 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
The Sky Moves Sideways 1995 Delerium UK (65:25) / (109:26)
04/07/15 | |
'השמיים זזים לצדדים', אלבום האולפן השלישי של להקת פורקיופיין טרי, סימן התחלה חדשה עבור ההרכב שנוסד ב-1987. שני האלבומים הראשונים אמנם יצאו תחת השם 'פורקיופיין טרי', אך היו למעשה פרויקטים סולואיסטים של סטיבן וילסון. כאן הוא החליט להתחיל להקים להקה ממשית, וקרא לעמיתיו שסייעו לו באלבומים הקודמים. ריצ'רד ברביירי (קלידים), קולין אדווין (בס) וכריס מייטלנד (תופים, עד 2003) הם מוסיקאים נפלאים בזכות עצמם, אך לא דומיננטיים כמו וילסון.
בראיון עם וילסון מ-2011 הוא אמר על האלבום הזה:
למרות העבודה הקבוצתית המאומצת, אפשר לומר שעד אלבומה האחרון של הלהקה, ב-2009 ('דה אינסידנט'), פורקיופיין טרי תמיד הוגדרה כפרויקט של אדם אחד. וילסון, יליד 1967, גדל על להקות רוק מתקדם מהגל המקורי בשנות ה-70, וכשרון הכתיבה, ההלחנה וההפקה שלו מתבטאים היטב בכל שנות הקריירה של הלהקה. הוא גם זה שהחליט לפרק אותה, לטובת קריירת סולו מצליחה לא פחות. לשיאה היצירתי הגיעה פורקיופיין טרי ב-2007, באלבומה המצליח 'פיר אוף א בלנק פלאנט'.
פורקיופיין טרי בשנות ה-90
למעלה: סטיבן וילסון. ימין: קולין אדווין (בס)
שמאל: כריס מייטלנד (תופים); מרכז: ריצ'רד ברביירי (קלידים)
כשהאלבום TSMS יצא, רבים השוו את הלהקה כ"הפינק פלויד החדשים" בשל העובדה שביצירות נשמעו השפעה מובהקת של הפלוידים, שבאותה תקופה בדיוק ציינו את סיומו של סיבוב הופעות לקידום אלבום האולפן דיוויז'ן בל, עם האלבום הכפול בהופעה חיה, 'פולס'. וילסון עצמו, שציין את פינק פלויד כהשראתו הגדולה, ניסה להוסיף את המגע שלו, מה שהופך את המוזיקה למקורית. וילסון לקח את סגנון הפרוגרסיב הפסיכדלי האיטי של פלויד וניסה להלביש עליו את האישיות העדינה שלו. ועדיין, השפעתו של אלבום המופת 'וויש יו וור היר' (1975) מורגשת היטב.
האלבום נפתח בחלק הראשון של יצירת הנושא, שאורכה המלא הוא 35 דקות. כמו ב-WYWH של הפלוידים, היא פוצלה לשני פרקים, בפתיחת האלבום ובסופו. היצירה TSMS נחשבת לאחת המשמעותיות בתקופה המוקדמת של פורקיופיין טרי, והעידה על הפוטנציאל הרב שהיה טמון בהרכב. היצירה נפתחת בנימה סוריאליסטית עם אפקטים וגיטרות דיויד-גילמוריות, מתפתחת בסבלנות ולאחר כ-8.5 דקות עוברת במפתיע למחוזות הטראנס הפסיכדלי. סולו חליל, שקצת מזכיר את עבודתן של להקות פרוג-פסייכ חשובות כמו גונג (Gong) ואוזריק טנטקלס (Ozric Tentacles), נכנס ומסיים את חלקה הראשון של היצירה.
אחרי סיום מחציתו הראשונה של המסע הפסיכדלי, משבץ וילסון שני 'שירים' מסורתיים יותר, באיזור ה-5 דקות. 'דיסלוקייטד דיי' (Dislocated Day) מייצג את הקו המאוחר-יותר של ההרכב, וכיכב בהופעות רבות של הפורקיופיינים. בגרסה המורחבת שהוציא וילסון ב-2004, הוחלפו התופים האלקטרוניים של כריס מייטלנד במערכת התופים המשובחת של המאסטרו, גאבין האריסון. האחרון היה מורו של הראשון, כך שלא רק ברמה התיאורטית אלא גם במבחן התוצאה, ההחלטה של וילסון לשדרג את ערוץ התופים נשמעת נכונה מאוד.
'דה מון טאצ'ז יור שולד' (The Moon Touches Your Shoulder), יצירה נוגה למדי, משתמשת גם היא באפקטים פינק פלוידים רבים, כמו הוספת קטעי דיבור למוסיקה. גם כאן, החלפת התופים המלאכותיים של מייטלנד בסאונד האמיתי של האריסון היתה החלטה משובחת. הקטע הקצר 'פריפר יורסלף' (Prepare Yourself), כשמו כן הוא, מכין אותנו לחלקו השני של אפוס הנושא.
בגרסת 2004 החליט וילסון להעיף מהאלבום את הרצועה החמישית, "מונלופ" (Moonloop). זהו אילתור פסיכדלי אינסטרומנטלי ארוך ודי-משעמם (17:04), שהועבר באלגנטיות אל סוף דיסק ה'בונוס' של המהדורה המורחבת. בכך קיצר וילסון, בחוכמתו הרבה, את האלבום מ-65 דקות אווריריות ל-48 דקות מהודקות ואפקטיביות יותר, ותיקן את עצמו באומץ, לאחר 9 שנים בלבד מצאת האלבום המקורי.
החלק השני של יצירת הנושא (TSMS) נפתח בצלילים ודגימות ששוב מזכירים מאוד את 'שיין און יו קרייזי דיאמונד', מתוך אלבומה של פינק פלויד מאמצע שנות השבעים. כמו המחצית הראשונה של היצירה, יש כאן ג'אם פסיכדלי, מעניין רק לפרקים, גדוש באפקטים אווירתיים, ושלל הפתעות לאודיופילים. וילסון משלב מוטיבים שפותחו בחלק הראשון של היצירה, אך מרשה לעצמו להתבטא בצורה חופשית יותר. התלונה המרכזית היא מדוע לא הואיל בטובו וילסון להחליף גם כאן את התופים הסינתטיים של מייטלנד בערוץ אקוסטי חדש מאת אשף ההקשה, גאבין האריסון.
וכך, בעזרת פכפוכי מים נעימים המשמשים רקע לקונטרה-באס חביב, מתפוגג לו האלבום לאט לאט, כמו חלום-בהקיץ האופייני לאומה הבריטית. הגרסה החלופית של יצירת הנושא, שנמצאת בליבו של דיסק הבונוס מ-2004, מאחדת את שני קטעי האפוס, בשינויים קוסמטיים בלבד. אין בה ליריקה משובחת כמו זו של רוג'ר ווטרס בשנות ה-70, אבל היא מענגת את האוזניים, עד גבול מסוים.
בראיון עם וילסון מ-2011 הוא אמר על האלבום הזה:
"'דה סקיי מובז סיידווייז' היה סוג של תקליט-מעבר. זה לא האלבום האהוב עליי ביותר. זה האלבום שבו, אני חושב, הגעתי הכי קרוב להישמע כמו המוסיקה שהושפעתי ממנה בעבר...ביליתי שלושה או ארבעה אלבומים בלעשות את זה. אני עבדתי דרך ההשפעות שלי והתחלתי למצוא את הקול שלי, שהתחיל לצאת החוצה, אני מניח, כשהתחלתי לעבוד עם מוסיקאים אחרים...באלבום, הבא, 'סיגניפיי', אני חושב זה התחיל להופיע, כי זה היה האלבום הראשון שהיה אלבום להקה, מההתחלה ועד הסוף"
למרות העבודה הקבוצתית המאומצת, אפשר לומר שעד אלבומה האחרון של הלהקה, ב-2009 ('דה אינסידנט'), פורקיופיין טרי תמיד הוגדרה כפרויקט של אדם אחד. וילסון, יליד 1967, גדל על להקות רוק מתקדם מהגל המקורי בשנות ה-70, וכשרון הכתיבה, ההלחנה וההפקה שלו מתבטאים היטב בכל שנות הקריירה של הלהקה. הוא גם זה שהחליט לפרק אותה, לטובת קריירת סולו מצליחה לא פחות. לשיאה היצירתי הגיעה פורקיופיין טרי ב-2007, באלבומה המצליח 'פיר אוף א בלנק פלאנט'.
פורקיופיין טרי בשנות ה-90
למעלה: סטיבן וילסון. ימין: קולין אדווין (בס)
שמאל: כריס מייטלנד (תופים); מרכז: ריצ'רד ברביירי (קלידים)
כשהאלבום TSMS יצא, רבים השוו את הלהקה כ"הפינק פלויד החדשים" בשל העובדה שביצירות נשמעו השפעה מובהקת של הפלוידים, שבאותה תקופה בדיוק ציינו את סיומו של סיבוב הופעות לקידום אלבום האולפן דיוויז'ן בל, עם האלבום הכפול בהופעה חיה, 'פולס'. וילסון עצמו, שציין את פינק פלויד כהשראתו הגדולה, ניסה להוסיף את המגע שלו, מה שהופך את המוזיקה למקורית. וילסון לקח את סגנון הפרוגרסיב הפסיכדלי האיטי של פלויד וניסה להלביש עליו את האישיות העדינה שלו. ועדיין, השפעתו של אלבום המופת 'וויש יו וור היר' (1975) מורגשת היטב.
האלבום נפתח בחלק הראשון של יצירת הנושא, שאורכה המלא הוא 35 דקות. כמו ב-WYWH של הפלוידים, היא פוצלה לשני פרקים, בפתיחת האלבום ובסופו. היצירה TSMS נחשבת לאחת המשמעותיות בתקופה המוקדמת של פורקיופיין טרי, והעידה על הפוטנציאל הרב שהיה טמון בהרכב. היצירה נפתחת בנימה סוריאליסטית עם אפקטים וגיטרות דיויד-גילמוריות, מתפתחת בסבלנות ולאחר כ-8.5 דקות עוברת במפתיע למחוזות הטראנס הפסיכדלי. סולו חליל, שקצת מזכיר את עבודתן של להקות פרוג-פסייכ חשובות כמו גונג (Gong) ואוזריק טנטקלס (Ozric Tentacles), נכנס ומסיים את חלקה הראשון של היצירה.
אחרי סיום מחציתו הראשונה של המסע הפסיכדלי, משבץ וילסון שני 'שירים' מסורתיים יותר, באיזור ה-5 דקות. 'דיסלוקייטד דיי' (Dislocated Day) מייצג את הקו המאוחר-יותר של ההרכב, וכיכב בהופעות רבות של הפורקיופיינים. בגרסה המורחבת שהוציא וילסון ב-2004, הוחלפו התופים האלקטרוניים של כריס מייטלנד במערכת התופים המשובחת של המאסטרו, גאבין האריסון. האחרון היה מורו של הראשון, כך שלא רק ברמה התיאורטית אלא גם במבחן התוצאה, ההחלטה של וילסון לשדרג את ערוץ התופים נשמעת נכונה מאוד.
'דה מון טאצ'ז יור שולד' (The Moon Touches Your Shoulder), יצירה נוגה למדי, משתמשת גם היא באפקטים פינק פלוידים רבים, כמו הוספת קטעי דיבור למוסיקה. גם כאן, החלפת התופים המלאכותיים של מייטלנד בסאונד האמיתי של האריסון היתה החלטה משובחת. הקטע הקצר 'פריפר יורסלף' (Prepare Yourself), כשמו כן הוא, מכין אותנו לחלקו השני של אפוס הנושא.
בגרסת 2004 החליט וילסון להעיף מהאלבום את הרצועה החמישית, "מונלופ" (Moonloop). זהו אילתור פסיכדלי אינסטרומנטלי ארוך ודי-משעמם (17:04), שהועבר באלגנטיות אל סוף דיסק ה'בונוס' של המהדורה המורחבת. בכך קיצר וילסון, בחוכמתו הרבה, את האלבום מ-65 דקות אווריריות ל-48 דקות מהודקות ואפקטיביות יותר, ותיקן את עצמו באומץ, לאחר 9 שנים בלבד מצאת האלבום המקורי.
החלק השני של יצירת הנושא (TSMS) נפתח בצלילים ודגימות ששוב מזכירים מאוד את 'שיין און יו קרייזי דיאמונד', מתוך אלבומה של פינק פלויד מאמצע שנות השבעים. כמו המחצית הראשונה של היצירה, יש כאן ג'אם פסיכדלי, מעניין רק לפרקים, גדוש באפקטים אווירתיים, ושלל הפתעות לאודיופילים. וילסון משלב מוטיבים שפותחו בחלק הראשון של היצירה, אך מרשה לעצמו להתבטא בצורה חופשית יותר. התלונה המרכזית היא מדוע לא הואיל בטובו וילסון להחליף גם כאן את התופים הסינתטיים של מייטלנד בערוץ אקוסטי חדש מאת אשף ההקשה, גאבין האריסון.
וכך, בעזרת פכפוכי מים נעימים המשמשים רקע לקונטרה-באס חביב, מתפוגג לו האלבום לאט לאט, כמו חלום-בהקיץ האופייני לאומה הבריטית. הגרסה החלופית של יצירת הנושא, שנמצאת בליבו של דיסק הבונוס מ-2004, מאחדת את שני קטעי האפוס, בשינויים קוסמטיים בלבד. אין בה ליריקה משובחת כמו זו של רוג'ר ווטרס בשנות ה-70, אבל היא מענגת את האוזניים, עד גבול מסוים.
לסיכום, 'השמיים זזים הצידה' הוא אלבום מעניין וראוי להאזנה, במיוחד בגרסה המורחבת שלו מ-2004. הוא בהחלט מושפע יותר מדי מפינק פלויד, ופחות משכנע בהשוואה לאלבומים כמו 'אין אבסנטיה' (2002) או 'פיר אוף א בלנק פלאנט' (2007). לכן הוא מומלץ, תוך הסתייגות מסוימת, בעיקר לחובבי פלויד ופסיכדליה רכה. פורקיופיין טרי המשיכה להתפתח באופן הדרגתי לאורך השנים הבאות, ולכן במבט לאחור, נראה שזו לא היתה שעתה היפה ביותר.
הציון: 8/10
|
עוד המלצות על אלבומי פורקיופיין טרי
|
איך מחשבים כאן ציונים? קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
