רוק מתקדם איטלקי עשוי להיות, לעתים, סיפור די מייגע ומאכזב, אבל לא כאן. האלבום "קונטאמינאציונה" ('זיהום', בעברית) מייצג את פסגת היצירה של להקת RDM האיטלקית. האלבום יצא לאור באיטליה זמן קצר לפני שכל ציוד ההגברה היקר והמתקדם שלה נגנב בדצמבר 1973. הגניבה הוציאה למוסיקאים את כל הרוח מן המפרשים: כאשר הגרסה האנגלית של "זיהום" יצאה לאור בשנת 1975, הלהקה כבר לא ממש התקיימה. אפשר רק לדמיין מה היה עולה בגורל הקריירה של RDM לולא האירוע הפלילי המצער הזה.

 

האלבום הקצר-יחסית כולל 13 קטעים העוסקים כולם בקריירה של יוהאן סבסטיאן באך. סגנון ההלחנה משלב בין רוק ובין בארוק, תופעה נפוצה בפרוג של ארץ המגף. צ'מבלו לצד דיסטורשן, עיבודים תזמורתיים מצויינים (מאת המלחין הארגנטינאי לואי אנריקה באצלוב), מוג לצד אורגן כנסייתי, ובקיצור פרוג-רוק לפי הספר.

 

מבחינה מוסיקלית, הקטעים שומרים על דינמיקה מפתיעה, למרות שהפיתוח ההרמוני והמלודי עדיין בינוני ובוסרי לעתים (ונוגע גם בקיטש, למרבה הצער), במיוחד כאשר מדובר על הסתמכות מוגזמת על חומרים קלאסיים קודמים. מי שלא מבין את השירה האיטלקית עשוי לשאוף להשיג את הגרסה האנגלית, למרות שכשרונות הזימרה של (המתופף) פינו בלריני אינם יוצאי-דופן.

 

שני יתרונות באלבום הזה לעומת הישגים דומים שיצאו מאיטליה: א) עיבודים מגוונים; ב) הפקה מוסיקלית משובחת. השילוב בין מיומנויות העיבוד ומיומנות ההקלטה (והמיקס) מוביל ליצירה שהחזיקה מעמד יפה שלושים שנה לפחות. נגינת הגיטרה (קלאסית וחשמלית כאחד) הוירטואוזית של אנזו ויטה וכישורי הקלידנות של פראנקו די סבאטינו, יוצרים דיאלוג מעניין. ביחד הם נישאים על כנפי התזמורת הסימפונית, שמשתפת פעולה עם הרוקנרול בצורה הרבה יותר מוצלחת מהדוגמה הצולעת של "דיפ פרפל" בשנים 1968-1970, למשל. לכן האלבום "עובר" מהר מאוד, וקל להאזנה.

חובבי באך ורוק מתקדם איטלקי יכולים לחגוג על האלבום הזה, במהדורתו האיטלקית או האנגלית. הוא בהחלט שווה כמה האזנות. כמות הכלים המשתתפים, ההפקה המעולה, הנפח הסימפוני שמעניק ערך מוסף – כל אלו מסתכמים בתוספת משמעותית לקאנון האיטלקי, שמבחינה טכנית-הפקתית נמצאת בחלק העליון של הסקאלה. עם זאת, מבחינה הלחנתית וקונספטואלית אין כאן שיאים חסרי-תקדים, ובתחרות העולמית הוא לא משתווה להישגים הבריטיים מאותן שנים נהדרות.

הציון: 8/10