להקת הרוק המתקדם השוודית "פיין אוף סלביישן" בהנהגת דניאל גילדנלואו הקליטה את המופע של "בי" לדי-וי-די בתאריך 12 בספטמבר, 2003. הם בחרו באולם ושמו "לוקומוטיבט" הממוקם בעיירת מולדתם של רוב חברי הלהקה, אסקילסטונה (שוודיה). גילדנלואו, ביחד עם הקלידן פרדריק הרמאסון, כתב את כל העיבודים הקלאסיים עבור התזמורת הקטנה (שני כינורות, ויולה, צ'לו, חלילים, אבוב, קלרינט, קלרינט בס, טובה) שהפכה את ההפקה הזאת למה שהיא.
זה לא אלבום אופייני ללהקה, שסווגה עד כה כ"פרוג-מטאל בלבד". העיבודים מגוונים, וחורגים בבירור מעולם המטאל. חלק מהקטעים האקוסטיים נשמעים קלאסיים לחלוטין, ולמעשה זו יצירה שנוגעת יותר ברוק המתקדם הטיפוסי מאשר בפרוג-מטאל התוקפני. אך מעל לכל, זו יצירה פילוסופית שמעניקה חשיבות רבה לטקסטים שכתב גילדנלואו. קל להחמיץ את "בי" אם לא מתעמקים במילים - למוסיקה יש כוח מוגבל, ובלי הבנה מודעת של הסיפור ומשמעותו, האלבום לא תופס נפח רב. אך אם מעניקים ל"בי" את תשומת הלב שהושקעה ביצירתו, ניתן להתרשם ולומר כי מדובר כאן ביצירת אמנות שלמה, מאוזנת ומחושבת-היטב.
אולם לוקומוטיבט, אסקילסטונה, שוודיה (מתוך המופע)
העלילה: המין האנושי רוצה להכיר את עצמו, לתפוס את משמעות החיים ותפקידו בעולם. הוא מסרב להתמודד עם העובדה שהמוות חזק ממנו, ושיש דברים שהוא לא מסוגל להבין. הוא פוצח במחקר מדעי, צובר כוח ומשתלט על העולם. הוא ממציא את הכסף, המסחר והטכנולוגיה. הוא מתרבה בטור הנדסי, הורס את האקולוגיה ומביא על עצמו כלייה. הוא מגלה ששלטונו הפך את הסביבה לחורבה. הסיפור מסתיים בנימה אופטימית, לפיה האדם יכיר במגבלות כוחו ויידע להשתלב בתבונה בשרשרת האקולוגית בה הוא תלוי להישרדותו.
דניאל גילדנלואו - נעים להכיר (מתוך המופע)
על הנייר, הסיפור נשמע נדוש. רובנו כבר מכירים את האידיאולוגיה של שוחרי איכות הסביבה, את ההתנגדות של אירופה לקפיטליזם תעשייתי שרומס את משאבי כדור הארץ, ואת הפחד המובן מפני ניתוק מן הטבע. אך זה לא ה"מה" אלא ה"איך". לגילדנלואו יש כישרון כפול - הן בטקסטים והן בלחנים ובעיבודים שהוא כותב. חשוב לציין שהעיבודים התזמורתיים מגביהים את האלבום כולו רמה אחת למעלה. בזכות השילוב בין מיומנות טכנית וכישרון אמנותי, "בי" מצליח במשימתו ומעורר את המאזין למחשבה. הלהקה והתזמורת פונים לכיוונים רבים: מוסיקת-עם סקנדינבית, קלאסיקה סימפונית, רוק, פופ, פאנק-מטאל בסגנון מייק פאטון ולהקת פיית' נו מור, מטאל, פרוג-מטאל, רוק מתקדם, סאטירה בסגנון רוג'ר ווטרס של פינק פלויד, מזמורי דת נוצריים, שירים קצרים ומיני-אפוסים. "בי" מצליח לשמור על עניין מתמיד ולהציג שאלות ישנות בצורה חדשה. לא כל הרעיונות מוצגים באותה רמת שנינות ותיחכום, אבל זה מובן ונסלח.
צ'לו, גיטרה וקונטרה-בס על הבמה
גרסת הדי-וי-די מצליחה להעביר את תחושת המופע האמיתי שם בשוודיה, עוברת על כל המוסיקאים, הקהל, הבריכה הקטנה בה משתכשך גילדנלואו במהלך העלילה, החלפת הבגדים, מעברים קולנועיים ותוספות להבהרת הסיפור - הכל מועיל ומעניין. גם ערוץ ה'קומנטרי' של גילדנלואו והרמאסון ראוי להאזנה ברובו, ומבהיר כמה נקודות לא-ברורות. גילדנלואו ראוי לכל השבחים על המאמץ הפיזי שהוא לקח על עצמו פעמיים ביום, חמישה ימים בשבוע: לשיר את כל התפקידים הראשיים, לנגן בכמה גיטרות, להחליף בגדים, לקפוץ לבריכה קרה וללבוש בגדים רטובים (ולהסתכן בדלקת ריאות קטלנית). ובלי העיבודים התזמורתיים קשה לדמיין את "בי".
רטוב בתוך הבריכה - גילדנלואו מקריב את בריאותו (מתוך המופע)
לגילדנלואו יש, ככל הנראה, אובססיה בנוגע לשאלת האלוהים והאמונה. גם "בי" עמוס בשאלות תאולוגיות, ובעיקר ביומרתו של האדם להפוך לאלוהים בעצמו. כאן הבריק גילדנלואו עם רעיון מקורי: הוא הזמין את מעריצי הלהקה להתקשר לתא קולי ולדבר אל אלוהים. המונולוגים המוקלטים של המעריצים מכל העולם נערכו לפסקול מרגש, אנושי ואותנטי. אלו בדיוק הרעיונות שמבחינים את "פיין אוף סלביישן" מכל להקת רוק אחרת בשטח. מחוייבתו של גילדנלואו לאמנות שהוא יוצר מרחיבה את ההיגד של "בי" והופכת אותו ליצירה שיתופית, קהילתית, כלל-עולמית בעלת חיים ארוכים יותר. במדור התוספות של הדיוידי ניתן למצוא הודעות נוספות בתא הקולי שלא נכנסו למופע ולאלבום.
בהשוואה לשאר הרפרטואר של פיין אוף סלביישן, "בי" הוא הפתעה גדולה. כל האלבומים הקודמים של הלהקה נטו לכיוון המטאלי-חשמלי, עם מינימום של כבוד למסורת האקוסטית-קלאסית. "בי" אינו אלבום הקונספט הראשון של הלהקה, אבל הוא הרבה פחות קיצוני ו"שטני" בהשוואה לקודמיו. הוא קל יותר לעיכול, נינוח יותר, צעקני פחות ואקדמי יותר. קל לאבד כאן את הידיים והרגליים אם לא מעיינים באריכות בחוברת המילים המושקעת (והעבה) המצורפת למארז הכפול. בנוסף לדי-וי-די והתוספות החביבות שהוא מכיל, יש גם דיסק אודיו שמשלים את החוויה האמנותית בלי חומר חזותי. המארז, כמכלול, מספק מאוד - ההיפך הגמור מחלטורה טיפוסית בסגנון "נו, הוצאנו אלבום, עכשיו תקנו אותו".
לסיכום, הדיוידי של "בי" מאת להקת פיין אוף סלביישן הוא לא פחות ולא יותר מיצירת אמנות רצינית. גילדנלואו והצוות הצליחו להפיק מופע מעניין, מוסיקה מקורית ותיעוד ממצה. מעבר ללחנים המעולים והעיבודים המקצועיים, יש כאן אוסף של היגדים כנים על העולם שבו אנחנו חיים. בניגוד להרכבי רוק רבים שמזלזלים בטקסטים ושמתמקדים אך ורק בחומר המוסיקלי, "בי" שומר על איזון נכון בין תוכן וצורה, מילים ותווים, צלילים ודיבורים. שבעים הדקות של האלבום עוברות בקלות, הישג נדיר לכל מוסיקאי. לגילדנלואו יש בהחלט מה לומר על המאה העשרים ואחת, והוא השקיע מאמץ רב כדי שאנחנו נשב ונקשיב לו עד הסוף. הכישרון שלו כבר לא מוטל בספק.
הציון: 9/10
|
