היה תמיד איש של אלבומי קונספט. הוא התוודה על כך לא פעם ולא פעמיים בראיונות, והתחושה עוברת טוב מאוד גם באלבומיהם של פורקיופיין טרי וגם בפרוייקטים הצדדיים שלו, כדוגמת נו-מאן (No-Man). בכל אחד מהאלבומים של פורקיופיין טרי במשך השנים אפשר לקבל את התחושה הזו של אלבום מגובש רעיונית. שיר אחד מתחבר לשני, והיצירה כולה הופכת בסופו של דבר לסיפור אחד ארוך וסוחף. לדוגמא המארז "ווייאג' שלושים וארבע - הטריפ השלם" (Voyage 34 - The Complete Trip), שיצא במהדורה מאוחדת רק בשנת 2000, אבל הוקלט בין השנים 92'–93'. הקטעים חוברו יחדיו מ-"פייז 1" עד "פייז 4" והתגבשו לסיפור ארוך של חווית אל-אס-די הזויה במיוחד.
מארז מיוחד של "אין אבסנטיה" - פברואר 2020
אפשר להשוות את אלבומיהם לספרים, שבהם שורות מתחברות לפסקאות, פסקאות לפרקים. לכל שיר יש את הקטע האינסטרומנטלי שלו, לכל אלבום יש את הרעיון המייחד אותו. ו"אין אבסנטיה" הוא דוגמא נהדרת: 12 קטעים, שמושמעים כמעט ברצף ומתגבשים ל-68 דקות של מוזיקה מורכבת, צבעונית, רבת סגנונות, משתנה ללא הרף.
ואולי דווקא בגלל זה, זהו אלבומה הכבד ביותר של הלהקה. נפתח בסערה ב-"בלאקסט אייז" (Blackest Eyes). לדעתי, אחד משירי הפתיחה לאלבום הטובים ביותר בשנים האחרונות. זהו, מהרמה הזו לא יורדים; ריפים כבדים של גיטרות, מעברי תופים מאסיביים של גאווין, שגונב את ההצגה. מדהים איך אפשר לשמור על הרמוניות קוליות מדהימות כדוגמת ההפקה של "סטיופיד דרים" (Stupid Dream) ו-"לייטבולט סאן" (Lightbulb Sun) ועדיין להפציץ בדיסטורשנים.
אז באלבום הזה תמצאו קצת מהכל. ערבוביה של סגנונות וצלילים. הקטע השני, "טריינס" (Trains) והשביעי "פרודיגל" (Prodigal) הם מעין בלדות ווקאליות יפיפיות על בסיס גיטרה אקוסטית, שמכניסות לאלבום גוון רגוע ומגיעות בדיוק במקום בין הקטעים. "דה סאונד אוף מיוזאק" (The Sound of Muzak) הוא כל-כולו סאטירה על תעשיית המוזיקה שמפרקת במו ידיה את היצירה עצמה -- אחת היצירות המשמעותיות באלבום, שהפכה עם הזמן למבוקשת גם בהופעות.
"גראביטי איילידז" (Gravity Eyelids), אחת היצירות הפרוגרסיביות הבולטות באלבום, כמו גם "סטריפ דה סול" (Strip the Soul) הם השילוב הקלאסי במוזיקה של הקיפודים, שבא לידי ביטוי במיוחד בשני האלבומים שקדמו לזה, התחום שלדעתי הם מצטיינים בו. מבנה של בית שקט פחות או יותר, מתפתח לפזמון חצי רועש עם דגש על הווקאלס, חוזר חלילה, ואז לקטע אינסטרומנטלי שכולל הרבה סימפולים (ריצ'רד ברביירי – קלידים; נכס מוזיקלי!) והרבה ריפים מטאליים של גיטרה מייללת ומנסרת.
ומה שמדהים באלבום הזה הוא שבכל התערובת המוזיקלית הזו, שבין האקוסטי לכבד, וילסון מצליח להשחיל את עצמו עם איזה פסנתר או אקוסטית ולא מעט ריוורב על הקול שלו, בטראקים כמו "ליפס אוף אשז" (Lips of Ashes) ו-"הארטאטק אין לייביי" (Heartattack in a Layby) המדהים ביופיו הווקאלי, שמזכירים ביחד את הקטע "פיל סו לואו" (Feel So Low) מהאלבום הקודם, "לייטבולב סאן". הרבה קולות שמימיים, ניתן לשמוע את הדגש ששמו פה על ההפקה, באופן ממש פרפקציוניסטי.
אחרי ששומעים את כל האלבומים שוילסון היה אי-פעם מעורב בהם, אם זה בביצוע או בהפקה, ניתן להבין שהוא פשוט בנאדם כזה - פרפקציוניסט. הוא אף פעם לא יוציא לאור משהו שהוא פחות ממצוין, גם אם מדובר בשירים שלא נכתבו על ידו. ולראיה – לאחרונה וילסון הוציא גרסת כיסוי לשיר "ת'אנק יו" (Thank You) של אלאניס מוריסט. הביצוע מביס בקלות את המקור, והכל בעזרת אקוסטית, פסנתר ושירה.
ניתן לראות זאת גם בתחום הפקת האלבומים לאמנים אחרים – האלבום השביעי של אופת' (Opeth). השוודים, "דמניישן" (Damnation) מ-2003, הופק ע''י וילסון, שגם תרם בקולות, בקלידים, בגיטרות וגם במילים. אופת' היא להקה מאוד כבדה בדרך כלל, ומדהים לראות את השינוי הקיצוני בסגנון שלהם שהביא איתו וילסון באלבום הזה: אלבום שקט, מלודי, נוגה להפליא.
ובחזרה לאלבומינו - "וודינג ניילז" (Wedding Nails) הוא קטע אינסטרומנטלי מעולה, שמאוד מזכיר את הפרוגרסיב-מטאל של דרים ת'יאטר. קל מאוד להשוות ל-"סיגניפיי" (Signify) המיתולוגי של הקיפודים; קטע שעובר מצוין בהופעה. כדאי לראות אותם לייב בתקופה הנוכחית, אחרי התוספות המרעננות של גאווין האריסון, ושל ג'ון ווסלי - הגיטריסט החדש שהצטרף להופעות ותורם גם קולות רקע. האנרגיות מדהימות. "אין אבסנטיה" עובר מהבמה בצורה מהפנטת.
הקטע האחרון באלבום, "קולפס דה לייט אינטו ארת'" (Collapse the Light into Earth) הוא מעין קינה, מעין וידוי, ממש אפילוג מרגש לאלבום, כדוגמת הקטע "האו איז יור לייף טודיי?" מקודמו, "לייטבולב סאן".
אם יצא לכם לשים יד על המהדורה המיוחדת והכפולה של האלבום, שהיא למעשה בונוס מיוחד למעריצים, תוכלו לשמוע שיר שנורא היה מתחבר לקו הרעיוני של האלבום הזה, ונורא מוזר שלא הוכנס לאלבום עצמו. "דראון וויד' מי" (Drown With Me) הוא שיר מעולה, מעין בלדת 6/8 קלאסית, ממש וילסון בשיאו. מוזר ששירים כל-כך טובים לא נכנסים לאלבום כל-כך טוב, אבל הם חשבו אחרת. העיקר שקיבלנו בעסקת חבילה גם את השיר הזה.
"דראון וויד' מי" מזכיר קצת את הסיפור של "סטארס דיי" (Stars Die), שיר בי-סייד מצוין שלא נכנס לאף אלבום אולפן רשמי, ו-"דיסאפיר" (Disappear) שהוקלט בתקופת אלבום המופת "סטיופיד דרים", ונכנס לאלבום אוסף ה"בי-סיידס" המצוין גם הוא, "רקורדינגז" (Recordings) מ-2001. על שניהם קיבלנו וידוי מפורש מווילסון, באותו ערב אקוסטי והזוי במיוחד בת''א, שהוא מצטער עד היום על אי הכנסתם לשום אלבום רשמי. יש עוד כ''כ הרבה שירים טובים שלא זכו להימצא על אלבומי האולפן, מדהים כמה חומר מצוין הלהקה הזו מייצרת, מעבר לאלבומיה הרשמיים.
זהו אלבומם הראשון שיוצא תחת חברה גדולה, 'לאבה' (Lava), אחרי 10 שנים של חצי-עצמאות, תחת חוזה שמן ושיווק מאסיבי, כולל חדירה עמוקה לשוק האמריקני. זה טוב לנו, זה טוב להם. העולם נראה הרבה יותר טוב כשיותר ויותר אנשים נחשפים לגאונות שבמוזיקה של וילסון וחבריו.
אז בין "לייטבולב סאן" (Lightbulb Sun) של שנת 2000 לבין האלבום החדש, הוחלף המתופף המצוין כריס מייטלנד במתופף העל גאווין האריסון. מסתבר שכריס היה תלמיד של גאווין. אירוני משהו. האריסון הוציא עד היום שני ספרי לימוד ומספר אלבומי אלתורים (ג'אז-רוק), ולאחרונה גם דיוידי מצוין ללימוד טכניקות נגינה, וכבר הספיק להופיע עם גדולים וטובים כדוגמת איגי פופ. סטיבן וילסון, הסולן והמוח מאחורי הלהקה, התוודה שבעיניו גאווין הוא המתופף הטוב בעולם. אחרי אין ספור האזנות לאלבום החדש, אחרי שראיתי אותו בהופעה, ובתור מתופף בעצמי, לא נותר לי אלא להסכים.
וילסון היה תמיד איש של אלבומי קונספט. הוא התוודה על כך לא פעם ולא פעמיים בראיונות, והתחושה עוברת טוב מאוד גם באלבומיהם של פורקיופיין טרי וגם בפרוייקטים הצדדיים שלו, כדוגמת נו-מאן (No-Man). בכל אחד מהאלבומים של פורקיופיין טרי במשך השנים אפשר לקבל את התחושה הזו של אלבום מגובש רעיונית. שיר אחד מתחבר לשני, והיצירה כולה הופכת בסופו של דבר לסיפור אחד ארוך וסוחף. לדוגמא המארז "ווייאג' שלושים וארבע - הטריפ השלם" (Voyage 34 - The Complete Trip), שיצא במהדורה מאוחדת רק בשנת 2000, אבל הוקלט בין השנים 92'–93'. הקטעים חוברו יחדיו מ-"פייז 1" עד "פייז 4" והתגבשו לסיפור ארוך של חווית אל-אס-די הזויה במיוחד.
מארז מיוחד של "אין אבסנטיה" - פברואר 2020
ואולי דווקא בגלל זה, זהו אלבומה הכבד ביותר של הלהקה. נפתח בסערה ב-"בלאקסט אייז" (Blackest Eyes). לדעתי, אחד משירי הפתיחה לאלבום הטובים ביותר בשנים האחרונות. זהו, מהרמה הזו לא יורדים; ריפים כבדים של גיטרות, מעברי תופים מאסיביים של גאווין, שגונב את ההצגה. מדהים איך אפשר לשמור על הרמוניות קוליות מדהימות כדוגמת ההפקה של "סטיופיד דרים" (Stupid Dream) ו-"לייטבולט סאן" (Lightbulb Sun) ועדיין להפציץ בדיסטורשנים.
אז באלבום הזה תמצאו קצת מהכל. ערבוביה של סגנונות וצלילים. הקטע השני, "טריינס" (Trains) והשביעי "פרודיגל" (Prodigal) הם מעין בלדות ווקאליות יפיפיות על בסיס גיטרה אקוסטית, שמכניסות לאלבום גוון רגוע ומגיעות בדיוק במקום בין הקטעים. "דה סאונד אוף מיוזאק" (The Sound of Muzak) הוא כל-כולו סאטירה על תעשיית המוזיקה שמפרקת במו ידיה את היצירה עצמה -- אחת היצירות המשמעותיות באלבום, שהפכה עם הזמן למבוקשת גם בהופעות.
"גראביטי איילידז" (Gravity Eyelids), אחת היצירות הפרוגרסיביות הבולטות באלבום, כמו גם "סטריפ דה סול" (Strip the Soul) הם השילוב הקלאסי במוזיקה של הקיפודים, שבא לידי ביטוי במיוחד בשני האלבומים שקדמו לזה, התחום שלדעתי הם מצטיינים בו. מבנה של בית שקט פחות או יותר, מתפתח לפזמון חצי רועש עם דגש על הווקאלס, חוזר חלילה, ואז לקטע אינסטרומנטלי שכולל הרבה סימפולים (ריצ'רד ברביירי – קלידים; נכס מוזיקלי!) והרבה ריפים מטאליים של גיטרה מייללת ומנסרת.
ומה שמדהים באלבום הזה הוא שבכל התערובת המוזיקלית הזו, שבין האקוסטי לכבד, וילסון מצליח להשחיל את עצמו עם איזה פסנתר או אקוסטית ולא מעט ריוורב על הקול שלו, בטראקים כמו "ליפס אוף אשז" (Lips of Ashes) ו-"הארטאטק אין לייביי" (Heartattack in a Layby) המדהים ביופיו הווקאלי, שמזכירים ביחד את הקטע "פיל סו לואו" (Feel So Low) מהאלבום הקודם, "לייטבולב סאן". הרבה קולות שמימיים, ניתן לשמוע את הדגש ששמו פה על ההפקה, באופן ממש פרפקציוניסטי.
אחרי ששומעים את כל האלבומים שוילסון היה אי-פעם מעורב בהם, אם זה בביצוע או בהפקה, ניתן להבין שהוא פשוט בנאדם כזה - פרפקציוניסט. הוא אף פעם לא יוציא לאור משהו שהוא פחות ממצוין, גם אם מדובר בשירים שלא נכתבו על ידו. ולראיה – לאחרונה וילסון הוציא גרסת כיסוי לשיר "ת'אנק יו" (Thank You) של אלאניס מוריסט. הביצוע מביס בקלות את המקור, והכל בעזרת אקוסטית, פסנתר ושירה.
ניתן לראות זאת גם בתחום הפקת האלבומים לאמנים אחרים – האלבום השביעי של אופת' (Opeth). השוודים, "דמניישן" (Damnation) מ-2003, הופק ע''י וילסון, שגם תרם בקולות, בקלידים, בגיטרות וגם במילים. אופת' היא להקה מאוד כבדה בדרך כלל, ומדהים לראות את השינוי הקיצוני בסגנון שלהם שהביא איתו וילסון באלבום הזה: אלבום שקט, מלודי, נוגה להפליא.
ובחזרה לאלבומינו - "וודינג ניילז" (Wedding Nails) הוא קטע אינסטרומנטלי מעולה, שמאוד מזכיר את הפרוגרסיב-מטאל של דרים ת'יאטר. קל מאוד להשוות ל-"סיגניפיי" (Signify) המיתולוגי של הקיפודים; קטע שעובר מצוין בהופעה. כדאי לראות אותם לייב בתקופה הנוכחית, אחרי התוספות המרעננות של גאווין האריסון, ושל ג'ון ווסלי - הגיטריסט החדש שהצטרף להופעות ותורם גם קולות רקע. האנרגיות מדהימות. "אין אבסנטיה" עובר מהבמה בצורה מהפנטת.
הקטע האחרון באלבום, "קולפס דה לייט אינטו ארת'" (Collapse the Light into Earth) הוא מעין קינה, מעין וידוי, ממש אפילוג מרגש לאלבום, כדוגמת הקטע "האו איז יור לייף טודיי?" מקודמו, "לייטבולב סאן".
אם יצא לכם לשים יד על המהדורה המיוחדת והכפולה של האלבום, שהיא למעשה בונוס מיוחד למעריצים, תוכלו לשמוע שיר שנורא היה מתחבר לקו הרעיוני של האלבום הזה, ונורא מוזר שלא הוכנס לאלבום עצמו. "דראון וויד' מי" (Drown With Me) הוא שיר מעולה, מעין בלדת 6/8 קלאסית, ממש וילסון בשיאו. מוזר ששירים כל-כך טובים לא נכנסים לאלבום כל-כך טוב, אבל הם חשבו אחרת. העיקר שקיבלנו בעסקת חבילה גם את השיר הזה.
"דראון וויד' מי" מזכיר קצת את הסיפור של "סטארס דיי" (Stars Die), שיר בי-סייד מצוין שלא נכנס לאף אלבום אולפן רשמי, ו-"דיסאפיר" (Disappear) שהוקלט בתקופת אלבום המופת "סטיופיד דרים", ונכנס לאלבום אוסף ה"בי-סיידס" המצוין גם הוא, "רקורדינגז" (Recordings) מ-2001. על שניהם קיבלנו וידוי מפורש מווילסון, באותו ערב אקוסטי והזוי במיוחד בת''א, שהוא מצטער עד היום על אי הכנסתם לשום אלבום רשמי. יש עוד כ''כ הרבה שירים טובים שלא זכו להימצא על אלבומי האולפן, מדהים כמה חומר מצוין הלהקה הזו מייצרת, מעבר לאלבומיה הרשמיים.
לסיכום, 'אין אבסנטיה' הוא אחד מטובי אלבומיה של הלהקה. הוא מוכיח כי פורקיופיין טרי מקדימה את זמנה, אף פעם לא מאכזבת, שוב ושוב מפיקה אלבומים מופתיים שייזכרו עוד שנים רבות, ובטח ובטח יהוו השראה גדולה לרבים מאמני העתיד, יסוד חשוב ברוק של זמננו. סטיבן וילסון הוא עוד אחד מאותם גאוני מוזיקה מופנמים, שפשוט עושים לנו את החיים להרבה יותר טובים. זה לא רדיוהד, לא פינק פלויד, לא אוזריק טנטקלס ולא דרים ת'יאטר; זה משהו ייחודי, חד-פעמי, שמשנה את כל הפרספקטיבה המוזיקלית.
הציון: 8.5/10
ביקורת זו פורסמה במקור באתר 'השרת העיוור', שירד מהרשת ואינו זמין עוד.
