|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
|
Present Triskaidekaphobie + Le poison qui rend fou 1989 Cuneiform Records USA (77:44) Present @ Wikipedia ביקורת: אורי ברייטמן 16/8/05 |
 |
|
חברת התקליטים "קיוניפורם" בארה"ב עשתה חסד עם להקת פרזנט הבלגית בשנת 1989. היא הואילה בטובה לקבץ על דיסק אחד את שני אלבומיה הראשונים של פרזנט משנות השמונים. הראשון הוקלט בשנת 1981, השני שנתיים אחר כך. רק בסוף העשור הם אוחדו לכמעט שמונים דקות של רוק מתקדם עוצמתי, מפחיד ובועט. זה מסמך חשוב למי שרוצה להכיר את התקופה הראשונה של פרזנט, לפני שהצטרפו אליו בשנות התשעים נגנים חדשים (רג'ינלד טריגו, בנו של רוז'ה טריגו; המתופף דיויד קרמן; הבסיסט ברונו ברנאס). "פרזנט" (בתרגום: מתנה; לא "הווה", כפי שרבים חושבים) הוקמה על ידי הגיטריסט הבלגי רוז'ה טריגו, שלא היה מרוצה מן הכיוון האמנותי היותר-מדי-קלאסי של להקת יוניברס זירו בהנהגת דניאל דני. לכן, אפשר לראות ב'פרזנט' סוג של מוטציה רוקית על בסיס יוניברס זירו. במקום כלי נשיפה כמו אבוב או באסון, יש לנו כאן גיטרה חשמלית שקורעת את האולפן לחתיכות. המתח והאימה - שני הסימנים המסחריים של יוניברס זירו - נותרו בעינם. רק העיבודים שונים: פחות מוסיקה קאמרית בגוון מודרניסטי, יותר קינג קרימזון בהילוך שישי. ההרפתקנות היתה תמיד הערך החשוב ביותר במוסיקה של 'פרזנט', ושני האלבומים הללו מדגימים היטב את חשיבותה. המוסיקה לא ממהרת לאמץ אף קלישאת רוק או פרוג אפשרית, לא מביטה אחורה אל מורשת הפרוג הבריטי של המיינסטרים, ומנסה להמציא את הגלגל כמעט בכל תיבה ותיבה. לעתים מורגשת חזרה מעייפת על מוטיבים קודרים (סוג של "אוסטינטו" אכזרי במיוחד עבור המאזין), אבל רוב הזמן מגישה "פרזנט" למאזין שורה ארוכה של עיבודים מקוריים להפליא, פיתוחים בלתי-שגרתיים למוטיבים, תפניות חדות במצב-רוח תוך הקפדה על אטמוספירה סדיסטית למהדרין. כל מי שראה את "פרזנט" בהופעה חיה, יודע לספר שהאלבומים משקפים רק חלק קטן מהתמונה הכללית. אין ספק ש'פרזנט' היא חיית-בר שאוהבת שטחים פתוחים, ולא תמיד יודעת לתרגם את האנרגיות שלה אל המיקסר האולפני. מצד שני, הפורמט האלבומי מוציא מחברי הלהקה את המיטב ברמה האינטלקטואלית, כיוון שהוא דורש מהם להציג את כשרונות הכתיבה בלי להישען על אנרגיות טבעיות של נגינה קבוצתית מול קהל חי ונושם. דווקא כאן, באלבום ה"קר", אפשר לחדד את המבט במיומנות המוסיקלית של טריגו וחבריו (כולל המתופף המעולה דניאל דני והפסנתרן המבריק אלן רושט). באלבום הראשון (Triskaidekaphobie) ניתן להבחין ש'פרזנט' עדיין מגששת לעתים באפילה, וחלק מן הקטעים לא מפגינים ביטחון מירבי - בוודאי לא בהשוואה לאלבום השני שבא בעקבותיו (Le poison qui rend fou). גם הפסנתר החשמלי של רושט נשמע קצת 'יבש' בהקלטה. ועדיין אסור להתבלבל: הקטע הפותח ("פרומנאד או פונד ד'און קאנאל) יוצר מקבילה מוסיקלית מדוייקת לישיבה על כיסא חשמלי מקולקל. האלבום השני נפתח בנוכחותה המבורכת של זמרת האופרה מארי-אן פולאריס, ומצטיין בעיבודים מעט טובים יותר, הקלטה מקצועית יותר וזרימה טבעית יותר. עם זאת, ההבדלים בין האלבומים לא גדולים, ושניהם מצטרפים לחוויה מוסיקלית אחידה על הדיסק הארוך. הרבה זמן עבר מאז הוקלטו שני האלבומים הללו בבלגיה - אבל "פרזנט" הוכיחה שהאומץ משתלם. הלהקה ראויה להשתייך לזרם המיליטנטי "רוק באופוזיציה" (RIO) בגלל הבעיטה במוסכמות, ההקפדה על סטנדרטים אמנותיים גבוהים, גישה רצינית ביותר להלחנה ולעיבוד, ביצועים מופתיים וחזון מוסיקלי מוגדר-היטב. אם אתם מחבבים את עבודת הגיטרה של רוברט פריפ בקינג קרימזון של 1973-1974, אין שום סיבה שלא תתחברו למניפסט הקודר של טריגו ועמיתיו. השיוכים הז'אנריים (אוואנגארד, אוואנט-רוק, גרילה-רוק, ריו, פרוג-רוק) חשובים פחות מן העובדה שמדובר באלבום משמעותי שחותר בצורה אובססיבית אל היעדים הברורים שהציב לעצמו.
לסיכום, הדיסק הנדיב והגדוש שאיחד יחדיו את האלבומים הראשונים של "פרזנט" משנות השמונים הוא אלבום מיוחד במינו, בעל עוצמה נדירה וחשיבות גדולה בהתפתחות הרוק האוונגארדי והמתקדם בשנות התשעים. הוא ממשיך את מורשת הרוק המתקדם למחוזות תוקפניים, קשים וקודרים במיוחד. לא תמיד הוא נוגע בשלמות העילאית, ולעתים הוא רפטטיבי - אבל הוא תמיד נאמן לדרך המפותלת שבחר לעצמו. האלבום ממחיש עד כמה רחוק אפשר ללכת אם מתעלמים מדרישות הקהל הרחב ותעשיית המוסיקה ההמונית. אחרי מספר דו-ספרתי של האזנות, "פרזנט" לא נמאסים ולא יוצאים מהוורידים: זה אלבום שחורט את עצמו אל הזיכרון ולא מרפה לעולם.
|
תגובות
עוד באותו כיוון
פרזנט - High Infidelity
להקת אבק הישראלית - Ahvak
ת'ינקינג פלייגג - Thinking Plague - In Extremis
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצויין")
הפקה (איזה סאונד בן-יונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")