 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
קווין הייתה להקת רוק אקלקטית, שהושפעה והשפיעה על סגנונות רבים כמו רוק מתקדם, גלאם רוק, הארד רוק/הבי מטאל, פופ רוק, קצת רוק פסיכדלי, דאנס / דיסקו, אופרה, פולק, גוספל ורבים אחרים. האלבום השני שלה ("II") הוא סיבה לא רעה בכלל להוספתה אל הפנתיאון הפרוגרסיבי. הרקע המוסיקלי של פרדי מרקורי על הפסנתר, וחיבתו העמוקה לאופרה, בשילוב עם יומרות הגיטרה התזמורתית של בריאן מיי, תרמו רבות ל'פרוגרסיביות' המסוימת של הלהקה.
קווין לא היתה מרוצה מאלבום הבכורה שלה שיצא ביולי 1973, בעיקר כי לא ניתן לה מספיק זמן-אולפן כדי להפיקו ברמה טובה. באוגוסט 1973 היא כבר השקיעה את כל מרצה, עם המפיק שלה, רוי תומאס בייקר, בהקלטת ערוצים רבים ככל האפשר על מיקסר 16 ערוצים באולפני טריידנט, עד כדי מיצוי הטכנולוגיות האולפניות של התקופה (אוגוסט 1973).
'קווין שתיים' הוא אלבום קונספט שחמטי: כשיצא על תקליט ויניל, צד א' קיבל את התואר 'הצד הלבן' (מלכה לבנה, כמו בשחמט) וצד ב', בהתאמה, את 'הצד השחור' ('מלכה שחורה', כמובן). הראשון, 'ווייט סייד' (White Side), הוא הפשוט מבין השניים. כל הצד נכתב ע"י גיטריסט הלהקה, בריאן מיי (מלבד הקטע 'The Loser in the End' שנכתב ע"י המתופף רוג'ר טיילור).
'פאדר טו סאן' (Father to Son) (בעברית: מאב לבנו), קטע בן 6 דקות ושיר די אופטימי בלחנו, מושפע בעיקר מנטיות הרוק הכבד של בריאן מיי, שהעריץ את 'דה הו' (The Who) ואת לד זפלין, בלי להסתיר זאת. עם זאת, המוסיקה מגוונת מספיק כשהיא נעזרת בפסנתר השקט והאקוסטי של מר מרקיורי, וכך מצליחה קווין לאזן בין האגרסיבי לפסטורלי, הקלאסי לרוקי.
בשיר הבא, 'ווייט קווין אז איט ביגן' (White Queen (As It Began) (בעברית: מלכה לבנה כפי שזה התחיל) שוב נרשם איזון בין קטעים אקוסטיים, לבין קטעי הבי-מטאל הרועשים. בשיר נשמעים חברי הלהקה כמו מקהלת אופרה, בעיקר בזכות ה'אוברדאבינג', טכניקה קווינית טיפוסית, שתמשיך להופיע באלבומיה הטובים ביותר. בשיר יש גם השפעות הודיות, כאשר הגיטרה של מיי נשמעת קצת כמו סיטאר הודי. בהמשך האלבום יופיע מוטיב המלכה, בו נעסוק בהמשך.
מרקורי, הסולן הנצחי, לקח הפסקה בקטע 'סאם דיי וואן דיי' (Some Day One Day) (בעברית: באיזשהו יום ביום אחד). למעשה אין בו דבר פרוגרסיבי, זו בלדת קיטש נחמדה שאפשר להתרגל אליה. גם בקטע שלאחריו, 'דה לוזר אין דה אנד' (The Loser in the End) (בעברית: המפסיד בסוף) שר רק המתופף רוג'ר טיילור, קצת כמו רוברט פלאנט. זהו קטע בלוז-רוק רגיל אבל נחמד כמו קודמו, שחותם את הצד הלבן.
לאחר כניסת הגונג, מגיע קרב ה'אוגרים' (Ogre Battle), רוק כבד עם אובר-דאבינג מקהלתי, כמה אפקטים מרשימים בגיטרה של מיי והצרחות של טיילור, המחזקות את התחושה שמדובר בקרב אכזרי בין טרולים. הקטע מסתיים בגונג כפי שהתחיל. ונכנס לקטע הבא.
'דה פרי פלה מאסטר סטרוק' (The Fairy Feller's Master Stroke) (בעברית: מכת המחץ של חוטב העצים של הפיות) הוא אחד הקטעים היותר-פרוגרסיביים באלבום, בו מרקיורי מבריק עם צ'מבלו ופסנתר, במה שנשמע קצת כמו מחזמר בברודווי, ומקהלת האוברדאבינג. מילות השיר עוסקות בציורו של האמן המטורף ריצ'רד דאד בעל אותו השם, ציור שהוצג בגלריית 'טייט' (Tate) והרשים עמוקות את מרקורי באותה תקופה.
המאורעות בציור של דאד מתרחשים בהשראת דמויות אגדיות, כשבציור הן מסתודדות סביב חוטב העצים כדי לצפות בו מפצח אגוז עבור הכרכרה החדשה של הוד מעלתה המלכה מאב. הוא מתחבר באלגנטיות אל 'נברמור' (Nevermore) (בעברית: לא עוד), קטע פסנתר יפה וקצר שכולל רק את שירתם של מרקיורי, טיילור ומיי. אם מישהו מעוניין לשמוע אבטיפוס מוקדם ל'רפסודיה בוהמית', הוא יכול להתחיל לחפש כאן.
מוטיב המלכה שהופיע ברצועה השלישית (White Queen) חוזר ב-'המצעד של המלכה השחורה' (The March of the Black Queen). זה הקטע הארוך ביותר באלבום, והפרוגרסיביות ממש זועקת ממנו באמצעות השילוב החלוצי, היפהפה והמרתק בין אופרה ובין רוק. שימוש נדיר בפוליריתמיקה (12 שמיניות על רקע 8 שמיניות) ומשחק מיומן באפקטים מקהלתיים מכניס את 'בלאק קווין' לרשימת הפסגות האמנותיות הגדולות של קווין, מעין חזרה גנרלית נוספת להישג הענק של הרפסודיה הבוהמית, וכמה שנים לפני שהפכה קווין למכונת-להיטים ממוסחרת.
נסיון נוסף לאיזון בין פואמות גרנדיוזיות ובין שירי אהבה רגילים נרשם בקטע הקצר שבא מיד אחרי 'בלאק קווין', שוב ללא הפסקת-נשימה. השיר 'פאני האו לאב איז' (Funny How Love Is) (בעברית: מצחיק איך זו האהבה) קליל כנוצה, אך גם כאן מתעקשים מרקורי וחבריו להוסיף את האפקט המקהלתי, שאולי אפילו פוגע בהצלחת השיר הפשוט הזה.
'סבן סיז אוף ריי' (Seven Seas of Rhye) (שבעת ימי ריי), הוא שיר קצר, והלהיט הגדול הראשון של קווין. הוא הפך את הלהקה לכוכבים בינלאומיים, ואת האלבום הזה להצלחה מפתיעה, לאחר הכישלון המסחרי של אלבום הבכורה. בזכות דחיפה תקשורתית יקרה מצד מנהלי EMI, מעריצים חדשים החלו לגלות עניין בלהקה בזכות הסינגל הזה, שמילותיו עוסקות בממלכה דמיונית שנפלה לשליטתם של חייזרים. למרות שהוא נמשך פחות מ-3 דקות, זהו קטע תמציתי וסוחף. וכך, כשחברי הלהקה נשמעים כמו אגודת ספנים שיכורים, מסתיים האלבום בפייד אאוט שגורם למאזין להיות מסופק מ-40 דקות מרשימות, עתירות עלילות וחוש הומור בריטי בריא.
גרסת הרימסטר של 2011 כוללת ביצוע של השיר See What A Fool I've Been ב-BBC; ביצוע של White Queen בהאמרסמית' בדצמבר 1975; גרסה אינסטרומנטלית ל-Seven Seas of Rhye; ביצוע של השיר Nevermore ב-BBC; והסינגל See What A Fool I've Been. אף אחד מן הבונוסים אינו חיוני, אבל נחמד לשמוע את מרקורי בהופעה חיה.
עטיפת האלבום, שצולמה ע"י הצלם מיק רוק הפכה לסמל המסחרי של קווין. זה היה רעיון של מרקיורי, שהושפע מצילום של השחקנית מרלן דיטריך מביטה באפלה אל זרקור לבן, כשעשן מהסיגריה שלה מקיף אותה. העטיפה הפשוטה והישירה הפכה לאחת מהתמונות המזוהות, המפורסמות והאהובות ביותר של הלהקה. בהמשך הפכה לבסיס קליפ הפרומו ההיסטורי של 'רפסודיה בוהמית' מ'לילה באופרה', וגם לקליפ של One Vision מהאלבום Kind of Magic.
קווין לא היתה מרוצה מאלבום הבכורה שלה שיצא ביולי 1973, בעיקר כי לא ניתן לה מספיק זמן-אולפן כדי להפיקו ברמה טובה. באוגוסט 1973 היא כבר השקיעה את כל מרצה, עם המפיק שלה, רוי תומאס בייקר, בהקלטת ערוצים רבים ככל האפשר על מיקסר 16 ערוצים באולפני טריידנט, עד כדי מיצוי הטכנולוגיות האולפניות של התקופה (אוגוסט 1973).
'קווין שתיים' הוא אלבום קונספט שחמטי: כשיצא על תקליט ויניל, צד א' קיבל את התואר 'הצד הלבן' (מלכה לבנה, כמו בשחמט) וצד ב', בהתאמה, את 'הצד השחור' ('מלכה שחורה', כמובן). הראשון, 'ווייט סייד' (White Side), הוא הפשוט מבין השניים. כל הצד נכתב ע"י גיטריסט הלהקה, בריאן מיי (מלבד הקטע 'The Loser in the End' שנכתב ע"י המתופף רוג'ר טיילור).
הצד הלבן
הקטע הפותח הוא 'פרוסשן' (Procession) (בעברית: תהלוכה). זהו קטע אינסטרומנטלי בן דקה ו-12 שניות, בו מיי משתמש בגיטרת ה-'רד ספשל' (Red Special) אותה בנה יחד עם אביו. הגיטרה שעברה אוברדאבינג (Overdubbing באנגלית - העמסת ערוצים מוסיקליים נוספים על הקלטה קיימת) מבליטה את היומרה הפרוגרסיבית, כיוון שהגיטרה נשמעת כמו תזמורת מצעדים (כפי שאפשר להבין מהשם).
'פאדר טו סאן' (Father to Son) (בעברית: מאב לבנו), קטע בן 6 דקות ושיר די אופטימי בלחנו, מושפע בעיקר מנטיות הרוק הכבד של בריאן מיי, שהעריץ את 'דה הו' (The Who) ואת לד זפלין, בלי להסתיר זאת. עם זאת, המוסיקה מגוונת מספיק כשהיא נעזרת בפסנתר השקט והאקוסטי של מר מרקיורי, וכך מצליחה קווין לאזן בין האגרסיבי לפסטורלי, הקלאסי לרוקי.
בשיר הבא, 'ווייט קווין אז איט ביגן' (White Queen (As It Began) (בעברית: מלכה לבנה כפי שזה התחיל) שוב נרשם איזון בין קטעים אקוסטיים, לבין קטעי הבי-מטאל הרועשים. בשיר נשמעים חברי הלהקה כמו מקהלת אופרה, בעיקר בזכות ה'אוברדאבינג', טכניקה קווינית טיפוסית, שתמשיך להופיע באלבומיה הטובים ביותר. בשיר יש גם השפעות הודיות, כאשר הגיטרה של מיי נשמעת קצת כמו סיטאר הודי. בהמשך האלבום יופיע מוטיב המלכה, בו נעסוק בהמשך.
מרקורי, הסולן הנצחי, לקח הפסקה בקטע 'סאם דיי וואן דיי' (Some Day One Day) (בעברית: באיזשהו יום ביום אחד). למעשה אין בו דבר פרוגרסיבי, זו בלדת קיטש נחמדה שאפשר להתרגל אליה. גם בקטע שלאחריו, 'דה לוזר אין דה אנד' (The Loser in the End) (בעברית: המפסיד בסוף) שר רק המתופף רוג'ר טיילור, קצת כמו רוברט פלאנט. זהו קטע בלוז-רוק רגיל אבל נחמד כמו קודמו, שחותם את הצד הלבן.
הצד השחור
הצד השני של תקליט הויניל, 'בלאק סייד', (Black Side) הוא הצד הפרוגרסיבי, המורכב והיומרני ביותר מבין השניים. כולו נכתב ע"י מרקיורי, הלחנים והמילים כאחד. המוזיקה של מרקיורי באותה תקופה לא חששה לעסוק במפלצות, פיות, מלכות, קרבות וכל הנושאים שמהם נגמל כמעט לגמרי לאחר פרוץ הפאנק והדיסקו לאירופה. ואם זה מזכיר לכם את הטקסטים של פיטר גבריאל, הדמיון אולי לא מקרי.לאחר כניסת הגונג, מגיע קרב ה'אוגרים' (Ogre Battle), רוק כבד עם אובר-דאבינג מקהלתי, כמה אפקטים מרשימים בגיטרה של מיי והצרחות של טיילור, המחזקות את התחושה שמדובר בקרב אכזרי בין טרולים. הקטע מסתיים בגונג כפי שהתחיל. ונכנס לקטע הבא.
'דה פרי פלה מאסטר סטרוק' (The Fairy Feller's Master Stroke) (בעברית: מכת המחץ של חוטב העצים של הפיות) הוא אחד הקטעים היותר-פרוגרסיביים באלבום, בו מרקיורי מבריק עם צ'מבלו ופסנתר, במה שנשמע קצת כמו מחזמר בברודווי, ומקהלת האוברדאבינג. מילות השיר עוסקות בציורו של האמן המטורף ריצ'רד דאד בעל אותו השם, ציור שהוצג בגלריית 'טייט' (Tate) והרשים עמוקות את מרקורי באותה תקופה.
המאורעות בציור של דאד מתרחשים בהשראת דמויות אגדיות, כשבציור הן מסתודדות סביב חוטב העצים כדי לצפות בו מפצח אגוז עבור הכרכרה החדשה של הוד מעלתה המלכה מאב. הוא מתחבר באלגנטיות אל 'נברמור' (Nevermore) (בעברית: לא עוד), קטע פסנתר יפה וקצר שכולל רק את שירתם של מרקיורי, טיילור ומיי. אם מישהו מעוניין לשמוע אבטיפוס מוקדם ל'רפסודיה בוהמית', הוא יכול להתחיל לחפש כאן.
מוטיב המלכה שהופיע ברצועה השלישית (White Queen) חוזר ב-'המצעד של המלכה השחורה' (The March of the Black Queen). זה הקטע הארוך ביותר באלבום, והפרוגרסיביות ממש זועקת ממנו באמצעות השילוב החלוצי, היפהפה והמרתק בין אופרה ובין רוק. שימוש נדיר בפוליריתמיקה (12 שמיניות על רקע 8 שמיניות) ומשחק מיומן באפקטים מקהלתיים מכניס את 'בלאק קווין' לרשימת הפסגות האמנותיות הגדולות של קווין, מעין חזרה גנרלית נוספת להישג הענק של הרפסודיה הבוהמית, וכמה שנים לפני שהפכה קווין למכונת-להיטים ממוסחרת.
נסיון נוסף לאיזון בין פואמות גרנדיוזיות ובין שירי אהבה רגילים נרשם בקטע הקצר שבא מיד אחרי 'בלאק קווין', שוב ללא הפסקת-נשימה. השיר 'פאני האו לאב איז' (Funny How Love Is) (בעברית: מצחיק איך זו האהבה) קליל כנוצה, אך גם כאן מתעקשים מרקורי וחבריו להוסיף את האפקט המקהלתי, שאולי אפילו פוגע בהצלחת השיר הפשוט הזה.
'סבן סיז אוף ריי' (Seven Seas of Rhye) (שבעת ימי ריי), הוא שיר קצר, והלהיט הגדול הראשון של קווין. הוא הפך את הלהקה לכוכבים בינלאומיים, ואת האלבום הזה להצלחה מפתיעה, לאחר הכישלון המסחרי של אלבום הבכורה. בזכות דחיפה תקשורתית יקרה מצד מנהלי EMI, מעריצים חדשים החלו לגלות עניין בלהקה בזכות הסינגל הזה, שמילותיו עוסקות בממלכה דמיונית שנפלה לשליטתם של חייזרים. למרות שהוא נמשך פחות מ-3 דקות, זהו קטע תמציתי וסוחף. וכך, כשחברי הלהקה נשמעים כמו אגודת ספנים שיכורים, מסתיים האלבום בפייד אאוט שגורם למאזין להיות מסופק מ-40 דקות מרשימות, עתירות עלילות וחוש הומור בריטי בריא.
רימסטרים ובונוסים
גרסת הרימסטר של האלבום מ-1991 של חברת הוליווד רקורדס כבר לא נחשבת מומלצת כיום. כדאי להשיג במקומה את גרסת הרימסטר המורחבת של חברת יוניברסל מ-2011, לכבוד יובל ה-40 שנה ללהקה, לאחר שקווין נטשה את EMI סופית. הרימסטר כולל צליל צלול, בלי היס (Hiss) שהפריע בתקליט הויניל; כל קטע וקטע עברו שידרוג מורגש. לדיסק נוספה גם חוברת נחמדה על המילים של השירים אשר בעזרתם אפשר להתחבר לסיפור, ומידע על רצועות הבונוס שנוספו לאלבום.גרסת הרימסטר של 2011 כוללת ביצוע של השיר See What A Fool I've Been ב-BBC; ביצוע של White Queen בהאמרסמית' בדצמבר 1975; גרסה אינסטרומנטלית ל-Seven Seas of Rhye; ביצוע של השיר Nevermore ב-BBC; והסינגל See What A Fool I've Been. אף אחד מן הבונוסים אינו חיוני, אבל נחמד לשמוע את מרקורי בהופעה חיה.
עטיפת האלבום, שצולמה ע"י הצלם מיק רוק הפכה לסמל המסחרי של קווין. זה היה רעיון של מרקיורי, שהושפע מצילום של השחקנית מרלן דיטריך מביטה באפלה אל זרקור לבן, כשעשן מהסיגריה שלה מקיף אותה. העטיפה הפשוטה והישירה הפכה לאחת מהתמונות המזוהות, המפורסמות והאהובות ביותר של הלהקה. בהמשך הפכה לבסיס קליפ הפרומו ההיסטורי של 'רפסודיה בוהמית' מ'לילה באופרה', וגם לקליפ של One Vision מהאלבום Kind of Magic.
לסיכום, למרות שקווין איננה יכולה להיות מוגדרת כ'להקת רוק מתקדם' טיפוסית, האלבום השני שלה חשוב להיסטוריה של הפרוג בפרט והרוק בכלל. הוא הרבה פחות מפורסם מ'לילה באופרה', אבל חדשני יותר. חשיבותו נובעת בעיקר מן השימוש ב'אובר-דאבינג' כבסיס ליצירת סוג חדש של רוק אופראי, דחוס ואינטנסיבי, עשיר באפקטים ובהרמוניות קוליות מרהיבות. מרקורי וחבריו הכפילו את עצמם כדי ליצור מקהלות-ענק וירטואליות, והמאסטרו בריאן מיי יצר כאן את אבטיפוס הגיטרה התזמורתית, שמאז הועתקה ושוכפלה על ידי אינספור להקות רוק כבד והבי-מטאל בכל מדינה אפשרית.
ולכן הציון: 9/10
