 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Queen A Night at the Opera 1975 EMI Records 2011 Universal Records Reissue UK (43:10)
26/07/14 | |
שם האלבום 'לילה באופרה' מאת קווין התבסס על הקומדיה האמריקנית של האחים מארקס מ-1935, בו צפו חברי הלהקה בסיום ההקלטות. האלבום, היקר ביותר שהופק עד אותה תקופה, יצא לאור באנגליה ב-21 נובמבר 1975, וכיום הוא ידוע פחות מהסינגל שאיפשר לו להצליח: 'בוהמיין רפסודי' (רפסודיה בוהמית). היצירה הפרוגרסיבית המושקעת הזו, רצועה מס' 11 באלבום (5:54), שינתה בן-לילה את חייהם של חברי הלהקה.
גיטריסט הלהקה, בריאן מאי אמר בראיון: "אני עדיין תוהה לעצמי איך עשינו את האלבום הזה...אם הוא לא היה מצליח מסחרית, קווין בוודאי היתה מתפרקת". האלבום לא הצליח בזכות יצירות מסובכות ויומרניות כמו 'דה פרופט'ס סונג' (The Prophet's Song). קווין הקפידו לא להשתמש בסינתיסייזרים, ובחלק מהשירים נעשה שימוש בכלים בלתי-שגרתיים לאלבום רוק: נבל, קוטו צעצוע, יוקליילי, כלי נשיפה ומיתר קלאסיים.
האור האופראי לא בא לפרדי מרקיורי מן ההפקר. בכלל, השנים 1974-1975 היו קשות ללהקת קווין. הכסף שהרוויחו מאלבומיהם והופעותיהם לא הגיע לידיהם, ורובם בקושי גמרו את החודש. לפי טענותיהם של חברי הלהקה, המזומנים נשאבו מהם בגלל מנהלם הראשון, נורמן שפילד, שגם החזיק את אולפני 'טריידנט'. שפילד היה זה שהשקיע הון רב בלהקה בתחילת הדרך, ורק בזכותו התאפשר להם להוציא את אלבומם הראשון, אבל הוא גם חנק אותם מבחינה כלכלית. קווין היו זקוקים לגיבוי רציני יותר, ורצו להשתחרר מן החוזה ולהפוך עצמאיים.
קווין 1975; מימין לשמאל: ג'ון דיקן (דיקון), בריאן מאי (מיי), פרדי מרקורי (מרקיורי), רוג'ר טיילור
כדי לחזור לשפיות פיננסית, ניתקו ארבעת חברי קווין את קשריהם עם שפילד 'טריידנט' שהחלו ב-1972 והסתיימו ב-1975. הקוורטט חתם על הסכם הפצה עם חברת התקליטים הגדולה אי-אם-איי (EMI). כך הקליטו את אלבומם הרביעי, בעצמאות אמנותית מוחלטת, אלבום שהפך עם הזמן לאחד הגדולים של הלהקה וברוק בכלל.
החידוש הטכנולוגי הבולט ביותר ב'לילה באופרה' הוא מיצוי טכניקת האוברדאבינג (העמסת ערוצי הקלטה רבים ככל האפשר על המיקס) שהפכה כבר למסורת אצל קווין, והעצימה את הסאונד של הלהקה למקהלה פילהרמונית של 100 איש. מרקורי התעקש להקליט למעלה מ-150 ערוצי שירה, גם כאשר סרט ההקלטה האנלוגי בקושי הצליח להתמודד עם עומס הנתונים והשחיקה של החומר.
כל המאמצים הרבים האלו, שעלו הון תופעות, הלחיצו את הלייבל של קווין ודרשו שימוש במספר אולפנים בו-זמנית. למרבה המזל, העבודה הקשה הצילה במהירות רבה את קווין מפירוק וממשבר כלכלי: 'לילה באופרה' הפך לאלבום הפלטינה הראשון שלהם, וחצה עבורם לראשונה את קו 250,000 העותקים. הסינגל 'רפסודיה בוהמית' נמכר ב-2 מליון עותקים עד מותו של מרקורי ב-1991.
כאמור, התקליט הלבן והמלכותי הזה זכור בעיקר בזכות 'הרפסודיה הבוהמית', עליה טרח ועמל הסולן הנצחי, פרדי מרקיורי, ימים ארוכים באולפן ומחוצה לו. מרקורי עצמו היה מודאג מכך שהרפסודיה קצת ארוכה מדי, אבל עדיין האמין בה במלוא ליבו. באופן טבעי, חברת התקליטים חששה שבגלל אורכה ומורכבותה של היצירה היא תנחל כישלון חרוץ בתחנות הרדיו. אפילו אלטון ג'ון, ששמע גרסה ראשונית של השיר, חשב שהם השתגעו. ובכן, כולם טעו ובגדול, עם ההגעה של הרפסודיה לראש מצעד הסינגלים הבריטי, הקנדי, האוסטרלי ומדינות רבות ברחבי הגלובוס.
'לילה באופרה' נחשב נועז ופרוגרסיבי מעט פחות בהשוואה לאלבומה השני של הלהקה משנת 1974. עם זאת, הוא בהחלט מכיל כמה נסיונות ליצירת שילוב בריא בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית; בגדול, האלבום מציג קוקטייל מוסיקלי עשיר: הומור בריטי שנון, מוזיקת מחזמר, פולק, וודביל, דיקסילנד וז'אנרים מוסיקליים רבים מספור.
רפסודיה בוהמית
העטיפה המקורית של הסינגל הבריטי ראשית ננתח לעומק את היצירה החשובה ביותר באלבום, שלמרבה הפלא לא פותחת אותו. כבר בשלב ההקלטות זכתה הרפסודיה לשם המקוצר "בו-ראפ" (Bo-Rap) על ידי חברי הלהקה, כינוי חביב שאותו אימצו גם המעריצים בהמשך. מרקורי בנה את היצירה בכוחות עצמו על הפסנתר, כאשר עיקר הקושי נבע מן הצורך 'לתפור' שלושה שירים קצרים ליחידה אחת, קוהרנטית ומהודקת ככל האפשר. פרדי הביא טיוטה כתובה משלו לאולפן, כאשר רוב הרעיונות המרכזיים היו ברורים לו היטב, אך רק לו.
נוסחת ההצלחה האמנותית של השיר היא השילוב החלוצי בין רוק ואופרה, במתכונת דחוסה של סינגל ארוך, יחסית למגבלות התקופה. למרות חשש חברת התקליטים אי-אם-איי (EMI) שהשיר יינחל כישלון חרוץ מול תחנות רדיו כמו הבי-בי-סי -- תחנות הרדיו, עיתונות המוסיקה וכמובן ציבור הלקוחות חשב אחרת לגמרי.
עם השנים, הפכה הרפסודיה לאחת היצירות האהובות והמוערכות ביותר של מעריצי קווין, וזאת למרות שהיה בלתי אפשרי לבצע אותה כהלכה בהופעות חיות. חלק מהקרדיט להצלחה הולך לחברו של מרקיורי, שדרן הרדיו הפופולרי קני אוורט. מרקיורי נתן לו עותק של השיר ולמרות ש'ביקש' לא להשמיע אותו, אוורט השמיע אותו 14 פעמים בשבועיים (מרקורי ידע שאוורט יעשה זאת).
'לייזינג און א סנדיי אפרטנון' (Lazing On a Sunday Afternoon) הוא כמעט סאטירה מונטי-פייטונית על היפסטר לונדוני. 'לייזינג' מרגיע את המצב ומאזן את קודמו בשיר עליז שנמשך דקה, יחד עם שירתו המצחיקה של מרקיורי, וסולו מידיו של מאסטרו הגיטרה בריאן מאי על גיטרת ה'רד ספשל' (Red Special) שבנה עם אביו כשהיה רק נער.
ג'ונתן האריס, אחד מחברי צוות ההופעות של קווין, היה מאוהב במירוצי מכוניות, ובמיוחד במכונית הפרטית שלו, דגם טריומף TR4. השיר הבא, שכתב רוג'ר טיילור, הוקדש לו: 'אני מאוהב במכונית שלי'. גם טיילור, שמכונית האלפא-רומיאו שלו מככבת בהקלטה, שומר על תחביב המכוניות שלו עד היום. השיר עצמו הוא הארד-רוק פשוט למדי, אך מלא תשוקה, למרות ההומור הפנימי הברור. הסינגל הפך את טיילור לאדם מבוסס כלכלית, כיוון שהופיע על צד ב' של תקליטון הסינגל המצליח 'רפסודיה בוהמית' (באותה תקופה, כל סינגל כלל שני שירים, משני צידי תקליטון הויניל שיצא לרדיו). בפזמון, עוזרים לו חבריו עם קולות רקע. ב-2004 הפך השיר של טיילור לפרסומת עבור יצרנית הרכב 'יגואר'.
בסיסט הלהקה השתקן והמנומס, ג'ון דיקן, לוקח את ההובלה בשירו הרומנטי 'את החברה הכי טובה שלי' (You're My Best Friend). השיר השמרני הזה, שכל כך קל להתחבר אליו, הוקדש לאשתו ורוניקה והפך גם הוא ללהיט. כרגיל, דיקן נותן את תפקיד השירה לחברו מרקיורי כשהוא מנגן על פסנתר חשמלי. זהו בהחלט שיר יפה וסנטימנטלי שרבים נמשכים אליו עד היום.
ממשיכים עם האווירה הקלילה, כשמרקיורי לוקח הפסקה משירה ונותן לבריאן מאי, עם גיטרת ה-12 המיתרים שלו, לקחת את עמדת הבמה, עם שירו העממי '39. מאי מושך את המאזינים עם מנגינה שלא יוצאת מהאוזן. מילות השיר של מאי, הסטודנט לאסטרופיזיקה, מפתיעות למדי: אדם טס לחלל בשנת 1939 כדי לחפש פלנטות שקטות; כשהוא חוזר לכדור הארץ, הוא מבין שכשהוא טס במהירות האור, כשנראה לו שלא עבר הרבה זמן, הסתבר ששנים רבות עברו מאז.
מאי שילב בחוכמה ב-'39 סיפורים עממיים של מוזיקת פולק העוסקת בעיקר במלחים בים, עם ההשכלה שלו באסטרופיזיקה, כשהוא משתמש בתורת היחסות של איינשטיין ובמדע בדיוני ליצירת ליריקה שמוסיפה נפח וגיוון לאלבום כמכלול.
קווין חוגגת את ההצלחה המסחרית של 'לילה באופרה' שהגיע לזהב
מימין: ג'ון דיקן; פרדי מרקיורי; בריאן מאי; רוג'ר טיילור
השיר הבא חוזר לצד הרוקי יותר של קווין עם שיר ההארד-רוק הפמיניסטי 'סוויט ליידי' (Sweet Lady). בניגוד לשירים האחרים באלבום, בפזמון חורגת הרביעייה מהמקצב הרגיל של 4/4, אל מקצב אסימטרי של 3/4. מלבד זאת, מאי מבריק שוב בסולו גיטרה, בו מורגשת נטייתו להערצת להקות רוק כבד כמו 'לד זפלין' ו-'דה הו' (המי).
הקו ההומוריסטי של Lazing שהביא איתו פרדי המשועשע, חוזר בשיר הוודביל העליז והרומנטי 'סיסייד רנדוו' (Seaside Rendezvous). בנוסף לפסנתר והתופים, משתמשים חברי הלהקה בשימוש בכלים בלתי-"קונבנציונליים" כמו משרוקית וקאזו. דבר דומה בוצע עוד קודם ב-1968, ע"י להקת פרוג מהוללת אחרת, פינק פלויד, בשיר הפסיכדלי 'קורפורל קלג' (Corporal Clegg).
השקט שבא לאחר 'סיסייד' (Seaside), מסתיים בהדרגתיות כשנשמעת אחת מהיצירות הגאוניות של קווין. שאפתנותו של מאי מתבטאת ביצירה הפרוגרסיבית והאפוקליפטית, 'דה פרופט'ס סונג' (The Prophet's Song), 'שיר הנביא' בעברית, שנמשך לא פחות מ-8 דקות. אתם לא תשמעו את היצירה המאתגרת והייחודית הזו ברדיו, למרות שהיא נושאת את המותג המבטיח של 'קווין'. היצירה עוסקת במבול הגדול מספר בראשית. בריאן מאי חלם על הטקסט כשהיה חולה. העיבוד השאפתני מציג את הצליל הישן והטוב של קווין עם השינויים במקצבים, השילוב החדשני-לתקופתו בין רוק פרוגרסיבי להבי מטאל, הגיוון בכלי נגינה (בתחילת הקטע מאי מנגן בגיטרה אקוסטית, ובקוטו - כלי יפני מסורתי), סולו ייחודי מידיו של מאי, חברי הלהקה כמקהלה של 100 איש ועוד.
החלק הגאוני ביותר ביצירה 'דה פרופט'ס סונג' מגיע בתזמון 3:23 עם קאנון השירה המלכותי, שנשמע כמעט כאילו הושפע מלהקת ג'נטל ג'ייאנט. התזמון המושלם של שירתם של מרקיורי, מאי וטיילור, בקטע הדי מסתורי הזה רק מעוררת את הרצון לשמוע את היצירה שוב. אפשר להוריד את הכובע - לא רק בגלל התיחכום, אלא גם בזכות התעוזה.
כשחוזרת היצירה להתחלה השקטה היא עוברת במעבר חד לבלדה היפהפייה והמפורסמת של קווין, 'לאב אוף מיי לייף' (Love of My Life). מרקיורי מאזן בין שירי אהבה פשוטים ופואמות גרנדיוזיות, כאשר 'אהבת חיי' הוקדש לחברתו הקבועה באותה תקופה, מארי אוסטין; היא גם היתה אהובתו הנשית האחרונה: ב-1975 הבין סופית שהוא כנראה דו-מיני או הומו, נפרד ממנה סופית והחל לצאת עם גברים צעירים בלבד. ההצלחה המסחררת של 'לילה באופרה' שינתה את מרקורי מן הקצה אל הקצה: הוא ניהל אורח חיים פרוע וחסר-גבולות, קיים יחסי מין בלתי מוגנים בכל רחבי העולם, וכך הוביל את עצמו לגורלו המר: מוות מאיידס.
הגיטרה של מאי ב'לאב אוף מיי לייף' נשמעת כמו צ'לו בעזרת אפקטים, והגיטריסט הוירטואוזי מגשים כאן שוב את שאיפותיו הקלאסיות. מאי מבריק גם על הנבל. מגיעים שבחים גם לשאר חברי הלהקה על השירה המדויקת. ביצוע פחות 'קלאסי' של השיר נמצא באלבום ההופעה, 'לייב קילרס' (Live Killers).
ברצועה ה-10 נוטש מרקורי את האולפן באופן זמני, ונותן למאי את המיקרופון כשהוא אפילו לא נוכח בקולות רקע. זהו השיר הקליל והחמוד 'גוד קומפני' (Good Company), שאין בו שום דבר רוקי. זהו שיר דיקסילנד שמזכיר מאוד את סגנונו של גיטריסט הג'אז הצועני, ג'נגו ריינדהארט. בשיר מככב כלי שהוא שילוב של בנג'ו ויוקליילי (תוכלו לקרוא לו בנליילי). מילות השיר מספרות על מוזיקאי שבין-לילה הופך לאהוב וככל שהפרסום משתלט עליו הוא מתרחק מאוהביו. הסגנון יחזור בשיר אחר של מאי, 'סליפינג און דה סיידווק' מהאלבום 'ניוז אוף דה וורלד'.
לסיום האלבום, מאי מקנח עם גרסה רוקיסטית קצרה להמנון הממלכה המאוחדת "גוד סייב דה קווין" ('אלוהים נצור את המלכה'), בהשפעת ביצועו של ג'ימי הנדריקס להמנון האמריקאי. וכך מסתיים לו אלבום מגוון, הומוריסטי, מודע-לעצמו, קמפי (מלשון Camp), הוופארודי, שמכר למעלה מ-3 מליון עותקים בארה''ב וצלח את מבחן הזמן בקלילות ובחינניות.
גרסת הרימסטר של האלבום משנת 1991 של 'הוליווד רקורדס' (Hollywood Records) כבר לא מומלצת היום. לכן מומלץ לזרוק את כל הגרסאות המוקדמות, ולקנות את הגרסה המורחבת של יוניברסל מ-2011, בה עברו סרטי ההקלטה שיפוץ מודרני. רק כך מקבל האלבום החשוב הזה את הכבוד הראוי לו. יש גם גרסת דלאקס (deluxe) בה מופיעים בונוסים חביבים בדיסק אי-פי נוסף.
שנה אחר 'לילה באופרה', בסוף 1976, הוציאה קווין את אלבום ההמשך, 'יום במירוצים' (A Day at the Races), שרכב על הצלחת הסינגל 'סמבדי טו לאב' (Somebody to Love) וגם הוא הצליח מסחרית. ב-1977 כבש בסערה האלבום 'ניוז אוף דה וורלד' את המצעדים עם הסינגלים 'ווי וויל רוק יו' ו'ווי אר דה צ'מפיונס' - והפך את קווין להרכב בלתי-מנוצח.
גיטריסט הלהקה, בריאן מאי אמר בראיון: "אני עדיין תוהה לעצמי איך עשינו את האלבום הזה...אם הוא לא היה מצליח מסחרית, קווין בוודאי היתה מתפרקת". האלבום לא הצליח בזכות יצירות מסובכות ויומרניות כמו 'דה פרופט'ס סונג' (The Prophet's Song). קווין הקפידו לא להשתמש בסינתיסייזרים, ובחלק מהשירים נעשה שימוש בכלים בלתי-שגרתיים לאלבום רוק: נבל, קוטו צעצוע, יוקליילי, כלי נשיפה ומיתר קלאסיים.
האור האופראי לא בא לפרדי מרקיורי מן ההפקר. בכלל, השנים 1974-1975 היו קשות ללהקת קווין. הכסף שהרוויחו מאלבומיהם והופעותיהם לא הגיע לידיהם, ורובם בקושי גמרו את החודש. לפי טענותיהם של חברי הלהקה, המזומנים נשאבו מהם בגלל מנהלם הראשון, נורמן שפילד, שגם החזיק את אולפני 'טריידנט'. שפילד היה זה שהשקיע הון רב בלהקה בתחילת הדרך, ורק בזכותו התאפשר להם להוציא את אלבומם הראשון, אבל הוא גם חנק אותם מבחינה כלכלית. קווין היו זקוקים לגיבוי רציני יותר, ורצו להשתחרר מן החוזה ולהפוך עצמאיים.
קווין 1975; מימין לשמאל: ג'ון דיקן (דיקון), בריאן מאי (מיי), פרדי מרקורי (מרקיורי), רוג'ר טיילור
כדי לחזור לשפיות פיננסית, ניתקו ארבעת חברי קווין את קשריהם עם שפילד 'טריידנט' שהחלו ב-1972 והסתיימו ב-1975. הקוורטט חתם על הסכם הפצה עם חברת התקליטים הגדולה אי-אם-איי (EMI). כך הקליטו את אלבומם הרביעי, בעצמאות אמנותית מוחלטת, אלבום שהפך עם הזמן לאחד הגדולים של הלהקה וברוק בכלל.
החידוש הטכנולוגי הבולט ביותר ב'לילה באופרה' הוא מיצוי טכניקת האוברדאבינג (העמסת ערוצי הקלטה רבים ככל האפשר על המיקס) שהפכה כבר למסורת אצל קווין, והעצימה את הסאונד של הלהקה למקהלה פילהרמונית של 100 איש. מרקורי התעקש להקליט למעלה מ-150 ערוצי שירה, גם כאשר סרט ההקלטה האנלוגי בקושי הצליח להתמודד עם עומס הנתונים והשחיקה של החומר.
כל המאמצים הרבים האלו, שעלו הון תופעות, הלחיצו את הלייבל של קווין ודרשו שימוש במספר אולפנים בו-זמנית. למרבה המזל, העבודה הקשה הצילה במהירות רבה את קווין מפירוק וממשבר כלכלי: 'לילה באופרה' הפך לאלבום הפלטינה הראשון שלהם, וחצה עבורם לראשונה את קו 250,000 העותקים. הסינגל 'רפסודיה בוהמית' נמכר ב-2 מליון עותקים עד מותו של מרקורי ב-1991.
כאמור, התקליט הלבן והמלכותי הזה זכור בעיקר בזכות 'הרפסודיה הבוהמית', עליה טרח ועמל הסולן הנצחי, פרדי מרקיורי, ימים ארוכים באולפן ומחוצה לו. מרקורי עצמו היה מודאג מכך שהרפסודיה קצת ארוכה מדי, אבל עדיין האמין בה במלוא ליבו. באופן טבעי, חברת התקליטים חששה שבגלל אורכה ומורכבותה של היצירה היא תנחל כישלון חרוץ בתחנות הרדיו. אפילו אלטון ג'ון, ששמע גרסה ראשונית של השיר, חשב שהם השתגעו. ובכן, כולם טעו ובגדול, עם ההגעה של הרפסודיה לראש מצעד הסינגלים הבריטי, הקנדי, האוסטרלי ומדינות רבות ברחבי הגלובוס.
'לילה באופרה' נחשב נועז ופרוגרסיבי מעט פחות בהשוואה לאלבומה השני של הלהקה משנת 1974. עם זאת, הוא בהחלט מכיל כמה נסיונות ליצירת שילוב בריא בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית; בגדול, האלבום מציג קוקטייל מוסיקלי עשיר: הומור בריטי שנון, מוזיקת מחזמר, פולק, וודביל, דיקסילנד וז'אנרים מוסיקליים רבים מספור.
רפסודיה בוהמית: שלושה שירים שאוחדו להם יחדיו
רפסודיה בוהמית
העטיפה המקורית של הסינגל הבריטי ראשית ננתח לעומק את היצירה החשובה ביותר באלבום, שלמרבה הפלא לא פותחת אותו. כבר בשלב ההקלטות זכתה הרפסודיה לשם המקוצר "בו-ראפ" (Bo-Rap) על ידי חברי הלהקה, כינוי חביב שאותו אימצו גם המעריצים בהמשך. מרקורי בנה את היצירה בכוחות עצמו על הפסנתר, כאשר עיקר הקושי נבע מן הצורך 'לתפור' שלושה שירים קצרים ליחידה אחת, קוהרנטית ומהודקת ככל האפשר. פרדי הביא טיוטה כתובה משלו לאולפן, כאשר רוב הרעיונות המרכזיים היו ברורים לו היטב, אך רק לו.
נוסחת ההצלחה האמנותית של השיר היא השילוב החלוצי בין רוק ואופרה, במתכונת דחוסה של סינגל ארוך, יחסית למגבלות התקופה. למרות חשש חברת התקליטים אי-אם-איי (EMI) שהשיר יינחל כישלון חרוץ מול תחנות רדיו כמו הבי-בי-סי -- תחנות הרדיו, עיתונות המוסיקה וכמובן ציבור הלקוחות חשב אחרת לגמרי.
עם השנים, הפכה הרפסודיה לאחת היצירות האהובות והמוערכות ביותר של מעריצי קווין, וזאת למרות שהיה בלתי אפשרי לבצע אותה כהלכה בהופעות חיות. חלק מהקרדיט להצלחה הולך לחברו של מרקיורי, שדרן הרדיו הפופולרי קני אוורט. מרקיורי נתן לו עותק של השיר ולמרות ש'ביקש' לא להשמיע אותו, אוורט השמיע אותו 14 פעמים בשבועיים (מרקורי ידע שאוורט יעשה זאת).
מבוא (אינטרו)
א-קאפלה גאונית בת 49 שניות שמציגה את הכישרון של קווין בווקליזציה (עשרות אובר-דאבים). המילים הפילוסופיות גם הן תורמות ליופיה של הפתיחה:"זה אמיתי? או שזה רק חלום?
תקוע במלכודת, אין מפלט מהמציאות,
פקח את העיניים, תסתכל לשמיים ותראה.
אני רק בחור מסכן, לא צריך שום רחמים,
אני בא בקלות, הולך בקלות, קצת למעלה, קצת למטה,
לאן שתיקח אותי הרוח, זה לא באמת משנה לי"
בלדה
זה החלק הנגיש ביותר ביצירה (Mama, just killed a man). מרקיורי מציג את סיפור המעשה, מלודרמה טיפוסית: נער עני שהרג אדם ביריה, נשפט ומוצא להורג - מצד אחד הוא מתחנן על חייו, ומצד שני מביע אדישות קיומית לגורלו. הוא קורא לאמו שתמשיך, למרות הסוף המר. לאחר השיא הדרמטי בו מתחרט הגיבור על היוולדו - עוברים לסולו גיטרה. ואלו המילים:"אמא, הרגתי איש,
תקעתי לו אקדח בראש
ויריתי, עכשיו הוא מת
אמא, כל החיים היו לפניי,
אבל עכשיו זרקתי את הכל."
"אמא, לא רציתי שתבכי,
אם אני לא חוזר עד מחר בבוקר,
תמשיכי, תמשיכי, כאילו כלום כבר לא חשוב."
"מאוחר מדי, הגיע הרגע שלי,
יש לי צמרמורת מאחור, הגוף כואב לי כל הזמן
להתראות לכולם, אני חייב ללכת,
חייב לעזוב את כולכם ולעמוד מול האמת
אמא, אני לא רוצה למות
לפעמים אני מצטער שבכלל נולדתי"
סולו גיטרה
לא פלא למה בריאן מאי זכה במקום ה-2 ברשימת הגיטריסטים הגדולים של כל הזמנים, בסקר קוראים של מגזין 'גיטר וורלד' מ-2012. מאי הפרפקציוניסט המלומד, שעבד בפרך על כל סולו באלבום הזה, מרגש עם הגיטרה הסימפונית כמו תמיד. מאז ועד היום, הסולו הזה ידוע כטוב ביותר בקריירה שלו. כשהוא מסיים, והסולם מתחלף מ-Bb ל-A אנחנו מגיעים לקטע קצת שונה.רפסודיה בוהמית - קליפ רשמי
החלק האופראי (מיני-אופרה)
שוב חברי הלהקה מראים את כישרונם בשירה ובאולפן, ונשמעים כמו מקהלה אדירה. הליריקה של מרקורי שולפת מונחים רבים מהתרבות האיטלקית, וקצת מספרד והאיסלאם. הקטע הולך ומתפתח עד לקליימקס רגשי נוסף, ומשם מגיע ל'שיר' השלישי, שמשלים את היצירה."אני רואה צללית של איש
סקרמוש, סקרמוש, תרקוד את הפנדנגו,
רעם וברק, זה מאוד מפחיד אותי!
גליליאו, גליליאו, גליליאו, גליליאו, גליליאו - פיגארו
מגניפיקו!
אני רק בחור מסכן, אף אחד לא אוהב אותי
הוא רק בחור מסכן ממשפחה מסכנה,
רחם על חייו מפני גורל אכזר
בא בקלות, הולך בקלות, האם תיתן לי ללכת?
(תנו לא ללכת!) בשם האל, לא! לא ניתן לך ללכת!
תנו לי ללכת! לא, לא, לא, לא, לא!
הו מאמה מיה, מאמה מיה
מאמה מיה תנו לו ללכת.
בעל-זבוב הניח שטן בצד בשבילי, בשבילי, בשבילי"
הבי מטאל / הארד-רוק
זה זמן הפורקן: צליל רוק כבד, כאשר הריף המאז'ורי מוביל בקלילות מלכותית את כל הסיפור (ראו לדוגמה את הסרט 'עולמו של וויין')"אז חשבת שתוכל לסקול אותי ולירוק לי בעין,
אז חשבת שתוכלי לאהוב אותי ולהפקיר אותי למוות,
הו, מותק, את לא יכולה לעשות לי את זה, מותק
פשוט חייב לצאת, רק חייב לברוח מכאן"
סיום
ה'פינאלה' הנפלא שמתחיל שוב בנגינת גיטרה מושלמת של מאי, מסתיים בשקט. כשמרקיורי לוחש 'אניוויי דה ווינד בלואוז' (anyway the wind blows), מכת גונג רכה מסיימת את היצירה. שלושת החלקים השונים (בלדה, אופרה והארד-רוק) 'הולחמו' בצורה מושלמת. אי אפשר להתווכח עם הצלחה בינלאומית: הרפסודיה הבוהמית הותירה רושם רב על כל מאזין, מקטן ועד גדול, במזרח ובמערב. בגלל עושרה ומורכבותה של ההקלטה, גם מי ששמע את הלהיט הזה כבר אלפי פעמים, לא ירגיש שנמאס לו ממנו."שום דבר לא חשוב,
כל אחד יכול לראות
שום דבר לא חשוב,
שום דבר לא חשוב לי.
לאן שתיקח אותי הרוח…"
ועכשיו לשאר שירי האלבום...
כעסם של מרקיורי ושאר חברי הלהקה על אדון שפילד וחברת 'טריידנט' העושקת מתבטא כבר בשיר הראשון באלבום, שאפשר לקרוא לו 'הפותחן': 'מוות על שתי רגליים' (מוקדש ל...). כראוי לשמו הקודר, השיר נפתח באפלוליות עם מנגינת פסנתר, גיטרה עצבנית, אפקטים רבים, וכניסתם של השלישייה מרקיורי, מאי וטיילור בעשרות קולות. כל זה נקטע מיד וממשיך לשיר עצמו, המשלב מוזיקת מחזמר, הבי מטאל, אופרה ובעיקר חוצפה ארסית, המתבטאת כמובן בליריקה. אכן, פותחן משובח.'לייזינג און א סנדיי אפרטנון' (Lazing On a Sunday Afternoon) הוא כמעט סאטירה מונטי-פייטונית על היפסטר לונדוני. 'לייזינג' מרגיע את המצב ומאזן את קודמו בשיר עליז שנמשך דקה, יחד עם שירתו המצחיקה של מרקיורי, וסולו מידיו של מאסטרו הגיטרה בריאן מאי על גיטרת ה'רד ספשל' (Red Special) שבנה עם אביו כשהיה רק נער.
ג'ונתן האריס, אחד מחברי צוות ההופעות של קווין, היה מאוהב במירוצי מכוניות, ובמיוחד במכונית הפרטית שלו, דגם טריומף TR4. השיר הבא, שכתב רוג'ר טיילור, הוקדש לו: 'אני מאוהב במכונית שלי'. גם טיילור, שמכונית האלפא-רומיאו שלו מככבת בהקלטה, שומר על תחביב המכוניות שלו עד היום. השיר עצמו הוא הארד-רוק פשוט למדי, אך מלא תשוקה, למרות ההומור הפנימי הברור. הסינגל הפך את טיילור לאדם מבוסס כלכלית, כיוון שהופיע על צד ב' של תקליטון הסינגל המצליח 'רפסודיה בוהמית' (באותה תקופה, כל סינגל כלל שני שירים, משני צידי תקליטון הויניל שיצא לרדיו). בפזמון, עוזרים לו חבריו עם קולות רקע. ב-2004 הפך השיר של טיילור לפרסומת עבור יצרנית הרכב 'יגואר'.
בסיסט הלהקה השתקן והמנומס, ג'ון דיקן, לוקח את ההובלה בשירו הרומנטי 'את החברה הכי טובה שלי' (You're My Best Friend). השיר השמרני הזה, שכל כך קל להתחבר אליו, הוקדש לאשתו ורוניקה והפך גם הוא ללהיט. כרגיל, דיקן נותן את תפקיד השירה לחברו מרקיורי כשהוא מנגן על פסנתר חשמלי. זהו בהחלט שיר יפה וסנטימנטלי שרבים נמשכים אליו עד היום.
ממשיכים עם האווירה הקלילה, כשמרקיורי לוקח הפסקה משירה ונותן לבריאן מאי, עם גיטרת ה-12 המיתרים שלו, לקחת את עמדת הבמה, עם שירו העממי '39. מאי מושך את המאזינים עם מנגינה שלא יוצאת מהאוזן. מילות השיר של מאי, הסטודנט לאסטרופיזיקה, מפתיעות למדי: אדם טס לחלל בשנת 1939 כדי לחפש פלנטות שקטות; כשהוא חוזר לכדור הארץ, הוא מבין שכשהוא טס במהירות האור, כשנראה לו שלא עבר הרבה זמן, הסתבר ששנים רבות עברו מאז.
מאי שילב בחוכמה ב-'39 סיפורים עממיים של מוזיקת פולק העוסקת בעיקר במלחים בים, עם ההשכלה שלו באסטרופיזיקה, כשהוא משתמש בתורת היחסות של איינשטיין ובמדע בדיוני ליצירת ליריקה שמוסיפה נפח וגיוון לאלבום כמכלול.
קווין חוגגת את ההצלחה המסחרית של 'לילה באופרה' שהגיע לזהב
מימין: ג'ון דיקן; פרדי מרקיורי; בריאן מאי; רוג'ר טיילור
השיר הבא חוזר לצד הרוקי יותר של קווין עם שיר ההארד-רוק הפמיניסטי 'סוויט ליידי' (Sweet Lady). בניגוד לשירים האחרים באלבום, בפזמון חורגת הרביעייה מהמקצב הרגיל של 4/4, אל מקצב אסימטרי של 3/4. מלבד זאת, מאי מבריק שוב בסולו גיטרה, בו מורגשת נטייתו להערצת להקות רוק כבד כמו 'לד זפלין' ו-'דה הו' (המי).
הקו ההומוריסטי של Lazing שהביא איתו פרדי המשועשע, חוזר בשיר הוודביל העליז והרומנטי 'סיסייד רנדוו' (Seaside Rendezvous). בנוסף לפסנתר והתופים, משתמשים חברי הלהקה בשימוש בכלים בלתי-"קונבנציונליים" כמו משרוקית וקאזו. דבר דומה בוצע עוד קודם ב-1968, ע"י להקת פרוג מהוללת אחרת, פינק פלויד, בשיר הפסיכדלי 'קורפורל קלג' (Corporal Clegg).
השקט שבא לאחר 'סיסייד' (Seaside), מסתיים בהדרגתיות כשנשמעת אחת מהיצירות הגאוניות של קווין. שאפתנותו של מאי מתבטאת ביצירה הפרוגרסיבית והאפוקליפטית, 'דה פרופט'ס סונג' (The Prophet's Song), 'שיר הנביא' בעברית, שנמשך לא פחות מ-8 דקות. אתם לא תשמעו את היצירה המאתגרת והייחודית הזו ברדיו, למרות שהיא נושאת את המותג המבטיח של 'קווין'. היצירה עוסקת במבול הגדול מספר בראשית. בריאן מאי חלם על הטקסט כשהיה חולה. העיבוד השאפתני מציג את הצליל הישן והטוב של קווין עם השינויים במקצבים, השילוב החדשני-לתקופתו בין רוק פרוגרסיבי להבי מטאל, הגיוון בכלי נגינה (בתחילת הקטע מאי מנגן בגיטרה אקוסטית, ובקוטו - כלי יפני מסורתי), סולו ייחודי מידיו של מאי, חברי הלהקה כמקהלה של 100 איש ועוד.
החלק הגאוני ביותר ביצירה 'דה פרופט'ס סונג' מגיע בתזמון 3:23 עם קאנון השירה המלכותי, שנשמע כמעט כאילו הושפע מלהקת ג'נטל ג'ייאנט. התזמון המושלם של שירתם של מרקיורי, מאי וטיילור, בקטע הדי מסתורי הזה רק מעוררת את הרצון לשמוע את היצירה שוב. אפשר להוריד את הכובע - לא רק בגלל התיחכום, אלא גם בזכות התעוזה.
כשחוזרת היצירה להתחלה השקטה היא עוברת במעבר חד לבלדה היפהפייה והמפורסמת של קווין, 'לאב אוף מיי לייף' (Love of My Life). מרקיורי מאזן בין שירי אהבה פשוטים ופואמות גרנדיוזיות, כאשר 'אהבת חיי' הוקדש לחברתו הקבועה באותה תקופה, מארי אוסטין; היא גם היתה אהובתו הנשית האחרונה: ב-1975 הבין סופית שהוא כנראה דו-מיני או הומו, נפרד ממנה סופית והחל לצאת עם גברים צעירים בלבד. ההצלחה המסחררת של 'לילה באופרה' שינתה את מרקורי מן הקצה אל הקצה: הוא ניהל אורח חיים פרוע וחסר-גבולות, קיים יחסי מין בלתי מוגנים בכל רחבי העולם, וכך הוביל את עצמו לגורלו המר: מוות מאיידס.
הגיטרה של מאי ב'לאב אוף מיי לייף' נשמעת כמו צ'לו בעזרת אפקטים, והגיטריסט הוירטואוזי מגשים כאן שוב את שאיפותיו הקלאסיות. מאי מבריק גם על הנבל. מגיעים שבחים גם לשאר חברי הלהקה על השירה המדויקת. ביצוע פחות 'קלאסי' של השיר נמצא באלבום ההופעה, 'לייב קילרס' (Live Killers).
ברצועה ה-10 נוטש מרקורי את האולפן באופן זמני, ונותן למאי את המיקרופון כשהוא אפילו לא נוכח בקולות רקע. זהו השיר הקליל והחמוד 'גוד קומפני' (Good Company), שאין בו שום דבר רוקי. זהו שיר דיקסילנד שמזכיר מאוד את סגנונו של גיטריסט הג'אז הצועני, ג'נגו ריינדהארט. בשיר מככב כלי שהוא שילוב של בנג'ו ויוקליילי (תוכלו לקרוא לו בנליילי). מילות השיר מספרות על מוזיקאי שבין-לילה הופך לאהוב וככל שהפרסום משתלט עליו הוא מתרחק מאוהביו. הסגנון יחזור בשיר אחר של מאי, 'סליפינג און דה סיידווק' מהאלבום 'ניוז אוף דה וורלד'.
לסיום האלבום, מאי מקנח עם גרסה רוקיסטית קצרה להמנון הממלכה המאוחדת "גוד סייב דה קווין" ('אלוהים נצור את המלכה'), בהשפעת ביצועו של ג'ימי הנדריקס להמנון האמריקאי. וכך מסתיים לו אלבום מגוון, הומוריסטי, מודע-לעצמו, קמפי (מלשון Camp), הוופארודי, שמכר למעלה מ-3 מליון עותקים בארה''ב וצלח את מבחן הזמן בקלילות ובחינניות.
גרסת הרימסטר של האלבום משנת 1991 של 'הוליווד רקורדס' (Hollywood Records) כבר לא מומלצת היום. לכן מומלץ לזרוק את כל הגרסאות המוקדמות, ולקנות את הגרסה המורחבת של יוניברסל מ-2011, בה עברו סרטי ההקלטה שיפוץ מודרני. רק כך מקבל האלבום החשוב הזה את הכבוד הראוי לו. יש גם גרסת דלאקס (deluxe) בה מופיעים בונוסים חביבים בדיסק אי-פי נוסף.
שנה אחר 'לילה באופרה', בסוף 1976, הוציאה קווין את אלבום ההמשך, 'יום במירוצים' (A Day at the Races), שרכב על הצלחת הסינגל 'סמבדי טו לאב' (Somebody to Love) וגם הוא הצליח מסחרית. ב-1977 כבש בסערה האלבום 'ניוז אוף דה וורלד' את המצעדים עם הסינגלים 'ווי וויל רוק יו' ו'ווי אר דה צ'מפיונס' - והפך את קווין להרכב בלתי-מנוצח.
לסיכום, 'לילה באופרה' הנציח את שילובה החלוצי של קווין בין אופרה לרוק, ובהחלט השפיע רבות על הז'אנר לשנים ארוכות. איחוד הכוחות בין כשרונו של פרדי מרקיורי כמלחין וכמבצע, ביחד עם נגינתו של מאסטרו הגיטרה המלומד בריאן מאי, היה ונשאר סוד ההצלחה של קווין. למרות שקווין איננה להקת רוק מתקדם טיפוסית, ולמרות שלא כל רצועות האלבום מעניינות באותה מידה, מדובר באלבום מופתי, בעל חשיבות היסטורית.
הציון: 9/10
|
עוד המלצות באותו כיוון
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")