רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Rock Bottom - Robert Wyatt

Robert Wyatt

Rock Bottom

1974 Caroline / Virgin

UK

(39:31)

strongcomet.com/wyatt



ביקורת: יוחאי וולף

06/10/02

רוברט ווייאט: יוצר, זמר, מתופף, ביטניק, מרקסיסט, אוטו-דידקט, מולטי-נגן, גאון - כל אלה נכונים. ווייאט שייך לקבוצה של אמני קנטרברי שלא קיים ז'אנר שאפשר לקטלג אותם בו. הוא דמות אגדית ויוצאת דופן בעולם הפרוג, הג'אז והרוק - החל מהקדנציה שלו כמתופף סולן בלהקת סופט מאשין (Soft Machine), דרך הלהקה שהקים לעצמו, מאצ'ינג מול (Matching Mole).


לפחות טכנית, קריירת הסולו של ווייאט החלה כבר ב-1970 כאשר הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, 'דה אנד אוף אן איר' (The End of an Ear). אך הפריצה האמיתית שלו כאמן נולדה למעשה במאורע טראגי ב-1 ביוני 1973. רוברט בן ה-28 שתה והתפרע קצת יותר מדי במסיבת יום הולדת עליזה מדי, ונפל מהחלון ארבע קומות למטה. ווייאט אושפז למספר חודשים ונותר משותק מן האגן ומטה. הוא יבלה את שארית חייו על כיסא גלגלים.


האישה שאיתו, המשוררת אלפרדה בנג' (Alfreda Benge) סייעה לרוברט בחודשי השיקום הארוכים בבית החולים. הוא יצא משם כשהוא נשוי לה, מ-1974 ועד היום למעשה. כבר בבית החולים החל ווייאט, בבולמוס של יצירה, להקליט את התקליט החמוץ-מתוק הזה. באופן סמלי להתרסקותו של ווייאט, הוא כינה את היצירה 'רוק בוטום' (Rock Bottom), יענו - תחתית האוקיינוס. המקום הנמוך ביותר. בירא עמיקתא בריבוע.


ווייאט הכניס לאלבום הסולו השני שלו את כל מה שמאפיין אותו: הקול הנהדר, השירה האוף-ביטית, המלמולים המוזרים, ההרמוניות ההזויות. עלה בידו להקליט יצירת מופת של מוזרות, קסם ומוזיקה ויופי טהור, בעזרת קצת קלידים, בונגוס, מיקרופון, אילתורים והרבה עזרה מחברים טובים כמו ניק מייסון מ'פינק פלויד' שהפיק, יו הופר (בס) מהסופטס, מייק אולדפילד (גיטרה) ופרד פרית' מלהקת הנרי קאו (ויולה), ריצ'רד סינקלייר (בס) מהלהקות קרוואן והטפילד אנד דה נורת'.


רוק בוטום - האיור על תקליט הויניל המקורי
איור העטיפה המקורי של תקליט הויניל
1974


מאז 'רוק בוטום' הוציא ווייאט אלבומי סולו רבים וטובים, אך מעולם לא שיחזר את ההישג הבתולי הזה: תיעוד אמיתי של מצב רגשי קשה, לצד התפעלות מן העולם והרבה אהבה לזוגתו, אליפי. לפני שניגשים לאלבום כדאי לדעת שווייאט הוא טיפוס בריטי מוזר למדי; כך, באלבומים של סופט מאשין הוא היה שר, בין השאר, על הסולואים של קלידן הלהקה, ובאחד מאלבומי הסולו שלו יש שיר על מרק. כמו שאני רואה את זה, המילים בחלק משיריו של ווייאט הם יותר כלי מוזיקלי מכלי לירי, והכוונה שלו מועברת במוזיקה ולא רק במילים.


האלבום נפתח ב'סי סונג' (Sea Song), שיר אהבה מדהים ביופיו לאהובתו של ווייאט, אלפרדה (או בקיצור אליפי), שעוד תופיע רבות באלבום. ''כשאת שיכורה, את נהדרת / כשאת שיכורה אני אוהב אותך הכי'' אומר ווייאט, ומסכם: ''הטירוף שלך מתאים יפה לזה שלי''. לקראת סוף השיר, ווייאט מורח שכבות על שכבות של סינתים, ומדגים את היכולות הקוליות הלא-שגרתיות שלו. 'לאסט סטרואו' (last straw) הוא דוגמא לשיר שרק ווייאט יכול להפיק, עם שורות כמו ''please don't wait for the paperweight'', או חיקוי של סולו חצוצרה. לשיר אופי קצת ג'אזי, עם תופים באדיבות לורי אלן, אקס-גונג, ונגנית בס מצוינת של יו הופר.


אחר כך מגיע 'ליטל רד ריידינג הוד היט דה רואד' (''Little red riding hood hit the road''), הקטע החריג ביותר באלבום: ווייאט מעמיס על הרמקולים שכבות על שכבות של סימפולים של צלילי חצוצרה מוזרים, בעוד הוא עצמו ממלמל חצאי משפטים של חוסר אונים אמיתי בסגנון של ''או אלוהים, עצרו, בשם אלוהים בבקשה'' וכו'. קטע קשה להאזנה, טריפי ולעתים קצת מדכא, לפחות לאוזניים שלי.


רוק בוטום - איור מאוחר במהדורת הדיסק
איור העטיפה המאוחר על עטיפת הדיסק
1998


חלקו השני של האלבום נפתח בשני קטעים מתחברים, 'אליפיב' (מספר 4, באורך 6:55) ו'אליפי' (מספר 5, באורך 6:31), שהם שיר אהבה מוזר ביותר לאלפרדה. החלק הראשון נפתח במוד רגוע, מלודי ויפיפה, בסולם מינורי. ווייאט מפליא לשיר את המילים הסתומות למדי של השיר, שבחלקו הם מילים ממשיות ובחלקו הם רק הברות, כמו השורה שפותחת את השיר: ''נו נו נוט, ניט נאו נוט, ניט ניט פולי בולולי / (ההברות האלה הם באמת חלק מהמילים של השיר וגם מודפסות בעטיפת האלבום) אליפי, המזווה שלי / אינני יכול לזנוח אותך או לעקל אותך''.


חלקו השני של השיר קודר, מאיים ומיסתורי: המוזיקה משתנה, נכנסים קלרניט, בס וסקסופון שמתפרעים ברקע, אליו מתווסף סינתי מוזר, ווייאט מפסיק לשיר ומתחיל למלמל בקול מוזר של זקן בן 90 את המילים. השיר מגיע לסיום בכיכובוה של אליפי עצמה, בטקסט מוזר לא פחות: ''אני לא המזווה שלך, צנצנות ריבה וחרדל / אני לא הארוחה שלך, חביצה רטובה שכמותך / אני לא המזווה שלך, אני הבובה הקטנה והיקרה שלך''. גם אני תוהה מה הכוונה, אבל אי אפשר להסביר מה יש באלבום הזה שעושה אותו כזה חד פעמי.


הקטע המסיים נקרא 'ליטל רד רובין הוד היט דה רואד' (''Little red robin hood hit the road''). בבקשה לא להתבלבל עם השיר השלישי בעל השם הכמעט זהה - רובין הוד במקום כיפה אדומה). הוא מתחיל בקטע הסוער ביותר באלבום: מייק אולדפילד נותן כאן סולו גיטרה אופייני, לורי אלן מתפרע על התופים, וזהו הקטע הרועש ביותר באלבום. לפתע המוזיקה נמוגה, ונכנסים כינורות. ואז נכנס חברו של ווייאט, המשורר הסקוטי איבור קאטלר, בקטע דיבור במבטא בלתי אפשרי. האלבום מסתיים בצחוק של קאטלר, במה שהוא לדעתי קטרזיס לכל ה-39 דקות שקדמו לו.

לסיכום, 'רוק בוטום' הוא אלבום שתנצרו שנים רבות. אם בהתחלה תחשבו שהוא כבד וסתום, או סתם מוזר מדי - אל דאגה: לבסוף תגלו את היופי הטמון בו.

הציון: 9/10

 ביקורת זו מאת יוחאי וולף פורסמה בעבר באתר 'השרת העיוור'

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים דומים







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")