 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Romantic Warriors II About Rock in Opposition 2012 Zeitgeist Media LLC USA (98:00) ביקורת אורח: רפאלה ברי Review: Raffaella Berry 17/07/12 | |
בקיץ 2010, יצא לאור הסרט המפתיע 'לוחמים רומנטיים - סאגה פרוגרסיבית מוסיקלית', ונתן חותמת חצי-רשמית לרנסאנס של הרוק המתקדם במאה ה-21. הסרט התחקה אחר השורשים של הסגנון, ותיאר את התפתחותו בתקופה האחרונה. הסגנון הישיר והפתוח של הסרט עורר התעניינות גם בקרב צופים מחוץ למעגל הרגיל של מכורי הפרוג.
ועם זאת, יוצרי הסרט, אדל שמידט וחוזה זגארה, לא נחו זמן רב על זרי הדפנה. כמה חודשים לאחר יציאת הסרט, הם כבר החלו לעבוד על אחד נוסף - שיוקדש לתנועת רוק באופוזיציה, תת-ז'אנר של הרוק המתקדם בעל מאפיינים ייחודיים וקבוצה מסורה של חסידים.
למרות טעות נפוצה המייחסת משמעות פוליטית ל'אופוזיציה' בשמה של התנועה, ה'ריו' (RIO, קיצור של המונח Rock in Opposition) היתה אחד הנסיונות הראשונים של קבוצת להקות, להשתחרר מן המגבלות שיצרו הלייבלים הגדולים וחברות ההפצה. חברי התנועה רצו להיות עצמאיים, ולקחת את העניינים לידיהם.
חמש להקות בלבד יזמו את התנועה שהיתה אמנם קצרת-ימים, אבל השפעתה היתה עצומה: הנרי קאו (אנגליה), יוניברס זירו (בלגיה), אטרון פו ללובלאן (צרפת), סטורמי סיקס (איטליה), סאמלה מאמאס מאנה (שוודיה). במובן מסוים, הקבוצה הקדימה את מאמציהם של להקות ואמנים אלטרנטיביים ואנטי-מיינסטרימיים.
במשך שנתיים תמימות, אדל וחוזה עבדו ללא הרף על הפרק השני בסדרה מתוכננת של סרטים תיעודיים על סצינת הרוק המתקדם. הם טסו מביתם בוושינגטון הבירה לאירופה וחלקים אחרים בארצות הברית, כדי לפגוש את גיבורי תנועת ה'ריו' ואת אלו שצעדו בעקבותיהם.
'לוחמים רומנטיים II' נשען על ראיונות וחומר מהופעות חיות - ארכיוני ונוכחי - לרוב הסיפור, אך בתוספת מרכיבים שלא זכו למיצוי בסרט הראשון. הקריינות של רולנד מילמן מעניקה לכידות סיפורית לקו עלילה שהיה יכול לסבול מחוסר-מיקוד. בסרט הקודם לא ראינו את היוצרים, אבל כאן אפשר לראות את חוזה מופיע במספר מקומות - מאחורי המצלמה או מדבר עם האמנים. רוב הראיונות התקיימו במקום מגוריהם של האמנים, אך יוצרי הסרט נעזרו גם ב'סקייפ' כדי לנהל ראיונות וידאו עם כמה מהדמויות המרכזיות של תנועת ה'ריו'.
הסרט הולך אחורה בזמן, להיווסדה של תנועת 'רוק באופוזיציה' בשנת 1978, כאשר התנועה המקורית של הרוק המתקדם כבר החלה להראות סימנים של דעיכה. הגיבורים המקוריים של הסצינה ויורשיהם מתארחים בצל הזרקורים, מציעים תובנות היסטוריות וגם שיעורים בדרכים שבהן אמנים יכולים לקבל שליטה על ידי יישום צורות שונות של שיתוף פעולה.
כמו בסרט הקודם, הסרט עוסק בהיבט החברתי וההיסטורי של התנועה, וההשפעות של ההיבטים הללו על המוסיקה עצמה, מה שהופך אותו נגיש יותר לאאוט-סיידרים. איזכור מעניין מאוד של ההפרייה ההדדית בין להקות פוסט-ריו ובין סצינת הפוסט-פאנק בשנות ה-80 המוקדמות, תוקע עוד מסמר בארון המיתוס על היריבות הבלתי-מתפשרת, לכאורה, בין פאנק ורוק פרוגרסיבי.
להקת יוניברס זירו; מתוך הסרט
למרות נקודות הדמיון הברורות לסרט הראשון, מבחינה רעיונית וצורנית, 'לוחמים רומנטיים 2' מייצג קפיצת-מדרגה מבחינת האיכות. הגישה כאן היא ריאליזם מלוטש יותר, ששומר על אובייקטיביות אבל משאיר מקום לטכניקות אמנותיות. אתרי הצילום שנבחרו לראיונות יפים אבל לא נראים כמו עלון תיירות. למשל, אתר כמו הרי הרוקי, שמתאים מאוד למוסיקה של להקת ת'ינקינג פלייג, או פינות סואנות בלונדון או פריז, כולל צילום יפהפה של מגדל אייפל בלילה. הסצינות הללו מוסיפות תחושה של 'סרט-מסע', ומדגישות את הטבע הקוסמופוליטי של תנועת ה'ריו'.
השימוש בחומרים מהופעות (כרזות, כרטיסים וקטעי עיתונות) עם תמונות ארכיון אותנטיות מעיר לחיים את הסיפור. מצד שני, סצינת הפנטזיה שבה דמות רעולת-פנים משוטטת בסמטאות הימי-בינימיות בעיר העתיקה של פראג, כהתגלמות חזותית של היצירה "ג'ק המרטש" מאת יוניברס זירו, מוסיפים נופך של מוזרות ודרמה לגישה העניינית של הקריינות.
שלא במפתיע, הסרט מציג מגוון רחב מאוד של דמויות, החל מהשחקנים המרכזיים של תנועת הרוק באופוזיציה, ועד אלו שנושאים את הלפיד עד ימינו, כולל המעריצים שלהם. מי שכבר צפה בסרט הקודם, יזהה אנשים כמו סטיב פייגנבאום מהלייבל 'קיוניפורם', לצד פול סירס, חבר להקת ה'מאפינס'. כריס קאטלר, המתופף של להקת הנרי קאו, מקבל יותר זמן-מסך מאשר כל המוסיקאים האחרים שמופיעים בסרט. עדותו של קאטלר עוברת כחוט השני לאורך כל התפתחות הסיפור, לצד עדויות אחרות, עד שכל חתיכות הפאזל נופלות במקום.
כריס קאטלר, להקת הנרי קאו; מתוך הסרט
הרהוריו של מייק ג'ונסון מלהקת ת'ינקינג פלייג, על מצבו העגום של כדור הארץ, כאשר הנופים האינסופיים של הרי הרוקי משמשים לו כרקע, מוסיפים שכבות חדשות של משמעות לחלק האופוזיציוני משם התנועה. המילה האחרונה, לעומת זאת, שייכת למנהיג הכריזמטי של להקת מאגמה, כריסטיאן ואנדר; למרות שמעולם לא השתייך באופן רשמי ל'ריו', הוא כמעט מגלם את ההגדרה 'פורץ-דרך'. הציטוט האחרון שלו, המזכיר לצופה ש'תמיד אפשר לעשות משהו, גם בנסיבות הקשות ביותר', מעביר מסר מעורר-השראה לכל מי שמאמין במה שהם עושים.
פסטיבלים והופעות ממלאים תפקיד מרכזי כאן, כמו בפרק הקודם בסדרה. ההופעה ההיסטורית המשותפת של יוניברס זירו, פרזנט וארניס (כולם בלגים) בגרסת 2011 של פסטיבל רוק באופוזיציה, מכינה את הבמה, ממש לפני כתוביות הפתיחה. זה היה אירוע של חד-פעמי, שאכן קראו לו 'פעם אחת בבלגיה', והוא מקבל סיקור מלא לקראת סוף הסרט התיעודי.
הסרט כולל חומר שצולם מההופעה של מאגמה ויוניברס זירו בגרסת 2010 של פסטיבל 'סוניק סירקטס' (Sonic Circuits), כמו גם סצינות מפסטיבל קיוניפסט (2011) שהתקיים באולפני אוריון. 'המשמר החדש' של הסצינה האוונגרדית-פרוגרסיבית זוכה לייצוג מצוות בינלאומי של להקות, מאירופה ומאמריקה.
בעוד 'לוחמים רומנטיים' הראשון תוכנן עבור קהל הפרוגרים, הפרק השני בסאגה הפרוגרסיבית פונה לקהל רחב הרבה יותר. השילוב בין האמנותי, המוזר והאקדמי ימשוך אנשים שיודעים להעריך צורות לא-מיינסטרימיות של מוסיקה, כזו שאינה נופלת תחת מטריית ה'פרוגרסיב' הרגילה, כולל הרכבים מודרניים וקלאסיים. ההשקעה הרבה בעשיית הסרט משתקפת גם בעטיפה המסוגננת של הדיוידי.
ועם זאת, יוצרי הסרט, אדל שמידט וחוזה זגארה, לא נחו זמן רב על זרי הדפנה. כמה חודשים לאחר יציאת הסרט, הם כבר החלו לעבוד על אחד נוסף - שיוקדש לתנועת רוק באופוזיציה, תת-ז'אנר של הרוק המתקדם בעל מאפיינים ייחודיים וקבוצה מסורה של חסידים.
למרות טעות נפוצה המייחסת משמעות פוליטית ל'אופוזיציה' בשמה של התנועה, ה'ריו' (RIO, קיצור של המונח Rock in Opposition) היתה אחד הנסיונות הראשונים של קבוצת להקות, להשתחרר מן המגבלות שיצרו הלייבלים הגדולים וחברות ההפצה. חברי התנועה רצו להיות עצמאיים, ולקחת את העניינים לידיהם.
חמש להקות בלבד יזמו את התנועה שהיתה אמנם קצרת-ימים, אבל השפעתה היתה עצומה: הנרי קאו (אנגליה), יוניברס זירו (בלגיה), אטרון פו ללובלאן (צרפת), סטורמי סיקס (איטליה), סאמלה מאמאס מאנה (שוודיה). במובן מסוים, הקבוצה הקדימה את מאמציהם של להקות ואמנים אלטרנטיביים ואנטי-מיינסטרימיים.
במשך שנתיים תמימות, אדל וחוזה עבדו ללא הרף על הפרק השני בסדרה מתוכננת של סרטים תיעודיים על סצינת הרוק המתקדם. הם טסו מביתם בוושינגטון הבירה לאירופה וחלקים אחרים בארצות הברית, כדי לפגוש את גיבורי תנועת ה'ריו' ואת אלו שצעדו בעקבותיהם.
'לוחמים רומנטיים II' נשען על ראיונות וחומר מהופעות חיות - ארכיוני ונוכחי - לרוב הסיפור, אך בתוספת מרכיבים שלא זכו למיצוי בסרט הראשון. הקריינות של רולנד מילמן מעניקה לכידות סיפורית לקו עלילה שהיה יכול לסבול מחוסר-מיקוד. בסרט הקודם לא ראינו את היוצרים, אבל כאן אפשר לראות את חוזה מופיע במספר מקומות - מאחורי המצלמה או מדבר עם האמנים. רוב הראיונות התקיימו במקום מגוריהם של האמנים, אך יוצרי הסרט נעזרו גם ב'סקייפ' כדי לנהל ראיונות וידאו עם כמה מהדמויות המרכזיות של תנועת ה'ריו'.
הסרט הולך אחורה בזמן, להיווסדה של תנועת 'רוק באופוזיציה' בשנת 1978, כאשר התנועה המקורית של הרוק המתקדם כבר החלה להראות סימנים של דעיכה. הגיבורים המקוריים של הסצינה ויורשיהם מתארחים בצל הזרקורים, מציעים תובנות היסטוריות וגם שיעורים בדרכים שבהן אמנים יכולים לקבל שליטה על ידי יישום צורות שונות של שיתוף פעולה.
כמו בסרט הקודם, הסרט עוסק בהיבט החברתי וההיסטורי של התנועה, וההשפעות של ההיבטים הללו על המוסיקה עצמה, מה שהופך אותו נגיש יותר לאאוט-סיידרים. איזכור מעניין מאוד של ההפרייה ההדדית בין להקות פוסט-ריו ובין סצינת הפוסט-פאנק בשנות ה-80 המוקדמות, תוקע עוד מסמר בארון המיתוס על היריבות הבלתי-מתפשרת, לכאורה, בין פאנק ורוק פרוגרסיבי.
להקת יוניברס זירו; מתוך הסרט
למרות נקודות הדמיון הברורות לסרט הראשון, מבחינה רעיונית וצורנית, 'לוחמים רומנטיים 2' מייצג קפיצת-מדרגה מבחינת האיכות. הגישה כאן היא ריאליזם מלוטש יותר, ששומר על אובייקטיביות אבל משאיר מקום לטכניקות אמנותיות. אתרי הצילום שנבחרו לראיונות יפים אבל לא נראים כמו עלון תיירות. למשל, אתר כמו הרי הרוקי, שמתאים מאוד למוסיקה של להקת ת'ינקינג פלייג, או פינות סואנות בלונדון או פריז, כולל צילום יפהפה של מגדל אייפל בלילה. הסצינות הללו מוסיפות תחושה של 'סרט-מסע', ומדגישות את הטבע הקוסמופוליטי של תנועת ה'ריו'.
השימוש בחומרים מהופעות (כרזות, כרטיסים וקטעי עיתונות) עם תמונות ארכיון אותנטיות מעיר לחיים את הסיפור. מצד שני, סצינת הפנטזיה שבה דמות רעולת-פנים משוטטת בסמטאות הימי-בינימיות בעיר העתיקה של פראג, כהתגלמות חזותית של היצירה "ג'ק המרטש" מאת יוניברס זירו, מוסיפים נופך של מוזרות ודרמה לגישה העניינית של הקריינות.
שלא במפתיע, הסרט מציג מגוון רחב מאוד של דמויות, החל מהשחקנים המרכזיים של תנועת הרוק באופוזיציה, ועד אלו שנושאים את הלפיד עד ימינו, כולל המעריצים שלהם. מי שכבר צפה בסרט הקודם, יזהה אנשים כמו סטיב פייגנבאום מהלייבל 'קיוניפורם', לצד פול סירס, חבר להקת ה'מאפינס'. כריס קאטלר, המתופף של להקת הנרי קאו, מקבל יותר זמן-מסך מאשר כל המוסיקאים האחרים שמופיעים בסרט. עדותו של קאטלר עוברת כחוט השני לאורך כל התפתחות הסיפור, לצד עדויות אחרות, עד שכל חתיכות הפאזל נופלות במקום.
כריס קאטלר, להקת הנרי קאו; מתוך הסרט
הרהוריו של מייק ג'ונסון מלהקת ת'ינקינג פלייג, על מצבו העגום של כדור הארץ, כאשר הנופים האינסופיים של הרי הרוקי משמשים לו כרקע, מוסיפים שכבות חדשות של משמעות לחלק האופוזיציוני משם התנועה. המילה האחרונה, לעומת זאת, שייכת למנהיג הכריזמטי של להקת מאגמה, כריסטיאן ואנדר; למרות שמעולם לא השתייך באופן רשמי ל'ריו', הוא כמעט מגלם את ההגדרה 'פורץ-דרך'. הציטוט האחרון שלו, המזכיר לצופה ש'תמיד אפשר לעשות משהו, גם בנסיבות הקשות ביותר', מעביר מסר מעורר-השראה לכל מי שמאמין במה שהם עושים.
פסטיבלים והופעות ממלאים תפקיד מרכזי כאן, כמו בפרק הקודם בסדרה. ההופעה ההיסטורית המשותפת של יוניברס זירו, פרזנט וארניס (כולם בלגים) בגרסת 2011 של פסטיבל רוק באופוזיציה, מכינה את הבמה, ממש לפני כתוביות הפתיחה. זה היה אירוע של חד-פעמי, שאכן קראו לו 'פעם אחת בבלגיה', והוא מקבל סיקור מלא לקראת סוף הסרט התיעודי.
הסרט כולל חומר שצולם מההופעה של מאגמה ויוניברס זירו בגרסת 2010 של פסטיבל 'סוניק סירקטס' (Sonic Circuits), כמו גם סצינות מפסטיבל קיוניפסט (2011) שהתקיים באולפני אוריון. 'המשמר החדש' של הסצינה האוונגרדית-פרוגרסיבית זוכה לייצוג מצוות בינלאומי של להקות, מאירופה ומאמריקה.
בעוד 'לוחמים רומנטיים' הראשון תוכנן עבור קהל הפרוגרים, הפרק השני בסאגה הפרוגרסיבית פונה לקהל רחב הרבה יותר. השילוב בין האמנותי, המוזר והאקדמי ימשוך אנשים שיודעים להעריך צורות לא-מיינסטרימיות של מוסיקה, כזו שאינה נופלת תחת מטריית ה'פרוגרסיב' הרגילה, כולל הרכבים מודרניים וקלאסיים. ההשקעה הרבה בעשיית הסרט משתקפת גם בעטיפה המסוגננת של הדיוידי.
לסיכום, בלי קשר לטבעה הנישתי של המוסיקה עצמה, 'לוחמים רומנטיים 2' היא יצירה קולנועית יוצאת-דופן בזכות עצמה, עם פוטנציאל להצית עניין רב בקרבו של כל אוהב המוזה העשירית.
ביקורת-אורח זו מאת רפאלה ברי (Raffaella Berry), פורסמה בבלוג שלה,