להקת קווינסרייך בשנת 1989; הסולן ג'ף טייט - שני מימין
סיפור העלילה המותח והמגובש של 'מיינדקריים' משורטט בקפידה וקל להבנה: אדם שמחפש את עצמו מצטרף לארגון בלתי-מוכר שמספר לו את 'האמת על אמריקה'. מהר מאוד הוא מגלה שהעסקה היתה רקובה בדיוק כמו המערכת השלטונית שאותה ניסה למוטט: אין כאן שום מהפיכה פוליטית אמיתית, אלא לכל היותר חיסול יריבים פוליטיים בדרכים בלתי-כשרות.
דוקטור אקס (Doctor X), מניפולטור פוליטי עשיר עם מבטא בריטי מרגיז, מגייס לעזרתו את החלכאים והנדכאים כדי שיעשו עבורו את העבודה השחורה, תוך שהוא נותר צח כשלג ומחוץ להישג ידם של השוטרים ומערכת המשפט. הירואין משמש את הבוס כדי לשלוט ולנצל את ניקי, רוצח שכיר שמנוהל כמו רובוט; בדיוק כמו דרך הפעולה של סוכנות הסי-איי-איי במדינות מסוימות, ה"דוקטור" מפעיל את המתנקש שלו בעזרת מנות סם קצובות, היפנוזה, שליחים אישיים וטלפון ביתי.
הציניות הקיומית, שמפעפעת לכל אורך 'מיינדקריים', מתבטא גם בשיר 'רבולושן קולינג' (המהפיכה קוראת לך), משחק מילים על המילה 'קולינג', שמשמעותה גם שיחת טלפון. במילים אחרות, המהפיכה מגיעה אל ניקי הביתה: הוא יושב בדירה על יד הטלפון (בעידן הטרום-סלולרי), מפעילים אותו מרחוק, והוא יוצא בכל פעם לעבודה כמו שליח פיצה אנונימי.
האימפריה של מר אקס שולטת בעקיפין, בין השאר, גם בנערה נוצרית אדוקה, שהפכה לזונה-נזירה בשם מרי, ומעניקה שירותי מין למחתרת. בעולם של אופריישן מיינדקריים, סקס = דת; שניהם נמכרים בשוק החופשי; שניהם הפכו לאמצעי-שליטה של ההמונים והחלשים.
תופעת המטיפים הנוצריים הטלוויזיוניים, עליה צחק גם פיל קולינס עם להקת ג'נסיס בשיר הסאטירי 'ישו מכיר אותי' (Jesus he knows me), מככבת גם כאן בגדול. סוחרי הדת, כמו סוחרי הסמים, שולטים בצאן מרעיתם, והשליטה היא מושלמת. כשניקי המתוסכל רואה בטלוויזיה את הכומר "האב" ויליאם פונה לצופיו ומבקש תרומות, הוא פשוט יורה בטלוויזיה ומנפץ אותה לרסיסים. ואולי הוא יודע שמר ויליאם שוכב עם אהובתו?
בדיוק כפי שדוקטור אקס מנצל את ניקי, כך הזונה-נזירה מרי מוצאת את עצמה מנוצלת פעם אחר פעם על ידי גברים בעלי כוח, כמו ויליאם. היא מתייאשת סופית מהמין הגברי, לאחר שאפילו ניקי שוכב איתה, ומזכיר לה בכך עד כמה הוא דומה לכומר ויליאם, שעושה לה את זה כל שבוע, על אותו מזבח הכנסייה.ניקי ומרי נמצאים בתחתית שרשרת המזון, וגורלם הוא להיבלע בה.
הגיבור הוא קורבן חברתי בעל מימדים טרגיים: מצד אחד הוא אידיאליסט החולם על מהפיכה למען טוהר השלטון ובוחר להצטרף אליה מרצונו החופשי, כמעט כמו הסרט 'נהג מונית' בו אדם פשוט הופך למתנקש פוליטי; ומצד שני - הוא לא מסוגל להיגמל מהסם, הוא נשלט מרחוק בעזרת היפנוט (המילה "מיינדקריים" מפעילה אותו) ומאוהב בפרוצה עד כלות נשמתו.
האירוניה היא, שניקי נעצר על רצח שלא ביצע - בעוד הבוס שלו מסתובב חופשי. מערכת אכיפת החוק לא מאתרת את ראש הנחש, כיוון שלפי הליריקה של ג'ף טייט "השוטרים מקבלים תשלום כדי להביט הצידה". במשך שנים לאחר יציאת האלבום, לא היה ברור למאזיניו אם מרי התאבדה מרצונה או חוסלה על ידי הדוקטור ושליחיו. רק ב-2004 הציעה הלהקה עצמה גרסה מומחזת של העלילה, כאשר מרי מקבלת שיחת טלפון מהדוקטור. בשיחה הוא דורש ממנה לקחת אקדח ולירות לעצמה בפה. לאחר ויכוח קצר, היא מסכימה ומתאבדת.
לכן, בסופו של דבר ניקי לא ביצע את הרצח שנדרש ממנו. הוא בא לביקור נוסף בכנסייה של מרי, ומוצא את עצמו במרכזה של זירת פשע מדממת. הוא הגיע לשם כי אהב אותה באמת ורצה לדעת מה עלה בגורלה. לעומת זאת, על כל שאר פשעיו הנוראיים, שאותם ביצע במקצועיות קרה כקרח, הוא לא נתפס עד מותה של מרי. גילוי רגשות אנושיים מנוגד לתפקידו כרוצח שכיר: למרות שלל הרציחות המזוויעות שביצע, דווקא המוות הבלתי-פתור של אהובתו המיוסרת, שבו לא היתה לו יד ורגל, הוא זה שהפליל אותו והוריד אותו מהפסים.
ב'מיינד-קריים' פועלים שני סמלים מעניינים: המחט, המסמלת את ההירואין בפרט והסמים בכלל, מפורשת על ידי ניקי ככזו שאי אפשר לסמוך עליה ("היא משקרת"). לעומת זאת, המראה שעל הקיר "אף פעם לא משקרת" - והיא זו שמשקפת את ניקי בעיני עצמו כאדם זר, כזה שאי אפשר לסמוך עליו. ניקי עובר תהליך נפשי כואב במיוחד: בתחילת הסיפור הוא חי בהזייה מגלומנית שבה הוא גיבור פוליטי שמשנה את העולם, ובסופה הוא כבר לא מזהה את עצמו במראה.
קווי הדמיון בין 'מיינדקריים' ל'החומה' של פינק פלויד הם רבים מן הצפוי: בשתי אופרות הרוק, הדמות הראשית היא גבר מסומם על סף השיגעון, הנשלט על ידי דמויות חזקות ממניעים כספיים, שוקע בהזיות של כוח פוליטי מוגזם, מנותק מהעולם, ללא זוגיות או ילדים, ולא מאמין עוד באהבה או בנשים.
מבחינה לירית, הביטוי 'החומה' (The Wall) מופיע מספר פעמים בטקסט, בתדירות גבוהה שלא יכולה לנבוע מצירוף מקרים: בקטע השביעי, 'דה מישן', ניקי אומר שהוא 'מדבר עם צללים מנר בודד, ומדקלם את המשפטים מהחומה'. באותו שיר, הוא מוסיף 'הקירות יספרו את סיפור הכאב שלי'. בקטע התשיעי, 'המחט משקרת', הוא משוטט ברחובות ומספר איך 'תקעתי את פניי בתוך קירות בטון; בהיתי נדהם במילים הכתובות על הקיר'. בקטע 14 ('החדר הריק שלי') הוא מספר על בית כלאו: 'חדר ריק היום; והנה אני יושב, משרטט עם גיר על החומה'.
מבחינה מוסיקלית, הדמיון ל'החומה' גם הופך לציטוט, בין השאר בזעקות שסוגרות את קטע 14 (הלפני-אחרון) ותחילתו של קטע 15, האחרון בדיסק, עם מהלך אקורדים זהה לקטע 'אמפטי ספייסס' ב'החומה'. הרחמים העצמיים של ניקי המאושפז כמעט זהים לאלו של 'פינק' המבודד והפרנואיד. ההבדל המרכזי טמון בנקודת הסיום של שתי אופרות הרוק הללו: ב'החומה' עוד יש לכולנו אפשרות להיחשף, להיפתח ולפרוץ החוצה אל מציאות טובה יותר, ולכן הסוף נותר פתוח; זאת בעוד ב'מיינדקריים' הציני מדובר באדם אבוד, זר לעצמו ולסביבתו, כלוא בין קירות מוסד סגור, שגורלו נחרץ ואין לו מפלט.
המבנה הוא הנקודה המרכזית שהופכת את 'מיינדקריים' ליצירה פרוגרסיבית: כל שיר מתקשר לקודמו, למרות שכמה מהם אפילו עומדים בזכות עצמם, כהמנוני-רוק על-זמניים. בקטע 'סוויט סיסטר מרי', באורך 10:40 דקות, מופיעים אלמנטים קלאסיים (סוויטה), תזמורתיים ודתיים ברורים. העיבודים הללו הם חלק מתרומתו של מייקל קיימן, שגם עזר בעיבודי 'החומה' (עוד קו מקשר, אם תרצו).
מייקל קיימן (1948-2003), מעבד מוסיקלי מוכשר להחריד, נשכר על ידי המפיק של קווינסרייך, פיטר קולינס, כדי לסייע להקפיץ אותם לליגת העל. קולינס וקיימן עשו עבודה מופתית: כל הקטעים מאוזנים, האלבום זורם במקצועיות מוחלטת, אין שניה מיותרת, וההפקה נשמעת בומבסטית כראוי בלי לאבד את האנושיות הבסיסית שזורמת בה.
קווינסרייך הצליחה לקדם את האלבום "אופריישן: מיינדקריים" בעזרת שני סינגלים, 'עיני זר' ו'לא מאמין באהבה', שסייעו לו להימכר בלמעלה ממליון עותקים (אלבום פלטינום). בישראל האלבום לא הצליח, אולי מפני שרבים חשבו בטעות שמדובר בלהקה גרמנית בעלת קונוטציות נאציות, ושדרני-רדיו חששו מלהגיד את השם המפחיד 'קווינסרייך' בשידור. סיבוב ההופעות של 'מיינדקריים', וזה שבא בעקבותיו (לאלבום 'אמפייר' המצליח מאוגוסט 1990), שבו בוצע האלבום לראשונה בשלמותו על הבמה, המשיכו להגביר את העניין ביצירה, שעדיין מצליחה לרתק דורות חדשים.
מכיוון שהאלבום יצא ב-1988, הוא עשוי להישמע קצת מיושן או צפוי-מראש למאזין הצעיר והמודרני - זה שהתרגל ללהקות מודרניות כמו מטאליקה או וירטואוזיות ומתוחכמות יותר, כמו דרים ת'יאטר או פיין אוף סלביישן. למרות הרימסטר של 2006, הסאונד לא נשמע כמו של שנות התשעים. ועדיין, הקול העצוב והכריזמטי של הסולן ג'ף טייט, שנתן כאן את הופעת חייו, מצליח לייצר אמפתיה כלפי גיבור הסיפור, בלי קשר לזמן ולמקום.
גרסת הדיסק הכפול של 2006 כללה גם דיסק בונוס, עם הופעה חיה בלונדון ב-1990. קשה לומר שהיא מחדשת משהו, למרות שהיא עדיפה על גרסת המקור, בגלל שעברה רימסטר סביר.

ההמשך לאופריישן מיינדקריים
2006
עוד ב-2006, הוציאה קווינסרייך (או כפי שהתברר אחר כך, ג'ף טייט וכמה שכירי-חרב שלא קיבלו קרדיט) את אלבום-ההמשך 'מיינדקריים: II'. לרוע המזל, היה זה נסיון כושל להיבנות על הישגי העבר. מיינדקריים השני מנסה להמשיך ולהתחקות אחרי חייו האומללים של ניקי, אסיר משוחרר בעידן בוש השני; אך המוסיקה של ה"סיקוול" חלשה מאוד, והסיפור רעוע עוד יותר: בלי הסקס-אפיל של מרי, בלי להט המהפיכה, בלי הביקורת על הדת; זהירות, ספויילר: הוא נוקם בדוקטור המושחת ומתאבד.
דווקא הכישלון הרעיוני והמוסיקלי של אלבום ההמשך ל'מיינדקריים' מ-2006 ממחיש את ההישג של 1988. ממש לא פשוט להפיק סיפור עלילה פשוט ולתרגם אותו לאלבום באורך 60 דקות. עוד יותר לא פשוט למזג בין עלילה דרמטית ובין פזמונים מלודיים המתבססים על ריפים מהונדסים-היטב. למרבה מזלם, זה לא היה אלבומם הראשון של קווינסרייך, כך שהיה להם ניסיון: ההרכב נוסד ב-1982, הוציא אלבום אי-פי ראשון ב-1984 ואלבום מלא ב-1986.
לסיכום, 'אופריישן מיינדקריים' משתייך לאליטה קטנה של אופרות רוק מוצלחות ומהנות - הבן של 'החומה הפינק פלוידית', האבא הגאה של 'סינס פרום א ממורי' מאת דרים ת'יאטר והסבא המפתיע של 'הוריקן של ג'נטלמן'. קווינסרייך השכילה ליצור רצף קריטי של שירים ומיני-אפוסים, המתחברים זה לזה בצורה ברורה, מופקים בצורה המקצועית ביותר, ומוגשים בצורה יוצאת מן הכלל בעזרת המבצע הווקאלי של המאסטרו, הסולן ג'ף טייט. למרות שהאלבום הבא, 'אמפייר', נחשב להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלהם, 'מיינד-קריים' הוא זה שנכנס להיסטוריה של הרוק, לא רחוק מאידיאל השלמות.
הציון: 9/10