בפשטות, 'לייב אט קרנגי הול' של להקת רנסאנס היא אחת הפסגות החשובות של הרוק הסימפני בשנות ה-70. האלבום הכפול מתעד נאמנה את שיא הקריירה הבימתית של ההרכב הבריטי, שהחל את דרכו עם האלבום 'פרולוג' ב-1972. שני אלבומיה הבאים של רנסאנס, 'אשז אר ברנינג' מ-1973 ו-'טרן אוף דה קארדס' מ-1974, נמכרו היטב גם בארצות הברית. ההצלחה המסחרית סייעה לבנות קהל מעריצים נאמן לזמרת אנני הסלאם, הבסיסט ג'ון קמפ, המתופף טרנס סאליבן, הקלידן ג'ון טאוט והגיטריסט מייקל דאנפורד, שכתב את רוב המוסיקה.


ביולי 1975 הוציאה רנסאנס את אלבום האולפן השאפתני ביותר שלה, 'שחרזדה וסיפורים אחרים', שהוקלט באולפני 'אבי רואד' בחודש מאי. הלהקה נעזרה במעבד טוני קוקס ובתזמורת אנגלית שלמה, כדי להגשים את חזונה הסימפוני המלא. היה ברור שהפעם, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, דרושה גם הפקה בימתית מושקעת באותה מידה. לכן שכרה רנסאנס את שירותיה המצויינים של התזמורת הפילהרמונית של ניו-יורק, ל-3 הופעות גדושות בתאריכים 20-22 ביוני 1975, באולם המרכזי של 'קרנגי הול' - היכל קלאסי מפואר בעל אקוסטיקה מיתולוגית, ששימש ביתה של התזמורת מ-1891 ועד 1962.


השילוב הנדיר בין להקת רוק מתקדם צעירה בשיא יצירתיותה, תזמורת סימפונית מהטובות בעולם ואולם ההופעות הטוב ביותר באמריקה, הוביל לתוצאה חד-פעמית. תקליט הויניל הכפול שיצא ב-1976 הכיל כשעה ו-40 דקות של מוסיקה עילאית, מבוצעת בשלמות ומוקלטת באיכות גבוהה מול קהל אוהד של כ-2,800 משתתפים. תקליט הויניל הראשון הכיל 6 שירים באורך של עשר דקות לכל היותר; השני הוקדש כולו לשתי יצירות ארוכות, שכל אחת תפסה צד שלם: 'שחזרדה' (Scheherazade, ובמבטא בריטי: 'שהרזאד') באורך של כ-29 דקות; ו'אשז אר ברנינג' (Ashes Are Burning) באורך של כ-24 דקות.


מעריצים אמריקניים רבים של רנסאנס, שזכו להיות שם באחת משלוש ההופעות המלאות של קרנגי הול, מתארים עד היום את האירוע כאחד הרגעים היפים ביותר בחייהם. גם הסולנית אנני הסלאם מדברת עד היום על קרנגי הול כמקום שבו הגיעה להישג הגדול בקריירה המוסיקלית העשירה והארוכה שלה. במבט היסטורי רחב יותר, מצטרפת רנסאנס בקרנגי הול לשורה ארוכה של מוסיקאים דגולים שתיעדו שם נקודות-ציון בקריירה שלהם, כמו ביל היילי וה'קומטס', הביטלס, הביץ' בויז, להקת שיקגו, בני גודמן, דיוק אלינגטון, בילי הולידיי, ג'ודי גרלנד, טינה טרנר, נינה סימון, שירלי בייסי, סטיבי ריי-ווהן ועוד.




המוסיקה העדינה, המלודית והסימפונית של רנסאנס כאילו נולדה עבור ליווי תזמורתי מלא, עד שכיום קצת קשה להאזין ללהקה הזו בלעדיו. במובן זה, פסגות אמנותיות ואודיופיליות כמו 'קרנגי' הפכו לברכה וגם לקללה עבור רנסאנס: איך תוכל הלהקה לשחזר את היופי הגדול והמפואר של ניו-יורק ביוני 1975? שימוש בדגימות מלאכותיות של תזמורת, לא משנה באיזה סינתיסייזר משתמשים, לא מסוגל לייצר את אותה חוויה מספקת, גדולה מהחיים, שדורשת תשלום נוסף לכל הנגנים המעורבים.


מלבד ביצוע מדויק ודרמטי במיוחד של 'אמא רוסיה', השיא הבלתי-מעורער של המופע הניו-יורקי הוא דווקא ההדרן, 'אשז אר ברנינג' (Ashes are Burning). בקטע האפי הזה, עם הטקסט העל-זמני שלו, אפשר להרגיש סוף-סוף שמדובר בלהקת רוק לכל דבר ועניין, המוכנה להתנתק מדי פעם מהכבלים הקלאסיים הקשיחים. סולו הבס של ג'ון קמפ הוא רגע נהדר של מלכותיות חצי-מאולתרת, המשלב שלל אפקטי-פדל, גרוב בריא והפעלת-קהל מפתיעה; הסיום הגרנדיוזי של הסלאם, שמגיעה כאן לקצה-קצהו של מנעד ה'סופראנו' מעורר-ההשתאות שלה, הוא מוצג מוזיאוני שנשאר עם המאזין לכל החיים.


רנסאנס נתנה ב'קרנגי הול' ייצוג אידיאלי של הרפרטואר שלה עד אמצע העשור, אך אי אפשר לומר שזה אלבום 'המיטב' שלה. מי שמעוניין במוצר ממצה יותר, יצטרך ללכת על האוסף הכפול 'טיילס אוף 1001 נייטס' (Tales of 1001 Nights) שיצא ב-1990. אם היה אפשר למצוא אלבום משולש של רנסאנס ובו תיעוד הופעה דומה באורך של שעתיים וחצי, הכוללת גם קטעים כמו 'קן יו היר מי', 'נורת'רן לייטס' ו'סונג פור אול סיזנס', העולם היה מקום מושלם. אך אין כזה אלבום, וכנראה גם לא יהיה.


אלבום ההופעה הרנסאנסי היחיד שאיכשהו מתיימר לאיים על מעמדו של 'קרנגי הול' הוא 'לייב אט דה רויאל אלברט הול' בלונדון. זו אכן הופעה מעולה מ-1977 עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית (RPO) של אנגליה, שלא יצאה מעולם על גבי תקליט ויניל. 'אלברט הול' יצא בדיסק חצי-רשמי רק 20 שנה אחר כך, ב-1997, במסגרת סדרת 'קינג ביסקיט פלאואר אאואר'. הסיבה שבגללה ההקלטה של 'אלברט הול' נגנזה לזמן כה רב ולא יצאה לאור על ידי הלהקה עצמה, היא הבעיות הטכניות שהתעוררו במהלך ההקלטה המיוסרת. ב'אלברט הול' יש צליל 'האם' (hum) מרגיז לאורך כל ההופעה, והאיזון בין התזמורת ללהקה, ברמת המיקס, רחוק מלהיות משביע רצון. חובבי רנסאנס ירצו להשיג את ההקלטה מ'אלברט הול', כי יש בה כמה ביצועים מעניינים המעידים על נסיון רב בימתי יותר, אבל האלבום הכפול מ-77 פשוט לא מענג ולא מייצג כמו השלמות של 'קרנגי הול'.


העטיפה המצויירת של תקליט הויניל, המציגה זוג אוהבים המתנשק על רקע דלתות האולם הניו-יורקי, אינה מן המשובחות. נראה שהיה עדיף להשתמש בצילום בימתי אותנטי של הסלאם וחבריה על הבמה, לצד התזמורת. כך או כך, הפך עם השנים האלבום הזה לאבן-בוחן עבור הפקות פרוגרסיביות סימפוניות. להקות רבות בז'אנר הרוק הסימפוני ניסו להתעלות על מה שהוקלט כאן, אך לחלק גדול מהן לא היה התקציב, המוניטין והמזל כדי לגייס לעזרתן תזמורת והיכל כה מכובדים ומלכותיים, אפילו לא לערב אחד.

לסיכום, 'לייב אט קרנגי הול' היא היהלום שבכתר להקת רנסאנס, ואחד מאלבומי ההופעות הטובים ביותר שהוקלטו ברוק הפרוגרסיבי באמצע שנות ה-70. מזל גדול שהאירוע תועד בצורה כה מוצלחת על סליל טייפ פשוט. חבל מאוד שלא היו שם גם מצלמות פילם כדי שנוכל גם לראות את הסלאם, התזמורת הניו-יורקית והקהל המאושר.

הציון: 9/10

 עוד המלצות על רוק סימפוני