רוג'ר ווטרס, הסולן-לשעבר של להקת פינק פלויד, הוציא בתחילת שנות התשעים את אלבום הסולו השלישי שלו, ''משועשע עד מוות''. זוהי יצירה יומרנית, קודרת, צינית ומורכבת, המשך ישיר ליצירות קודמות של ווטרס ולהקתו-דאז, כמו "דה וול (החומה)", "דה פיינל קאט" וכמובן שני אלבומי הסולו הבינוניים הקודמים שלו, "פרוס אנד קונס אוף היצ'הייקינג" ו"רדיו כאוס".


ב''דה וול'' עסק ווטרס בעיקר בחומות הרגשיות, התרבותיות והפיזיות שאנשים בונים בינם לבין החברה, אך טיפל גם במערכת החינוך המיושנת, רקבונה של תעשיית המוסיקה ההמונית, תוך השתלחות בכל מכריו ומשפחתו, בממסד הבריטי ובאנושות בכלל. ב''החתך הסופי'' (סליחה על התרגום) הוא עסק במותו של החלום הפוסט-מלחמתי עקב כיבוש פולקלנד, והתאבל על אביו. ב''בעד ונגד טרמפים'', אלבום הסולו הראשון שלו, השתלח במין הנשי ובמוסד המשפחה. ב''רדיו כאוס'' שבא אחריו, החל להתמקד בעולם התקשורת. גם כאן, ב-1992, המוטיבים הללו שבים וחוזרים, אותה גברת בשינוי אדרת.


ווטרס בונה כאן בעמל (שוב) אופרת-רוק יוקרתית, משופעת באפקטים, עמוסה במלל ונוטפת ביקורת מרירה כלפי כל דבר שזז (וגם מה שלא). הפעם על הכוונת: הדת, התקשורת, הטלוויזיה וארה''ב. כבר ב"דה וול" תיאר ווטרס את הטלוויזיה בתור מדיום מנוון ומרדים. כאן, בהשראת ספר של ניל פוסטמן, הוא מחריף את הביקורת: הטלוויזיה, לטענת ווטרס, הופכת כל דבר במציאות לבידור, שעשוע, כיף, מופע, כמעט כמו קרקס חזותי.


האלבום נוצר בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ורוג'ר הפציפיסט הידוע הזדעזע כשצפה בטילים החכמים של גנרל שוורצקופף מתפוצצים על מסך הטלוויזיה של רשת CNN. ווטרס, כבר אזרח אמריקני לכל דבר, הזדעזע מן העובדה שהמלחמה הפכה לבידור. רוג'ר גם החליט שקרבות בשלט-רחוק זה דבר לא מוסרי וגם לא אמיץ, וכתב על כך שיר. מבחינתו, הסטנדרטים של מלחמת העולם השנייה הם היחידים שאפשר להתייחס אליהם ברצינות. לחימה אסימטרית גורמת לו בחילה. העובדה שנשיא עירק, סדאם חוסיין, הוא עריץ צמא-דם - כמעט ולא עניינה אותו. מבחינתו, כל המנהיגים הם קופים שיכורי-כוח. הוא כמעט ולא מסוגל להבדיל ביניהם יותר.





לכן האלבום כולו נע כל הזמן בין התיעוב הבסיסי שווטרס חש כלפי האנושות -- "האם אנחנו קופים או בני-אדם?" שואל ווטרס את עצמו ללא הרף -- ובין ההומניזם הניאו-מרקסיסטי שמאפיין את הרוקר הוותיק. במילים פשוטות יותר: ווטרס מתלבט בין שנאה כלפי המערב הקפיטליסטי ובין אהבה כלפי האדם בהיותו אדם. ההתלבטות של ווטרס אופיינית לכל סוציאליסט באשר הוא, אך ווטרס כנראה לא מודע לחריפותה: מיזנתרופ הומאניסטי, זה שילוב קשה לעיכול.


מבחינה מוסיקלית טהורה, קיימת הסכמה רחבה שהאלבום רחוק מלהשתוות ברמתו לאלבומיה הגדולים, המצליחים והמשפיעים של פינק פלויד מהשנים 1973-1979. ווטרס אמנם שכר, בין השאר, את הגיטריסט ג'ף בק כדי שייכנס לנעליו הגדולות של דייב גילמור. בק התאמץ, חרק והזיע, אבל לא סיפק סחורה פלוידית של ממש. גם בעבר, הגיטריסט האגדי אריק קלפטון לא הצליח לעמוד במשימת החלפת גילמור, כבר באלבום הסולו הראשון ''בעד ונגד טרמפים'' מ-1984.


ווטרס גייס לפרויקט המוסיקלי הזה צבא ענק של זמרים ומוסיקאים שכירים, חלקם מוכרים יותר (פי-פי ארנולד, אנדי פרווד'ר לואו, גראהם ברוד, ג'ון פטיטוצ'י, ג'ף פורקרו, קייטי קיסון) וחלקם הרבה פחות. אך גדוד הסייענים אינו תחליף ללהקה ממשית; המתופפים נשמעים עייפים וחסרי מרץ, וההפקה המוסיקלית האיטית פשוט נגררת לה בדכדוך רב, ואינה שופעת רעיונות מוסיקליים מעניינים מספיק. כל זאת, למרות שווטרס שילם הרבה כסף למפיק-העל מייקל קיימן, כדי שייתן נפח סימפוני-דרמטי לעיבודים הדלים והרפטטיביים שלו, לפחות ב-4 מתוך 14 הרצועות באלבום.


אחת החולשות המרכזיות של האלבום היא קולו הסדוק והעייף של ווטרס, שמכביד על האלבום ומעניק לו גוון ציני, מריר ומובס. אמן עקשן-פחות היה מגייס זמר אחר במקומו, אבל ווטרס החליט לשיר (או לצעוק) כמעט הכל בעצמו. לעתים רבות מדי הוא משתמש ב"ספוקן וורד" על גבול ה'ראפ' כשהוא מתקשה להתמודד עם משימת השירה, או כאשר הוא מרגיש שהוא ממש מזייף. אולי ווטרס מאמין שהוא סוג של בוב דילן או לאונרד כהן, אבל המאזינים של פינק פלויד לא נמצאים במקום הזה. קשה להתחמק מן התחושה שדיויד גילמור היה יכול לקחת את המיקרופון ולבצע את מלאכת הזימרה בקלות יתרה.


חולשה נוספת של ''משועשע עד מוות'' היא שווטרס יורה לכל הכיוונים: רגע אחד הוא יוצא כנגד כל הדתות והמנהיגים הדתיים באשר הם; רגע אחר הוא מכסח את המדיום הטלוויזיוני, תוך שהוא שוכח - הטלוויזיה גם עשתה הרבה דברים טובים עבור האנושות, והפכה את כדור הארץ לכפר גלובלי. אחר כך תוקף ווטרס את הטייסים האמריקנים, הממלאים פקודות בלי לשאול שאלות. אין לו בעיה להשוות בני-אדם לקופים, למתוח ביקורת על ''האישה המערבית'' ואז, שתי דקות אחר כך, לחזות את סופה של האנושות כולה. למה? אין הסבר ברור, אין קונספט מהודק, ולכן הרושם הסופי הוא של יצירה בלתי-ממוקדת, לעתים מתישה ומרירה עד בלי די.


ב-2015 יצאה גרסת רימיקס משופר של האלבום, הכוללת מהדורת סראונד, עטיפה חדשה וכמה דגימות מהסרט "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. בעטיפה החדשה תיקן ווטרס את השימוש המעליב בקופים, והחליף את השימפנזה בילד קטן מול מסך מודרני ורחב, עם רפרנס ברור ל"עינו של האח הגדול צופה בך". האזנה נוספת למהדורה המחודשת מזכירה שוב עד כמה ווטרס מחבב אפקטים של הפגזה סטריאופונית ורכב מהיר העובר מצד לצד, בדיוק כמו באלבומיו הקודמים. אך מבחינה מהותית, גרסת 2015 לא שונה בדבר מזו של 1992.


ווטרס הוא אמנם אמן מעניין, משכיל וחריף. יש לו גם כמה יציאות שנונות (''אתה לא צריך להיות יהודי כדי להתנגד לרצח'', ''מה שאלוהים רוצה, אלוהים משיג'', ''תן לכל זן או מין יותר מדי חבל, והוא ידפוק את זה''). פה ושם הוא גם מצליח לרגש, בעיקר כאשר הוא מתוודה על מצוקותיו האישיות (למשל, הקטע הסוחט-דמעות ''Too Much Rope''). אבל פרויקט הסולו הרביעי של רוג'ר, לרוע המזל, אינו משעשע כלל. זהו אלבום זקן, ציני עד ייאוש, איטי עד שיממון, מסורבל מבחינה קצבית ולא תמיד מספיק מעניין אפילו במישור הטקסטואלי-לירי.

לסיכום, בסופו של חשבון, "אמיוזד טו דת'" סובל מנוכחותו של זמר מזדקן, עודף של מלל ודיבורים, לצד מחסור חמור בלחנים מבריקים; מדי פעם צף לו געגוע לקלידים של ריק רייט, והציפייה לסולו בשרני של גילמור היא בלתי נסבלת. האלבום על 72 דקותיו הוא קצת ארוך מדי, ומי שמכיר כבר את ווטרס ואת פלויד, לא יעבור את ההרפתקה המוסיקלית הסוחפת שהתרגל לקבל בשנות ה-70 וה-80.

לכן, הציון: 7.5/10

 עוד ביקורות על רוג'ר ווטרס ופינק פלויד