 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Caravan If I Could Do It All Over Again, 1970 The Decca Record Company UK (64:48)
| |
אלבומה השני של להקת קרוואן מ-1970, הוא אחת מהפסגות המוקדמות ומאבני הדרך הראשונות של סצנת הקנטרברי הבריטית. אלבום זה, לו נקרא בקיצור 'אם יכולתי', הקדים את האלבום הידוע ביותר של הלהקה, 'בארץ האפור והוורוד' (In the Land of Grey and Pink), אך לא נופל ממנו. ב-1970 הפכה קרוואן לאחת מחלוצות הרוק המתקדם ולחשובות שבסצנת הקנטרברי המתפתחת. הוא מכיל את כל המרכיבים הנדרשים מהז'אנר שלו: פרוגרסיב עדין, המערבב השפעות רוק עם ג'אז, טכניקות קלאסיות וחוש הומור בריטי שנון ובריא.
ראשית,
שם האלבום , כמו גם שיר הנושא, הוא משפט של הקומיקאי ספייק מיליגאן. בתרגום פשוט לעברית: אם הייתי יכול לעשות את כל זה שוב, הייתי עושה את כולו עלייך.
ההיסטוריה הקרוואנית צועדת אחורה עד 1964, השנה בה הוקמה להקה בשם 'דה וויילד פלאורז' (The Wilde Flowers). לאחר שלוש שנים, התפרקה הלהקה, כשחצי ממנה הופך ל'קרוואן' והשני ל'סופט מאשין'. באוקטובר 1968 הוציאה קרוואן את תקליט הבכורה שלה בחברת 'וורוו' (Verve), שנכשל במהירות ונעלם מן החנויות. בעקבות הכישלון, הלהקה סבלה ממשבר כלכלי שהוביל לכדי ך שחברי הלהקה אפילו חיו באוהל. אך לאחר שנים, כשהלהקה הפכה לפופולארית, האלבום הראשון קיבל את היחס המגיע לו.
מצבם של בני הדודים סינקלייר, דיויד (קלידים) וריצ'רד (שירה, בס), פיי הייסטינגס (שירה, גיטרות) וריצ'רד קופלן (תופים) השתנה לטובה כשב-4 בספטמבר 1970, הוציאה הלהקה בעזרת חברת דקה (Decca) האגדית את אלבומה השני שהפך להצלחה. וכאילו לא מספיקים זוג בני-דודים באלבום אחד, צירף פיי הייסטינגס את אחיו, ג'יימס (ג'ימי) הייסטינגס לאלבום, שתרם תפקידי חליל-צד וסקסופונים חשובים.
האלבום המקורי ב-1970 כולל 8 קטעים (למעשה 13 בגלל שחלקם מחוברים אחד לשני) באורך כולל של 47 דקות ו-40 שניות. גרסת הרימסטר המורחבת של 'דקה' מ-2001 האריכה את האלבום ל-12 רצועות באורך של כמעט 65 דקות.
האלבום נפתח בשיר הנושא, If I Could Do It All Over Again, I'd Do It All Over You קטע חמוד, פשוט והומוריסטי בן 3 דקות, שאמצעו הפגינה הלהקה את הוירטואוזיות הג'אזית שלה, כשקופלן עובר לפוליריתמיקה של 7/4. פתיח נחמד לאלבום.
שני השירים הבאים ששולבו לקטע אחד באלבום And I Wish I Were Stoned / Don't Worry, לא כל כך פרוגרסיביים, אך חמודים ומושפעים מהביטלס; אך יש להזכיר את הסולו ה"בלוזי" שהייסטינגס מבצע מאוד דומה לדיוויד גילמור. לדעתי, זה אחד מהגדולים של הייסטינגס.
הקטע השלישי As I Feel I Die, הוא אחד מהקטעים המוצלחים והיפים ביותר באלבום. הוא מתחיל בצורה שקטה מאוד ודי מלנכולית יחד עם שירתם של הייטינגס וסינקלייר. בדקה השנייה, השיר הופך לאינטנסיבי ואנרגטי יותר. השיר מיד שוב משתמש במשקלים א-סימטריים. ללא ספק אחד מהשירים הגדולים שהאלבום הזה יכול להציע.
הקטע הבא שהוא למעשה מחרוזת With an Ear to the Ground You Can Make It / Martinian / Only Cox / Reprise, מתחיל בצורה שקטה, הופך ליותר חזק. בדקה השנייה הגיטרה הופכת לג'אזית יותר וגם נכנס צ'מבלו הנותן את התחושה ה"רנסאנסית", מכאן האורגן מוביל עם הליווי של האחרים. לאחר מכן, הקטע חוזר לפסטורליות די מלנכולית כשנכנס חלילו הנוגה והנפלא של האורח של האלבום ושל הרבה אלבומי קרוואן, ג'ימי הייסטינגס (כבר הזכרתי שזו להקה משפחתית?) וכך הקטע ממשיך בפסטורליות שלבסוף, מסתיימת המחרוזת בסולו פסנתר בסגנון קלאסי מידיו של דיוויד. קטע בהחלט מוצלח.
השיר שבא אחריו Hello Hello הוא גם מורכב וגם קצת מיינסטרימי בו זמנית. זהו שיר חמוד לא יותר מזה. ניתן לציין את ליין הבס של סינקלייר בהחלט קליט וחמוד. הקטע אחריו Asforteri הוא סתם דקה פשוטה ולא מי יודע מה.
וכאן מגיעה הסיבה המרכזית לקנות את האלבום הזה: הרצועה השביעית, המחרוזת שמכונה כיום בקיצור "פור ריצ'רד", או בשמה הארוך ומרובה-הפרקים: Can't Be Long Now / Françoise / For Richard / Warlock. המחרוזת הזו, באורך כולל של 14 דקות, היא ללא ספק, שיא האלבום ואחת מיצירותיה המפורסמות והאהובות של קרוואן. עד היום מבוצע "פור ריצ'רד"בהופעות הלהקה שוב ושוב (לרוע מזלנו, המחרוזת האהובה לא בוצעה בהופעה בישראל, ב-7/5/11). הקטע נפתח במוטיב שקט, והייסטינגס (ג'ימי) תורם שוב את נשיפות חלילו. בהדרגה, הופכת המוסיקה אנרגטית ואינטנסיבית יותר.
בדקה השלישית מתבטאות כל ההשפעות של חברי הלהקה: הבלוז וההארד רוק של פאי וריצ'רד, הפרוג של דיוויד והג'אז של קופלן; גם ג'ימי תרם כשהביא איתו גם ג'אז (הוא ניגן גם בסקסופון) ואת המוזיקה הקלאסית. כשהקטע מסתיים בגיטרה המייללת שנשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, הלהקה משאירה את חותמה על המאזין. מומלץ גם לשמוע את הביצוע הסימפוני למחרוזת כשהלהקה מנגנת עם תזמורת באלבום החי שלה מ-1974, 'קרוואן והסינפוניה החדשה' (Caravan and the New Symphonia).
לאחר המחרוזת המופתית הזו, מגיעה תורו של 'לימיטס' (Limits), קטע קצר ויפה, לסגור את האלבום. חבל שהוא נמשך רק דקה וחצי. נגינת החליל של ג'ימי, מזכירה במקצת את זו של מל קולינס מלהקת קינג קרימזון.
איכות הסאונד באלבום כשיצא על תקליט ויניל, הייתה נוראית. הכלים לא נשמעו ברורים, התקליט כולו סבל מ-'היס' (Hiss), ושירתם של פאי וריצ'רד לא נשמעה מספיק ברורה. למרבה המזל, האלבום עבר טיפול רימסטר מצויין מחברת 'דקה' ב-2001 וגרם לאלבום להישמע כפי שהיה אמור להישמע בהתחלה: צלול, מובן ונקי מכל לכלוך מעצבן שנטפל כל הזמן לדיסק הענק השחור.
ארבעת הבונוסים המצורפים לגרסת הרימסטר מ-2001 כוללים שיר שלא יצא באלבום המקורי, 'יום בחייו של מוריס היילט' (A Day in the Life of Maurice Haylett) שהקדים את סגנון הפוסט-רוק בכמה שנים. למרות שהוא לא מתאים לאווירה ההומוריסטית של האלבום בגלל לחנו הזועם, וברור מדוע נשאר בחוץ (אורכו המוגבל של תקליט ויניל), טוב שהוא חזר הביתה. שאר הבונוסים הם רק גרסאות דמו לשירים 'הלו הלו' (Hello Hello), 'הלוואי שהייתי מסומם' (I Wish I Were Stoned) ו'בעוד אני מרגיש שאני מת' (As I Feel I Die). אף אחד מהם לא חיוני, והיה אפשר להסתדר בלעדיהם.
לסיכום, האלבום השני של קרוואן היווה קפיצת מדרגה והפך לקלאסיקת קנטרברי, בעיקר בזכות המחרוזת 'בשביל ריצ'רד'. אמנם שנה לאחר מכן הוציאה הלהקה את אלבומה המופתי In the Land of Grey and Pink שנחשב לטוב ביותר של קרוואן; ועדיין, חובבי קנטרברי נדרשים שלא לדלג על האלבום הזה. הוא בהחלט לא מושלם, ולא לכל שיריו אפשר לקרוא פרוגרסיביים, אבל בשביל 1970, קרוואן יצרה שילוב מקורי ומעניין בין פופ, ג'אז ומוסיקה קלאסית.
לכן הציון: 8/10
|
- בארץ האפור והוורוד - האלבום הבא של קרוואן
- רשמים בעברית מהופעת להקת קרוואן ב-1975, מאת רוני בן דור
- קרוואן בישראל - 7 מאי 2011, מועדון רדינג 3 תל אביב
- קרוואן בישראל בשנית - 9 דצמבר 2019, מועדון רדינג 3 תל אביב
עוד על קרוואן
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")