רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Queen by Queen

Queen

Queen

1973 EMI Records

2011 Universal Records Reissue

UK

(38:36) / (52:31)

QueenOnline.com



ביקורת: ליעד עיני ואורי ברייטמן

10/01/15

בשנת 1968, הקימו שלושה סטודנטים מלונדון להקה. בריאן מיי על הגיטרה, רוג'ר טיילור על התופים ובסיסט/סולן בשם טים סטאפל. הטריו הפך ללהקת סמייל (Smile) שביצעה בעיקר גרסאות כיסוי. באותה תקופה, הכירו סמייל גם סטודנט לאמנות שנולד בזנזיבר, התחנך בהודו ושמו פארוק בולסרה - לימים, פרדי מרקורי. בולסרה היה מעין 'מנטור' של השלישייה: הוא עקב אחרי ההתפתחות המוזיקלית שלהם, ייעץ להם דברים שונים בכל מה שקשור להופעות וכתיבת חומר מקורי.


להקת 'סמייל' הופיעה כלהקת קאברים בהופעות אינטימיות במועדונים בלונדון, אך עם הזמן הגיעה להישגים גדולים בתור להקות חימום של שמות כמו ג'ימי הנדריקס ופינק פלויד. סמייל הקליטו כמה שירים, אשר זכו לאדישות הקהל והמבקרים. עם כניסתו של עשור חדש (שנות ה-70), החליט סטאפל לסיים את הכול, ועזב את סמייל כדי להצטרף להרכב פולק-רוק בעל השם המטופש 'האמפי בונג' (Humpy Bong). במקביל, התפרקה גם להקתו של בולסרה, 'סאוור מילק טי' (Sour Milk Sea). צירוף מקרים זה גרם להקמתה של אגדת רוק: קווין. לאחר כמה הופעות עם בסיסטים שבאו ועזבו, הצטרף אליהם בסיסט בשם ג'ון דיקון, בחור צעיר ומופנם שבאותה תקופה, היה סטודנט לאלקטרוניקה.


להקת קווין הצעירה ב-1973
קווין 1973; מימין לשמאל: פרדי מרקורי (שיער ארוך, בלי שפם); בריאן מיי (למעלה, מביט למצלמה)
ג'ון דיקון (מביט שמאלה); רוג'ר טיילור (נראה כמו בחורה)


להקת קווין תמיד הייתה שונה מן השמות האחרים שפעלו באותה תקופה: תיאטרלית יותר, קברטית יותר, נועזת במיוחד. הסולן של קווין, שבתקופה זו טרם יצא מהארון, העריץ את ג'ימי הנדריקס ואת לייזה מינלי באותה מידה. לאחר שבולסרה שינה את שמו לפרדי מרקיורי, הוא באמת הפך לכוכב - יותר נכון, מטאור של אנרגיה בימתית עם קול ענק שהגיע משומקום.


התמזל מזלה של הלהקה שזכתה להקליט בחינם באולפני די ליין לי (De Lane Lea) בלונדון. הרעיון היה לאפשר לכשרונות הצעירים להשתמש בציוד החדש, בעיקר בין השעות 3 בלילה ועד 7 בבוקר, כאשר הביקוש לשעות-אולפן יורד. קווין עבדה בתנאים קשים ובלי מפיק מוסיקלי צמוד, בעיקר בין החודשים יוני-נובמבר 1972, כדי להפיק מספר דמואים מרשימים. מנהלם, נורמן שפילד, השקיע זמן ומשאבים כדי שהאלבום יזכה לגיבוי של לייבל רציני, אך כל החברות הגדולות דחו אותו.


לבסוף, הוסכם שהאלבום הראשון ייצא תחת הלייבל העצמאי של 'טריידנט' (Trident) בבעלות נורמן שפילד ואחיו, ויופץ ביולי 1973 ע"י חברת התקליטים הענקית אי-אם-איי (EMI). האחרונה לא ממש השקיעה מרץ רב בקידום האלבום, בעיקר בגלל האופוריה סביב ההצלחה המסחרית של פינק פלויד בעקבות הוצאת רב-המכר הנודע, "הצד האפל של הירח".


בזמן-אמת, אלבום הבכורה של קווין אכן לא התקבל על ידי הקהל הרחב. רק בדיעבד הובן כי האלבום הקצר הזה (38 דקות בלבד) הוא אכן מוצר רוק ראוי להאזנה. עשר רצועות האלבום אכן הושפעו מהרוק הכבד והמתקדם של התקופה (לד זפלין הוזכרה כהשראה בחלק מן הביקורות בעיתונות), אך במבט היסטורי ניתן לראות שהוא שימש אבטיפוס לרוק המתקדם של קווין, שהיה גלאם-רוקי, תיאטרלי, מוחצן, קברטי, אפילו אופראי, אקלקטי וחסר בושה.


ברובו, האלבום 'קווין' אינו אינו פרוגרסיבי. הסיבה המרכזית לנועזות ולתחכום הפרוגרסיבי של קווין, היא שאפתנותם של מרקיורי ומיי בכתיבת יצירות מורכבות. השניים האחרים, ג'ון דיקון ורוג'ר טיילור, לא העריכו רוק מתקדם ולא נטו לשלב השפעות של מוסיקה קלאסית. באותו זמן, היה מרקיורי מלחין יצירות רבות על הפסנתר, שאיתו ניגן גם על הבמה. יצירות פרוגיות כמו 'ליאר' (Liar), מרמזות על הסגנון הקוויניסטי הידוע אשר יפותח בהמשך הדרך. שאר הקטעים נוטים אל ז'אנרים כמו הארד-רוק והבי-מטאל בריטי מוקדם.


האלבום נפתח בצלילי גיטרה, אשר מתקדמות לריף המרכזי. 'קיפ יורסלף אלייב' (Keep Yourself Alive) הוא שיר הארד רוק אפקטיבי לפתיחת אלבום הבכורה. מיי כתב אותו בתקופתו כסטודנט. השיר הוקלט מספר פעמים ולאחר חוסר שביעות רצונם של חברי הלהקה, הגיע המפיק הצעיר מייק סטון, והציל את המצב. הסינגל נכשל מסחרית.




לאחר מכן, באה אחת הבלדות היפות ביותר שהלהקה כתבה. 'דואין אולרייט' (Doin' Alright), בלדה שהוקלטה עוד בימי סמייל ונכתבה ע"י מיי וסטאפל, מתחילה כבלדת פסנתר נפלאה עם שירה נוגה של מרקיורי שפונה לכיוונים מפתיעים עם התיפוף הג'אזי של טיילור, והתפרצות הדיסטורשן אשר גורמת למאזין להצטרף לקצב.


היצירה הבאה, מראה עד כמה מרקיורי היה נועז ושאפתן ליצור מוזיקה מתוחכמת. 'גרייט קינג ראט' (Great King Rat) היא דוגמה מצוינת לרפרטואר הראשוני של הלהקה. יש ביצירה הזו הכל: מקצבים ומצבי רוח משתנים, שירה כריזמטית של מרקיורי, השילוב החדשני בין רוק מתקדם להבי מטאל, וליריקה מקורית. מרקיורי היה חובב פנטזיה, ושיריה הראשונים של הלהקה כללו תמלילים שתיארו עולם מלא דימויים חוץ-מציאותיים, פרי דמיונו העשיר של הסולן. היצירה מסתיימת בסולו תופים של טיילור שמוביל לשיר הבא.


היצירה 'מיי פיירי קינג' (My Fairy King) נפתחת ונסגרת במנגינה של מיי, המבוצעת בטכניקה שהגיטריסט ישתמש ויפתח בעתיד. השיר עצמו שנכתב ע"י מרקיורי מציג גם כיוונים שונים כמו וודביל, ומוזיקת מחזמר סטייל ברודווי. מרקיורי מבריק בשירה בעיקר בפתיחת השיר, בה הוא מגיע לטונים גבוהים אשר מצדיקים את תיאורו כאחד מהסולנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק. גם כאן הליריקה מיוחדת במינה ומתארת עולם פנטסטי (מלשון פנטזיה) שהתאים לרוח התקופה (אנגליה האופטימית שלפני גל הפאנק). בשיר הזה מופיע שמו החדש של מרקיורי, כפי שהוא שר: "אמא מרקיורי, תראה מה הם עשו לי".


כאן נסגר הצד הראשון של תקליט הויניל המקורי. הצד השני נפתח באחת היצירות הגדולות של הלהקה מתקופתה המוקדמת: 'ליאר' (Liar). היצירה מרמזת על הכיוון המתקדם של קווין, שיפותח בהדרגה באלבומיה הבאים של הלהקה בשנות ה-70. 'ליאר' נשמע כמו הבן הבכור במשפחה שלה נולדו גם 'דה מארץ' אוף דה בלאק קווין', 'דה פרופטס סונג' ו'בוהמיאן רפסודי'.


ההרמוניה הקולית של 'ליאר', שיוצרים חברי הלהקה בשירתם, רק מחזקת את הרושם התיאטרלי. המוזיקה עצמה מאוד מפתיעה ובעלת תפניות רבות. 'ליאר', באורך חריג של 6 וחצי דקות, אנרגטי ומקפיץ כיאה להבי-מטאל אך גם מורכב ומתוחכם כיאה לפרוג. גם כאן מופיע שמו החדש של הסולן, בשורה 'שקרן - ממארס עד מרקורי'. הטקסט של 'ליאר', שנשמע כמו וידויו של עבריין בודד ונואש, מזכיר מאוד את זה של 'בוהמיאן רפסודי'. פרדי ניגן כאן גם באורגן האמונד, מקלדת שלא הופיעה ברוב המוחץ של שירי קווין. אף אחד לא ניגן בסינתיסייזר, עובדה ש'קווין' הקפידה לציין בגב האלבום זה, ובכל ה-7 שבאו אחריו.


מיי כתב את השיר הנחמד הבא, 'דה נייט קאמס דאון' (The Night Comes Down), שעובר לו בשקט. הפזמון בהחלט קליט, והדבר הראשון שעולה למאזין בראש הוא לשיר יחד. במעבר חד בא שירו הקצר והמגניב של טיילור, 'מודרן טיימס רוקנרול' (Modern Times Rock 'n' Roll). המתופף מתגלה כזמר מדהים לא פחות ממרקיורי ולמשך פחות משתי דקות הלהקה מפציצה באנרגיות הארד רוקיות שממחישות את הצד הנגיש-יותר של קווין.


מיי מספק גם את השיר 'סאן אנד דוטר' (Son and Daughter); הפזמון מרמז גם על הסגנון העתידי של קווין כשכל חברי הלהקה שרים כמו מקהלה של 100 איש. בעיקרון, זה עוד שיר הארד רוק קצבי שכיף לשמוע אותו. מרקיורי מסיים את האלבום עם שני שירים אחרונים כשהראשון שבהם, ג'יזס (Jesus) הוא אחד מהגאוניים שמרקיורי יצר: מעין מיני-מחזמר העוסק בסיפורו של המשיח. השיר מלא בשינויי מקצבים, ואולי כנראה זוהי הסיבה למה הפך לפחות ידוע משיריה של קווין; ראוי לציון סולו הגיטרה המיוחד של מיי.


האלבום נסגר לבסוף בגרסה קצרצרה ואינסטרומנטלית של הסינגל 'סבן סיז אוף ריי' (Seven Seas of Rhye). גרסתו המלאה הופיעה באלבום הבא של הלהקה (Queen II). כך מסתיים לו המאמץ הקבוצתי הראשון של להקה צעירה ובועטת, שניסתה להוכיח את עצמה תוך יצירת סגנון המייחד אותה מן השאר.


רימסטרים ובונוסים

גרסת הרימסטר של האלבום מ-1991 של חברת הוליווד רקורדס כבר לא נחשבת מומלצת כיום. כדאי להשיג במקומה את גרסת הרימסטר המורחבת של חברת יוניברסל רקורדס מ-2011, לכבוד יובל ה-40 שנה ללהקה. גרסת יוניברסל מ-2011 כוללת דיסק בונוס ובו 5 דמואים מדצמבר 1971. מעניין במיוחד לשמוע את הקטע 'מאד דה סוויין' (Mad The Swine) שהוקלט ביוני 1972 ולא נכנס לאלבום בגלל מחלוקת על איכות הקלטת התופים. הרימסטר של יוניברסל שיפר מאוד את הצליל של האלבום, העיף החוצה את ה'היס' (hiss) של הויניל - כל קטע עבר שידרוג מורגש. לדיסק נוספה גם חוברת נחמדה על המילים של השירים אשר בעזרתם אפשר להתחבר לסיפור, ומידע על רצועות הבונוס.


קווין לא נלחצו יותר מדי מכך שאלבום הבכורה שלהם לא נמכר. בהיעדר סינגלים במצעדים, הוא התקבל באדישות על ידי קהל הצרכנים, למרות ביקורת חיובית שפורסמה במגזין הנחשב 'רולינג סטון'. כשהאלבום יצא לשוק, קווין כבר עבדו בפרך על אלבומם השני אשר היה נועז ופרוגרסיבי עוד יותר, וסייע ללהקה ללטש את הסגנון הייחודי שלה, שהביא את הרביעיה אל ההצלחה לה השתוקקו. רק בדיעבד, עם הפיכתה של קווין למפלצת אצטדיונים בינלאומית, קיבל האלבום חסר-השם את היחס המגיע לו.

לסיכום, למרות שקווין איננה יכולה להיות מוגדרת כלהקת פרוג-רוק טיפוסית, באלבומיה הראשונים היא יצרה סגנון אופראי מיוחד, אשר הבדיל אותה מן העדר. שאפתנותם המוסיקלית של מרקיורי ומיי דחפה את הצמד לכתוב יצירות מורכבות החורגות מהמבנה הצפוי של שיר הרוק הקצר, ומגמה זו מגיעה לידי ביטוי גם באלבום הקצר הזה. הוא רחוק מאוד מן השלמות, אך הוא בהחלט ראוי למספר האזנות חוזרות.

הציון: 7.5/10

 ביקורת משותפת מאת ליעד עיני ואורי ברייטמן

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 עוד ביקורות ומידע







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")