 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Pain of Salvation Remedy Lane Re:visited 2016 InsideOut Music Sweden (68:10)
02/09/16 | |
מה קורה אם לוקחים אלבום מרתק כמו 'רמדי ליין', שיצא ב-2002, ומשדרגים את הסאונד שלו בצורה כל כך יסודית 14 שנה מאוחר יותר? הופכים יצירת מופת מאובקת ליצירת מופת ססגונית. זה בדיוק מה שקרה ב-1 ביולי 2016, כאשר להקת פיין אוף סלביישן הוציאה לשוק בהפתעה את גרסת הרימיקס המבריקה של ינס בוגרן (Jens Bogren) לאלבום ההיסטורי החשוב והמצטיין של דניאל גילדנלואו וחבריו.
העטיפה המקורית
של רמדי ליין
משנת 2002 מבוא קצר למתחילים: 'רמדי ליין' הוא אחת הפסגות הגבוהות ביותר של הרכב הפרוג-מטאל השבדי, שהוציא ב-1997 את אלבום הבכורה שלו, 'אנתרופיה'. פיין אוף סלביישן הדהימה את קהילת הפרוגרסיב הבינלאומית בסדרת אלבומים סוערת ומקורית, שהשפעתה החזיקה מעמד עד שנת 2005 בערך. מנהיג הלהקה, דניאל גילדנלואו, הוא אמן טוטאלי, אדם מסעיר, מלחין מחונן וליריקן שלוקח כל מילה ברצינות תהומית. גילדנלואו לא מאמין בלתת מעצמך רק 100% או 150%. בכל אלבום הוא שופך תשע נשמות על ההארד-דיסק, מבצע התאבדות אמנותית שלוש פעמים ברציפות ותוקע חרב בוערת בגרון שותת-דם, פעמיים לפחות.
'רמדי ליין' הוא אסופת דרמות רומנטיות, אותה מנהל בשצף-קצף מר גילדנלואו, לעתים בסדר שאינו כרונולוגי אלא אינטואיטיבי. הוא עוסק בהתבגרות, מיניות, שכול, זוגיות, אהבה, חירות, נסיונות התאבדות, פרידה, החלמה ושיקום. פיין אוף סלביישן סיפקה כאן מפגן-כוח מפעים של רוק מתקדם בועט, שובר-מוסכמות, תזזיתי, מתוחכם ומרהיב, בעל איזון פנימי מדויק ורמת גימור חריגה. האמנות הטוטאלית של גילדנלואו וחבריו לא לוקחת שבויים: כל רצועה היא אתגר של חיים ומוות, ואף קטע לא דומה לקודמו; פרוג-פולק, פרוג-מטאל, פרוג סימפוני, רוק קלאסי ואפילו מטאל אתני מתערבבים להם יחדיו, במחול מטורף ונדיר של אקסטזה ואינטלקט.
מי שכבר מכיר את 'רמדי ליין' מהתקופה שבה יצא לאור לראשונה, ודאי הבחין שהמיקס המקורי היה קצת מעורפל. טכנולוגיות ההקלטה הדיגיטליות של 2002 נשמעות כיום מעט מיושנות, אך בכל מקרה הגיע ל'רמדי ליין' הגדול מיקס קצת יותר בהיר ונקי. לכן זה כל כך מספק להאזין שוב ושוב לעבודת הנמלים של מפיק הסאונד הסופר-מקצוען ינס בוגרן. הבחור ניקה וליטש בצורה יסודית את כל הערוצים, במיוחד את השירה והגיטרות. הדיסק החדש, שמחליף בלי הסתייגויות את הדיסק הישן ההוא עם העטיפה החומה, הוא אלבום צלול, מופרד-היטב, רחב-אופקים, נוצץ, עמוק ורב-שכבתי: מעדן גורמה אודיופילי המצדיק בקלילות רכישה בכסף מלא (כן, עד כדי כך).
פרויקט הרימיקס של 2016 כולל, כאמור, גרסה מחודשת של אלבום האולפן (Re:mixed) וגם מארז כפול המכיל ביצוע שלם של האלבום בהופעה חיה מתוך פסטיבל פרוגפאואר יו-אס-איי (ProgPower USA) מ-2014. למרבה הפלא, ההופעה החיה עם ההרכב המחודש, באורך 74 דקות ותחת הכותרת 'רי:ליבד' (Re:Lived), לא מצליחה להתעלות על ההישג החד-פעמי של 2002. עכשיו זה ברור מתמיד: פיין אוף סלביישן השקיעה כמויות בלתי-מידתיות של אנרגיה בהפקת הדיסק של 'רמדי ליין', והמסקנה כיום היא שאכן מדובר באבן-דרך בהתפתחות המטאל המתקדם של תחילת המילניום הנוכחי, ולא רק בזירה האירופאית.
ברמת המבנה הבסיסי, האלבום מחולק ל-3 פרקים מובחנים. הרצועה הראשונה היא על תקן 'מבוא' בלבד. הפרק הראשון כולל את רצועות 2-5; הפרק השני כולל את רצועות 6-9; והפרק השלישי נפתח ברצועה 10 עד סוף האלבום. זה מסביר, אגב, מדוע הרצועה העשירית הקצרה, הנושאת את שם האלבום, נשמעת כמו קטע-מעבר.
מבין 13 הרצועות המרכיבות את הפאזל של 'רמדי ליין', מומלץ להתייחס ברצינות יתרה לשיאים המיוחדים הבאים:
במובן העמוק ביותר, 'רמדי ליין' הוא אלבום שמאפיין את התקופה הרומנטית באמנות האירופאית בכלל, ובמוסיקה של מערב-אירופה בפרט. דניאל גילדנלואו הוא הדמות הרומנטית האולטימטיבית, כאילו יצא מתוך אופרה של ואגנר או ספר של גתה או ביירון: אינטלקטואל צעיר ורגיש הנאבק בין קוטב היצריות והמיניות ובין קוטב התבונה והנסיון. החיים הגדולים-מהחיים של גילדנלואו מדממים מתוך המיקרופונים של שבדיה אל אוזניו הפעורות של המאזין ההרפתקני. גילדנלואו השלים כאן רפורמה מוצדקת של ז'אנר המטאל הפרוגרסיבי: בלי חנופה, בלי קיטש, בלי המנונים דביקים, בלי צנזורה עצמית ובלי חזרה מיותרת על מאניירות שחוקות של רוק כבד משנות ה-80.
האם 'רמדי ליין' בגרסת הרימיקס של 2016 הוא אלבומה הטוב ביותר של פיין אוף סלביישן? אפשר לטעון שהתשובה היא חיובית, אך בפער קטן מאוד. למרות שקודמו 'דה פרפקט אלמנט' (2000) הוא יצירה אפלה ונוקבת יותר, 'רמדי ליין' בגרסתו החדשה פשוט נשמע יותר עשיר, יותר עמוק ויותר מודרני. ייתכן שאם 'דה פרפקט אלמנט' יעבור גם הוא רימיקס משובח, הפער ביניהם ייסגר בשנית. כמעט מיותר לציין שכל אלבומיה של הלהקה, מ-2007 ועד ימינו, אינם מתקרבים לרמתן של השנים 1997-2004.
בהשוואה עם האלבום שבא אחרי 'רמדי ליין', היצירה 'בי' (Be) מ-2004 נוטה יותר לכיוון האקוסטי-פילוסופי, ומספק פחות את המאזין הפרוג-מטאלי שבא לשמוע אקשן אקסטרימי באוזניות שלו. ועדיין, הנימה האוטוביוגרפית המובהקת של 'רמדי ליין' עשויה לעיתים להרתיע, במיוחד כאשר גילדנלואו משתף את מעריציו בסיפורים מיניים בעיר בודפשט, כאשר הוא היה רק בן עשר שנים. ואכן, 'רמדי ליין' הוא אלבום תובעני במיוחד ברמה הרגשית, כיוון שהוא נוטה לחושפנות-יתר, ומכיל טקסטים ארוכים וקשים לעיכול גם אחרי עשרות האזנות (אין ברירה אלא לקרוא את הליריקה המלאה, שוב ושוב).
העטיפה המקורית
של רמדי ליין
משנת 2002 מבוא קצר למתחילים: 'רמדי ליין' הוא אחת הפסגות הגבוהות ביותר של הרכב הפרוג-מטאל השבדי, שהוציא ב-1997 את אלבום הבכורה שלו, 'אנתרופיה'. פיין אוף סלביישן הדהימה את קהילת הפרוגרסיב הבינלאומית בסדרת אלבומים סוערת ומקורית, שהשפעתה החזיקה מעמד עד שנת 2005 בערך. מנהיג הלהקה, דניאל גילדנלואו, הוא אמן טוטאלי, אדם מסעיר, מלחין מחונן וליריקן שלוקח כל מילה ברצינות תהומית. גילדנלואו לא מאמין בלתת מעצמך רק 100% או 150%. בכל אלבום הוא שופך תשע נשמות על ההארד-דיסק, מבצע התאבדות אמנותית שלוש פעמים ברציפות ותוקע חרב בוערת בגרון שותת-דם, פעמיים לפחות.
'רמדי ליין' הוא אסופת דרמות רומנטיות, אותה מנהל בשצף-קצף מר גילדנלואו, לעתים בסדר שאינו כרונולוגי אלא אינטואיטיבי. הוא עוסק בהתבגרות, מיניות, שכול, זוגיות, אהבה, חירות, נסיונות התאבדות, פרידה, החלמה ושיקום. פיין אוף סלביישן סיפקה כאן מפגן-כוח מפעים של רוק מתקדם בועט, שובר-מוסכמות, תזזיתי, מתוחכם ומרהיב, בעל איזון פנימי מדויק ורמת גימור חריגה. האמנות הטוטאלית של גילדנלואו וחבריו לא לוקחת שבויים: כל רצועה היא אתגר של חיים ומוות, ואף קטע לא דומה לקודמו; פרוג-פולק, פרוג-מטאל, פרוג סימפוני, רוק קלאסי ואפילו מטאל אתני מתערבבים להם יחדיו, במחול מטורף ונדיר של אקסטזה ואינטלקט.
מי שכבר מכיר את 'רמדי ליין' מהתקופה שבה יצא לאור לראשונה, ודאי הבחין שהמיקס המקורי היה קצת מעורפל. טכנולוגיות ההקלטה הדיגיטליות של 2002 נשמעות כיום מעט מיושנות, אך בכל מקרה הגיע ל'רמדי ליין' הגדול מיקס קצת יותר בהיר ונקי. לכן זה כל כך מספק להאזין שוב ושוב לעבודת הנמלים של מפיק הסאונד הסופר-מקצוען ינס בוגרן. הבחור ניקה וליטש בצורה יסודית את כל הערוצים, במיוחד את השירה והגיטרות. הדיסק החדש, שמחליף בלי הסתייגויות את הדיסק הישן ההוא עם העטיפה החומה, הוא אלבום צלול, מופרד-היטב, רחב-אופקים, נוצץ, עמוק ורב-שכבתי: מעדן גורמה אודיופילי המצדיק בקלילות רכישה בכסף מלא (כן, עד כדי כך).
פרויקט הרימיקס של 2016 כולל, כאמור, גרסה מחודשת של אלבום האולפן (Re:mixed) וגם מארז כפול המכיל ביצוע שלם של האלבום בהופעה חיה מתוך פסטיבל פרוגפאואר יו-אס-איי (ProgPower USA) מ-2014. למרבה הפלא, ההופעה החיה עם ההרכב המחודש, באורך 74 דקות ותחת הכותרת 'רי:ליבד' (Re:Lived), לא מצליחה להתעלות על ההישג החד-פעמי של 2002. עכשיו זה ברור מתמיד: פיין אוף סלביישן השקיעה כמויות בלתי-מידתיות של אנרגיה בהפקת הדיסק של 'רמדי ליין', והמסקנה כיום היא שאכן מדובר באבן-דרך בהתפתחות המטאל המתקדם של תחילת המילניום הנוכחי, ולא רק בזירה האירופאית.
ברמת המבנה הבסיסי, האלבום מחולק ל-3 פרקים מובחנים. הרצועה הראשונה היא על תקן 'מבוא' בלבד. הפרק הראשון כולל את רצועות 2-5; הפרק השני כולל את רצועות 6-9; והפרק השלישי נפתח ברצועה 10 עד סוף האלבום. זה מסביר, אגב, מדוע הרצועה העשירית הקצרה, הנושאת את שם האלבום, נשמעת כמו קטע-מעבר.
מבין 13 הרצועות המרכיבות את הפאזל של 'רמדי ליין', מומלץ להתייחס ברצינות יתרה לשיאים המיוחדים הבאים:
- הרצועה השלישית 'פנדנגו' (Fandango) - מחול זוגי מתפתל, ערמומי, וירטואוזי אך גם אירוטי.
- הרצועה הרביעית 'א טרייס אוף בלאד' (A Trace of Blood) המתארת באופן מצמרר, מפורט והופך-קרביים סיפור אמיתי של הפלת עובר בבית חולים מנוכר.
- הרצועה השישית 'אנדרטואו' (Undertow): רכבת-הרים רגשית המתעדת זעקת אדם הדורש חירות מלאה מסביבתו - תנו לי ללכת, לעוף, להתרסק, ללכת לאיבוד, לטבוע, להישרף, למות, לצאת החוצה ואולי לקום לתחייה בהמשך.
- הרצועה השביעית 'רואפ אנדס' (Rope Ends) המגוללת סיפור אמיתי נוסף של אם צעירה המנסה להתאבד שוב ושוב בעזרת חבל - ייסוריה של נפש קטנה, שלא הספיקה לפרוח.
- 'ווייקינג אברי גוד' (Waking Every God), רצועה מס' 11, שנעה במרץ ועוסקת באובדן אמונה דתית לטובת חיים נטולי תשובות מוכנות-מראש.
- הגראנד-פינאלה, הרצועה האחרונה והארוכה 'ביונד דה פייל' (Beyond The Pale) בה חוזר המוטיב החשוב ביותר באלבום: 'אנו תמיד נהייה הרבה יותר אנושיים ממה שאנחנו רוצים להיות'.
במובן העמוק ביותר, 'רמדי ליין' הוא אלבום שמאפיין את התקופה הרומנטית באמנות האירופאית בכלל, ובמוסיקה של מערב-אירופה בפרט. דניאל גילדנלואו הוא הדמות הרומנטית האולטימטיבית, כאילו יצא מתוך אופרה של ואגנר או ספר של גתה או ביירון: אינטלקטואל צעיר ורגיש הנאבק בין קוטב היצריות והמיניות ובין קוטב התבונה והנסיון. החיים הגדולים-מהחיים של גילדנלואו מדממים מתוך המיקרופונים של שבדיה אל אוזניו הפעורות של המאזין ההרפתקני. גילדנלואו השלים כאן רפורמה מוצדקת של ז'אנר המטאל הפרוגרסיבי: בלי חנופה, בלי קיטש, בלי המנונים דביקים, בלי צנזורה עצמית ובלי חזרה מיותרת על מאניירות שחוקות של רוק כבד משנות ה-80.
האם 'רמדי ליין' בגרסת הרימיקס של 2016 הוא אלבומה הטוב ביותר של פיין אוף סלביישן? אפשר לטעון שהתשובה היא חיובית, אך בפער קטן מאוד. למרות שקודמו 'דה פרפקט אלמנט' (2000) הוא יצירה אפלה ונוקבת יותר, 'רמדי ליין' בגרסתו החדשה פשוט נשמע יותר עשיר, יותר עמוק ויותר מודרני. ייתכן שאם 'דה פרפקט אלמנט' יעבור גם הוא רימיקס משובח, הפער ביניהם ייסגר בשנית. כמעט מיותר לציין שכל אלבומיה של הלהקה, מ-2007 ועד ימינו, אינם מתקרבים לרמתן של השנים 1997-2004.
בהשוואה עם האלבום שבא אחרי 'רמדי ליין', היצירה 'בי' (Be) מ-2004 נוטה יותר לכיוון האקוסטי-פילוסופי, ומספק פחות את המאזין הפרוג-מטאלי שבא לשמוע אקשן אקסטרימי באוזניות שלו. ועדיין, הנימה האוטוביוגרפית המובהקת של 'רמדי ליין' עשויה לעיתים להרתיע, במיוחד כאשר גילדנלואו משתף את מעריציו בסיפורים מיניים בעיר בודפשט, כאשר הוא היה רק בן עשר שנים. ואכן, 'רמדי ליין' הוא אלבום תובעני במיוחד ברמה הרגשית, כיוון שהוא נוטה לחושפנות-יתר, ומכיל טקסטים ארוכים וקשים לעיכול גם אחרי עשרות האזנות (אין ברירה אלא לקרוא את הליריקה המלאה, שוב ושוב).
לסיכום, 'רמדי ליין רוויזיטד' של פיין אוף סלביישן הוא מוצר חובה בכל בית של פרוג-מטאליסט. ההישג הכביר של גילדנלואו מ-2002 זוכה כאן לגרסה משופצת, ברזולוציה גבוהה במיוחד, המאפשרת למאזין להפריד בין השכבות, להבין את הנאמר בצורה ברורה יותר, להנות מערוצי הגיטרות ולהתרשם ממלוא עוצמתה של ההפקה המוסיקלית המושקעת. זה אחד הדיסקים המומלצים של 2016 ואחד מן הרימיקסים הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק המתקדם.
הציון: 9.5/10
|
אלבומים מומלצים דומים
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
