במחצית השנייה של שנות השבעים, הפכו חברי להקת 'יס' לקבוצה של פליטי-מס. באנגליה השתולל משבר כלכלי שהוליד את מהפיכת הפאנק. מדיניות מיסוי רצחנית גרמה לכל כוכבי הרוק העשירים לברוח מן האי, ולהקליט את אלבומיהם במדינות כמו שווייץ, הולנד או ארה"ב. זאת הסיבה האחת והיחידה מדוע הוקלט האלבום הזה דווקא בארץ ההרים המושלגים הנייטרלית.


אחרי הפסגות האמנותיות אליהן הגיעה הלהקה בתקופה המיוחדת של 1972-1974, היא החלה בתהליך איטי של התדרדות אל עבר השיממון. האלבום הזה מהווה את תחילת הנפילה. הוא כולל כמה רגעים מקסימים, אבל לא מחדש דבר. בהשוואה לאלבום המופתי רילייר (Relayer) (בעברית: 'שליח'), הרי שכאן נדמה ש'יס' ממשיכה את הקריירה מכוח האינרציה בלבד.


ראשית, צריך להבין כי הלהקה השתנתה מאוד בתקופה זו. רוב חברי הלהקה היו נשואים פלוס, מבוססים כלכלית, עייפים מסיבוב הופעות ארוך ומתיש בארה"ב. הם השקיעו את 1975-1976 במשפחותיהם המתרחבות ובאלבומי-סולו. הטוב מביניהם, אוליאס אוף סאנהילו של ג'ון אנדרסון, בהחלט שווה רכישה.

הפגישה של 'פליטי יס' בשווייץ אורגנה על ידי בריאן ליין. האמרגן הערמומי של הלהקה ניסה לפתור את המשבר הכלכלי העמוק של אחד מלקוחותיו הותיקים, קלידן בלונדיני שחצן ששמו היה ריק וייקמן. האחרון איבד את כל הונו בעקבות סדרה של מהלכים עסקיים גרועים, והיה זקוק דחוף למזומנים. הלהקה זרקה את הקלידן השווייצרי המוכשר פטריק מוראז, איתו הקליטה את 'רילייר', והחזירה את ריק לצוות. הוא הצטרף, בלית ברירה, להקלטות ולסיבובי ההופעות שהתלוו אליו.


תחושה של נינוחות, שביעות-רצון ואולי אפילו זחיחות שוררות על האלבום הזה. כל האלמנטים ה'יסיים' מופיעים כאן שוב: סגנון הנגינה והפריטה הייחודי של סטיב האו על הגיטרה החשמלית, זריזות האצבעות של ווייקמן על הסינתיסייזרים, האופטימיות הקוסמית של אנדרסון בשירתו הנאיבית, הבס הבשרני של סקווייר, התיפוף הסולידי של ווייט. ההקלטה בוצעה בעיר השוויצרית היפהפייה מונטרו (Montreux), ומשלבת אפילו עוגב כנסייה אותנטי.


רוב הלחנים טובים, חלקם אפילו טובים מאוד: היצירה האפית 'אווייקן' (Awaken), שתפסה את מרבית הצד השני של תקליט הויניל, כוללת בתוכה כמה מהלכים הרמונים מצוינים, וגם מעברים מעניינים בין מצבי-רוח שונים. ווייקמן מעניק לאלבום גוון בארוקי חריף, בניגוד מושלם לגוון הג'אזי-פיוז'ני של קודמו בקלידים, מוראז. ווייקמן שנון פחות, אך נעים יותר לאוזניים. יש גם קטעים חלשים באלבום, כדוגמת 'פרללס' (Parallels) המיותר. גם קטע הנושא, 'גואינג פור דה וואן' (Going for the One), אינו דינמי מספיק; הוא חביב בתור פתיחה מלהיבה, אך אין בו עומק והעזה.


הסינגל הפופולרי 'וונדרס סטוריס' (Wonderous Stories) שכתבו ווייקמן ואנדרסון אכן מקסים בפשטותו, אך הפרוגרסיביות ממנו והלאה. ניכר שהלהקה הפיקה את האלבום בנינוחות יחסית, בלי להשקיע ימים ארוכים באולפן כדי לתפור יחד את העיבודים האינטנסיביים וההדוקים, שהפכו אותה לאטרקציה גדולה בעולם הרוק המתקדם. בולטות בעיקר הכבדות והסירבול של יחידת הקצב (בס-תופים), שאמורה להניע את הלהקה קדימה. אולי זה גם נובע מן ה'עוגביות' של האלבום (יותר מדי אורגן כנסייה, שמאט את הטמפו). התוצאה: חלק מן הקטעים נשמע יותר כמו להקת 'רנסאנס' הסימפונית והרכה, מאשר 'יס' המחושמלת והאנרגטית של פעם.


התקליט המקורי יצא לאור בחברת 'אטלנטיק' ב-1977. גרסת הדיסק הראשונה מ-1988 סבלה מאיכות העברה נמוכה. גרסת הרימסטר של ג'ורג' מארינו מ-1994 שיפרה במעט את המצב, אך רק ב-2003 הופיעה גרסת רימסטר טובה באמת, שכללה מגוון קטעי בונוס שבאמת מוסיפים עניין ועומק; מוסיקה שלא נכנסה לאלבום משיקולי אורך, קטעים מחזרות ואפילו גרסה מוקדמת של 'אווייקן'. הרימסטר של 2003 הכפיל את אורך האלבום מ-38 ל-79 דקות, והפך אותו למוצר הראוי ביותר מכל המהדורות שקדמו לו.

האם GFTO הוא אלבום גדול? לא ממש. 'אווייקן' (Awaken), היצירה האחרונה, כאמור, הופכת אותו לפריט בעל משמעות בקטלוג הגדול של 'יס'. אבל אפילו היא חוזרת על נוסחאות שכבר נוסו בהצלחה בעבר. זה רוק שמרני למדי, שיופיו ההרמוני והאקוסטי לא מצליח להסתיר את הקפיאה על השמרים. אורכו המקורי היה מאכזב במקצת; ציור העטיפה בעל האיש העירום - תמוה. כדאי לקנות אך ורק את גרסת הרימסטר המורחב מ-2003, וזאת אם הדיסקים המוקדמים שלהם מהשנים 1970-1974 כבר נטחנו על ידיכם היטב מכל הכיוונים.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על אלבומים של יס

---